<h1>חדושי הרא"ה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורת הראשונה דברי ר' אליעזר. פי' כהנים שנטמאו וטבלו וצריכים הערב השמש קודם שיאכלו בתרומה וקאמר דאותו זמן שמותר להם אחר הערב השמש לאכול בתרומה והיינו צאת הככבים אותו זמן עונת קרית שמע בערב ונמשך עד סוף האשמורת הראשונה דהיינו שליש הלילה דהכי מפרש בגמ' דשלש משמרות הוי הלילה ומכאן ואילך עבר זמנה ושוב אינו יכול להתפלל דקסבר ר' אליעזר דמאי דכתב רחמנא בשכבך תחילת שכיבה קאמר ואיכא אינשי דלא גאני עד שליש הלילה. וחכמים אומרים עד חצות, רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. פי' דקסבר רבן גמליאל דמאי דכתיב ובשכבך כל זמן שכיבה קאמר והיא מצאת הככבים עד שיעלה עמוד השחר, ולרבנן ודאי חצות לאו תחילת שכיבה היא אלא דרבנן סברי לה כרבן גמליאל דכל זמן שכיבה קאמר רחמנא אלא דאמרי חצות להרחיק אדם מן העברה. ופלוגתייהו בלכתחילה דלרבן גמליאל עד עמוד השחר ולרבנן עד חצות אבל בדיעבד מודו רבנן לר' גמליאל דעד עמוד השחר והכי איתא בגמ' והאי דפליגי במתני' דוקא בלישנא דבשכבך אי תחילת שכיבה אי כל שכיבה אבל מה דכתיב ובקומך דכולי עלמא תחילת קימה קאמר ולא כל זמן קימה דהיינו כל היום אלא תחילת קימה אלא דפליגי נמי לקמן עד כמה נמשך זמן תחילת קימה.
<h2>דף ב:</h2>
תנו רבנן מאימתי מתחילין לקרוא קרית שמע בערבין משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות דברי ר' מאיר, פי' דהתם מיקרי זמן תחילת שכיבה דאיכא אינשי דגני בהאי שעתא פעמים אלו ופעמים אלו לומר שדרכן של בני אדם לפעמים לישן בזמן זה וכיון דכן שפיר מיקרי זמן שכיבה ולא שיך למימר הכא מיעוטא הוא דמנהגא דכולי עלמא הוא מיהו זימנין הכי (צ"ל הני) וזימנין הכי (צ"ל הני), והא דאמרי' משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן וכן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן פי' משעה שנכנסין חייבין לאלתר להתפלל קודם שיאכלו דמקרי קרית שמע ומיכל בהדדי לא אפשר. וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאים לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הככבים ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' (נחמיה ד') ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר (שם) והיה (צ"ל והיו) לנו הלילה למשמר (צ"ל משמר) והיום מלאכה כלומר מכלל דשעה שפורשין ממלאכה דהיינו צאת הככבים לילה הוא. כתב רבינו ז"ל שמעינן השתא דבין למתניתין בין לברייתא עונת קרית שמע בערבין לרבנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן דהיא שעת צאת הככבים והכין הלכתא דיחיד ורבים הלכה כרבים והאי דאקשינן דר' אליעזר אדר' אליעזר דתניא מאימתי מתחילין לקרות קרית שמע בערבין משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי רבי אליעזר ותנן במתני' משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן דברי ר' אליעזר לאו למימרא דהאי דקתני במתני' משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן לר' אליעזר בלחוד הוא אלא בין לר' אליעזר בין לרבנן הכין ס"ל דהא לא איפליגו רבנן עליה דר' אליעזר אלא בעד סוף דר' אליעזר סבר עד סוף האשמורה הראשונה ורבנן סברי עד חצות אבל במשעה שהכהנים נכנסין לא פליגי דאי לא ס"ל לרבנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן אלא ר' אליעזר בלחוד הוא דס"ל הכי ה"ל לרבנן לאיפלוגיה עליה במשעה כדאיפליגי עליה בעד סוף ומדלא איפליגו עליה אלא בעד סוף שמעינן להו דבין לר' אליעזר בין לרבנן כלהו ס"ל משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וכיון דס"ל לר' אליעזר בהדי רבנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ואשכחינין ליה בברייתא דס"ל משעה שקדש היום בערבי שבתות אקשינין דידיה אדידיה ופרקינין תרי תנאי ואליבא דר' אליעזר ולהאיך פירוקא בתרא דאמרי' איבעית אימא סיפא ר' אליעזר רישא לא [רבי] אליעזר ברירא מילתא דמשעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן לרבנן בלחוד היא ולאו ר' אליעזר הילכך בין לפירוקא קמא בין לפירוקא בתרא האי דקתני במתני' משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן איתה לרבנן וכיון דאיתה לרבנן עבדינן כותיהו עד כאן.
<h2>דף ג.</h2>
תניא א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב ושימר לי על הפתח והמתין לי עד שסיימתי תפלתי לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי אמרתי לו שלום עליך ר' ומרי אמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו אמרתי לו להתפלל אמר לי היה לך להתפלל בדרך אמרתי לו מתירא אני שמא יפסיקוני עוברי דרכים אמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה, באותה שעה למדתי שלשה דברים למדתי שמתפללין בדרך למדתי שמתפללין תפלה קצרה ולמדתי שאין נכנסין לחורבה פי' לקמן (דף ל') ומפרש מאי תפלה קצרה ובודאי תפלה קצרה דהכא הינו הביננו דאי תפלה קצרה דעלמא דאיתמרא לקמן דלא נפיק בה ידי חובתיה מסתמא ודאי לא הוה א"ל להתפלל תפלה קצרה דלא נפיק ביה ידי חובתיהו ותו דההוא ליתיה [אלא] במקום גדודי חיות ולסטים כדלקמן אלא ודאי תפלה דהכא היינו הביננו ושמעינן מינה דכולי עלמא בדרך שרי לצלויי לכתחלה הביננו ובהכי סגי ליה: תנו רבנן מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה מפני חשד ומפני מפולת ומפני מזיקין.
<h2>דף ג:</h2>
א"ר זריקא א"ר אמי אמ"ר שמעון בן לקיש אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת כלומר הצריכין לו. אמר רב אבא בר כהנא לא נצרכא אלא לדברי תורה אבל מילי דעלמא לא כלומר דדברי תורה אסור אבל מילי דעלמא שרי, וא"ד אמר רב אבא לא נצרכא אלא לדברי תורה וכ"ש מילי דעלמא. וקא כתב רבינו האי גאון ז"ל משמא דקמאי דכלישנא קמא עבדינן ואין אומרים ד"ת בפני המת אלא דבריו בלבד כלומר הצריכין לו אבל מילי דעלמא לא.
<h2>דף ד:</h2>
אמר מר קורא ק"ש ומתפלל מסייע ליה לר' יוחנן דאמר איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאלה של ערבית לתפלה של ערבית ור' יהושע בן לוי אמר תפלות באמצע תקנום שבשחרית קורא ק"ש ומתפלל ובשעת המנחה מתפלל תפלת המנחה ולערב מתפלל תפלת ערבית ואח"כ קורא ק"ש נמצא ק"ש של שחרית בתחלת היום וק"ש של לילה בתחילת הלילה וליתיה לדר' יהושע בן לוי דקי"ל כר' יוחנן דתניא מסייע ליה ואע"ג דצריך לומר השכיבנו בין גאולה לתפלה לאו מפסיק הוא דכיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא, ובתפלת שחרית נמי בעי למיסמך גאולה לתפלה ואע"פ שבתחלה אומר ד' שפתי תפתח כיון דתקינו רבנן ד' שפתי תפתח בתפלה כתפלה אריכתא דמיא. פי' ולפי זה תמה במה שנהגו לברך אחר השכיבנו ולומר ברוך ד' לעולם ולהפסיק בקדיש וקבלנו דתקנת ראשונים היתה משום דקי"ל אליבא דהלכתא תפלת ערבית רשות והיו בתי כנסיות שלהם רחוקים והיו טורח צבור להתעכב שם ולהתפלל שמנה עשרה לאחר שחשיכה וקבעו מטבע זה שיש בו שמנה עשר הזכרות כנגד שמנה עשרה ברכות ואח"כ מי שמזדמן לו ורוצה להתפלל בביתו תפלת ערבית הרשות בידו הילכך האידנא נמי כיון דקי"ל תפלת ערבית רשות כל היכא דאית ליה ניחותא במלתא מצי לצלויי תפלת ערבית ברישא ולבתר הכי ק"ש תדע לך דהא אשכחן רבנן (דף כ"ח) דמצלי לה מקמי עונת ק"ש דאמרי' דאיכא דצלי של שבת בע"ש ושל מוצאי שבת בשבת ובוודאי דמצלו בתר [הכי] ק"ש בעונתה. פי' ונהגו לחתום בברכת השכיבנו ברוך אתה ה' שומר עמו ישראל לעד ובערב שבת חותמין פורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלם, ואינו נראה למורי רבינו ז"ל שלא מצינו שנוי חתימה בין חול לשבת כל זמן שאין בו הזכרה של שבת ועוד אמרו במדרש (ויקרא רבא פ' ט') שכל הברכות חותמיהן שלום והביאו זו של השכיבנו שהיא פורס סכת שלום אלא ודאי כאן וכאן עיקר חתימה של השכיבנו היא פורס סכת שלום עלינו.
אמר ר' יהושע בן לוי אע"פ שקרא אדם ק"ש בבית הכנסת מצוה לקרותה על מטתו שנאמר (תהלים ד') אמרו בלבבכם על משכבכם. ודוקא פרשה ראשונה כדאמרי' בפרק הרואה (דף ס'). אמר רב נחמן בר יצחק אם ת"ח הוא אינו צריך אביי אמר אפי' ת"ח בעי למימר חד מפסוקי דרחמי כגון בידך אפקיד רוחי.
<h2>דף ה.</h2>
אמר ר' אלעזר כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב פיפיות בידו שנא' (תהלים קמ"ט) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. פי' ועכשיו נהגו לקרות ק"ש בברכות בבית הכנסת מבעוד יום קודם צאת הככבים ויש לתמוה בדבר, ויש שפירש שסמכו על מה שאמרו בירושלמי תנא הקורא קודם לכן לא יצא א"כ למה קורין אותה בבית הכנסת פי' קודם לכן כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה אף אנו נוהגין כן ולאחר כך ראוי לכל אחד לאומרה בביתו כדי לצאת ידי חובה ואינו נכון דאינהו לא קרו בברכות ואנן קרינין בברכות וכ"ת אינהו נמי קרו בברכות אע"ג דאכתי לא מטא זמניה וכדאמרי' לקמן לענין ק"ש של שחרית הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה ופרשו לא הפסיד בברכות אע"ג דעבר זמניה ה"נ אע"ג דאכתי לא מטיא זמניה אפשר בברכות, ליתה דהא לא דמיא כלל דכי אמרי' לא הפסיד התם הוא כשמתפלל של יום ביום ואי אפשר לו לתקן שכבר עבר זמנו אבל המתפלל של לילה ביום ואפשר לו והוא דבר שבידו לתקן ולהמתין בהא ודאי לא אפשר למימר דלא הפסיד אלא ודאי לא היו מתפללין בברכות והם כשהיו עושין כן היו עושים מפני הדחק שהיו בתי כנסיות שלהן רחוקין ולא היו יכולין להתקבץ שם בלילה ולא היו מקפידין אם לא היו סומכין גאולה לתפלה כיון דטריחא להו מילתא משום דקי"ל תפלת ערבית רשות ואע"פ שעושין תפלות באמצע שהרי היו קורין אחר כן ק"ש בעונתה מכל מקום לא היו חוששין לכך כדי שיתפללו עם הצבור ותפלה היה אפשר להם מבעוד יום מתחילת שקיעת החמה וכדאמרי' לקמ' (דף כ"ז) דרב צלי של שבת בע"ש וכדבעינן לפרושי עלה וכל עיקר לא היו קורין שמע אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וקורין אותה שלא בברכותיה וכן נראה שם בירושלמי שהיו נוהגין כן אפי' בתפלות המוספין לקרות לפניה ק"ש קשיא לן אנן היכי קרינן ק"ש בברכות מבעוד יום. ואיכא למימר דאע"ג דודאי הלכתא כרבנן דמתני' כיון דברכות ק"ש דרבנן וק"ש גופיה דרבנן חוץ מפסוק ראשון כדאיתא לקמן (דף י"ג) בהדיא ואפי' פרשת ציצית דכתב בה יציאת מצרים דרבנן היא כדאית' לקמן (דף י"ד ב') והוא דבר שיש בו דחק וסכנה לצבור בהרבה מקומות לעמוד בלילה בבהכ"נ ואי לא קרו ליה כי מכנפי איכא עמי הארץ ואינשי טובא דלא זהירי כולי האי כדמבעי להו ואתו למינשי ולא קרו ובטלת ק"ש בברכותיה לפיכך הלכו אחרי המיקל כיון שכל אדם קורא פסוק ראשון על מטתו שהוא מן התורה וקורהו בעונתו, מכל מקום יחידים ובעלי נפש יש להם להזהר שלא לקרות בצבור אלא שיתפללו עמהם משום דתפלה בצבור עדיפא ולקרות אחר כן ק"ש בברכותיה בעונתה: גרסינן בפרק ידיעות הטומאה (דף ט"ו) שיר של פגעים פי' של מזיקין בכנורות ובנבלים ובתופים ואומר יושב בסתר עליון פי' דהיינו שיר של פגעים וכו' עד כי אתה ד' מחסי ואומר ד' מה רבו צרי עד כי לה' הישועה, פי' בשבועות מתפרשא הא לענין תוספת העיר דהיינו ירושלם והעזרות שיהא התוספת קדוש כעיקר ואמרי' התם דבעיא שיר ואמרי' שהיו אומרין שיר זה דהיינו מזמור זה דיושב בסתר עליון וקרי ליה שיר של פגעים לפי שהוא מגין מן המזיקין בלילה למי שקורא אותו. ר' יהושע בן לוי מסדר להו להני קראי וגאני בהו והיכי עביד הכי והאמר ר' יהושע בן לוי אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני פי' דלהתרפאות במקום חולי אסור דנראה כאלו עושה דברי תורה קמיעין ולחישות אבל להגן בזכות קריאתן ולפי שיש בהן ענין שמירה בכענין זה ודאי מותר.
<h2>דף ה:</h2>
תניא אבא בנימן אמר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים על תפלתי שתהא סמוכה למטתי פי' שיתפלל לאלתר כשיקום בבוקר קודם שיעשה שום דבר, ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום דא"ר חמא בר' חנינא ואיתימא ר' יצחק כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים שנא' (תהלים י"ז) ממתים ידך ד' ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם פי' מטתי בין צפון לדרום ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום משום דשכינה למזרח או למערב ונכון לשכב דרך שאר רוחות ודריש מקרא דכתיב וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים ויאכלו דריש ליה מלשון צפון: תניא אבא בנימן אומר שנים שנכנסו לבית הכנסת וקדם אחד מהן והתפלל ולא המתין לחברו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו שנא' (איוב י"ח) טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור ממקומו, פי' טורף נפשו לחברו והיינו כשמניחו יחיד ואין דעתו מיושבת עליו בתפלתו הלמענך תעזב ויעתק צור ממקומו, פי' וכי סבור אתה שתסתלק שכינה מן הארץ בשבילך ולא תשמע תפלת חברך ולפיכך טורפין תפלתו מדה כנגד מדה ואין צור אלא הקב"ה שנא' צור ילדך תשי, ואם המתין לו מה שכרו א"ר חנינא זוכה לברכות הללו שנא' לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך (ישעיה מ"ח) פי' דריש לה מלשון צות. כתב רבינו ז"ל הא פרשוה רבנן ואוקמוה בתפלת ערבית שאם מניחו ויוצא חוששין שמא יבא לידי סכנה לפיכך צריך להמתין לחברו עד דמסיים תפלתו.
<h2>דף ו:</h2>
אמר ר' חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרין עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של אברהם אבינו דכתיב (בראשית י"ט) וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' ואין עמידה אלא תפלה שנא' ויעמד פנחס ויפלל (תהלים ק"ו). א"ר חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה אמר אביי לא אמרן אלא כי נפיק אבל כי עייל מצוה קא עביד דכתיב (הושע ו') ונדעה נרדפה לדעת את ד'. א"ר זירא מריש כי הוה חזינא רבנן דהוו רהטי בשבתא לפרקא אמינא קא מחללי רבנן שבתא כיון דשמעינן להא דר' תנחום אמר ר' יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפי' בשבת שנא' (הושע י"א) אחרי ד' ילכו כאריה ישאג אנא נמי הוה רהיטנא. א"ר חלבו כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנא' (תהלים י"ב) סביב רשעים יתהלכון אמר אביי לא אמרן אלא דלא מהדר אפי לבי כנישתא אבל מהדר אפי לבי כנישתא לית לן בה ההוא גברי (צ"ל גברא) דהוה מצלי אחורי בי כנישתא ולא מהדר אפי לבי כנישתא חלף ההוא טייעא חזייה אמר ליה בדובר קיימת קמי מרך כלומר בחוסכא שקל ספסירא ופסקה לרישיה.
<h2>דף ז:</h2>
א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלין תחתיו שנא' (שמואל ב' ז') ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו.
<h2>דף ח.</h2>
וא"ר יוחנן משום ר' יוסי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנא' (תהלים ס"ט) ואני תפלתי לך ד' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין ר' יוסי בר' חנינא מהכא (ישעיה מ"ט) בעת רצון עניתיך אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין רב נחמן אמר מהכא (איוב ל"ו) הן אל כביר ולא ימאס. תניא נמי הכי מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנא' הן אל כביר ולא ימאס פדה בשלום נפשי מקרב לי אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומצוי בבית הכנסת כאלו פדאם לבני מבין האומות עד סוף כל הדורות, פי' שלום הרי תורה וגמילות חסדים ומאי דכתיב כי ברבים היו עמדי קרי בית הכנסת.
א"ר שמעון בן לקיש כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע שנא' (ירמיה י"ב) כה אמר ה' על כל שכני הרעים, ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו שנא' הנני נותשם מעל אדמתם אמרו ליה לר' יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר כי כתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם בארץ ישראל הוא דכתיב פי' דהא כתיב על האדמה אבל בחוצה לארץ לא כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר להו הינו דמהני להו כדאמר להו ר' יהושע בן לוי לבניה אקדימו ואחשיכו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי, אמר רב אחא בר חנינא מאי קראה (משלי ח') אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי וכתוב בתריה כי מוצאי מצא חיים. גרסינן בפרק שלשה שאכלו (דף מ"ז) א"ר יהושע בן לוי לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שימנה עם עשרה ראשונים שאפילו מאה באים אחריו נוטל שכר כלן שכר כלן ס"ד אלא אימא שכר כנגד כולן.
אמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל שנא' לשמור מזוזות פתחי פי' שישהה קצת לאחר שנכנס כדי שתתיישב דעתו עליו ומפרש לשמור מלשון המתנה.
א"ל רבא לרפרם בר אבא (צ"ל פפא) לימא לן מר מהני מילי מעליתא דאמרת לן משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא א"ל הכי אמר רב חסדא (תהלים פ"ז) אוהב ד' שערי (בת) ציון מכל משכנות יעקב אוהב ד' שערים המצויינין בהלכה מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות, והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. רב אמי ורב אסי אע"ג דהוו להו תליסר בית כנישתא בטבריה לא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דגרסי. אמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בגו כנישתא כיון דשמעת להא דא"ר חייא בר אמי משמיה דעולא לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא. וא"ר חייא בר אמי מאי דכתי' (ישעיה א') ועוזבי ד' יכלו זה שמניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא. ר' אבהו נפיק בין גברא לגברא. בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מאי תיקו. רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו. כתב רבינו ז"ל קאמרי' רבנן דוקא רב ששת דתורתו אומנתו אבל להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרש דבר אסור דהא אמר רבה בר רב הונא כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר ואפי' בדבר הלכה ע"כ. פי' ואיכא דמפרש דוקא רב ששת דהוה סגי נהור ולא היה לו מותר לקרות בתורה דהוו להו דברים שבכתב ואי אתה רשאי לאומרן על פה ולהכי מהדר אפיה וגריס והיינו דאמרי' בכולי תלמודא כדמתרגם רב ששת שלא היה לו מותר לקרות והיה מתרגם.
אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר ר' מנחם אמר ר' אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפי' עטרות ודיבון וכל המשלים פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום מאריכין לו ימיו ושנותיו.
<h2>דף ח:</h2>
אמר ר' יהושע בן לוי אסור לו לאדם שיעבר אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין פי' דנראה רשע דעובר שם בשעת תפלה ואינו נכנס שם. אמר אביי לא אמרן אלא דלא דארי טונא ודלא רכיב אחמרא ודלא מנח תפילי ודליכא שתי פתחים ודליכא כנישתא אחריתי אבל איכא חד מיניהו לית לן בה, פי' דתו ליכא חשדא דאי איכא שני פתחים או כנישתא אחריתי הרואה סבור דיכנס בפתח אחר או בבית הכנסת האחר. דארי טונא ורכיב אחמרא נמי הרי נראה דאינו יכול ליכנס מפני משאו ומפני חמורו, מנח תפילי נמי הרי נראה שזכור הוא במלכות שמים וכשאינו נכנס דנין אותו לזכות דטרוד הוא.
פיסקא עד סוף האשמורת הראשונה דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים עד חצות רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר פעמים שאדם קורא קרית שמע שתי פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שעלה עמוד השחר ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. אמר ר' אחא ב"ר חנינא אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' שמעון בן יוחאי. פי' אמרי' עלה בגמ' הא גופה קשיא אמרת שתי פעמים בלילה אלמא משיעלה עמוד השחר ליליא הוא והדר תאני ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום אלמא יממא הוא לעולם ליליא הוא והאי דקרי ליה יממא דאיכא אינשי דקימי בההיא שעתא כלומר פעמים אלו ופעמים אלו לומר שדרכן של בני אדם לפעמים להשכים לעמוד משיעלה עמוד השחר וכיון דכן שפיר מיקרי זמן קימה דבשכיבה וקימה תלא רחמנא ולא שיך למימר הכא מיעוטא הוא דמנהגא דכולי עלמא מיהו זמנין הני וזמנין הני והאי דאמרי' לעולם ליליא הוא כלומר לענין שכיבה חשיב הוא אצל העולם ליליא ומיהו לגבי רוב דינין שבתורה חשיב הוא יום משיעלה עמוד השחר. איכא דמתני לה להא דר' אחא ב"ר חנינא אהא דתניא ר' שמעון בן יוחאי משום ר' עקיבא פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. פי' ודאי דענין הנץ החמה תלתא זמנין הוו והכי מוכח בהדיא בפסחים (י"ב ע"ב) דאמרי' אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר בהנץ החמה ואחד אומר אחר הנץ החמה אלא דהתם הוא לענין עדות והתם חשיבי שלשה זמנים דמאן דחזי בהאי לא חזי בהאי אבל לענין עקר דינא דגופיה פשיטא מילתא דהנץ דינו כאחר הנץ. ואמרי' עלה בגמ' הא גופא קשיא אמרת שתי פעמים ביום אלמא קודם הנץ החמה יממא הוא והדר תני ויוצא בה ידי חובתו אחת של לילה אלמא ליליא הוא לעולם יממא הוא פי' אי לענין שכיבה דחשוב הוא אצל העולם יום אי לגבי רוב דינין שבתורה והא דקרי ליה ליליא דאיכא אינשו דגני בהאי שעתא כלומר פעמים אלו פעמים אלו כדפרישנא לעיל ע"כ.
<h2>דף ט.</h2>
אמר ר' אחא ב"ר חנינא אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' שמעון בן יוחאי, אמר ר' זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו כלומר משום דברכה זו משום מזיקין הוא דתיקון לה וכיון דיממא הוא לא צריך. פי' ודאי מסתברא דהני תרתי דר' שמעון בן יוחאי לא פליגי אהדדי מדלא רמינין להו בגמ' אהדדי ולישני ליה הא דידיה הא דרביה אלא ודאי לא פליגי ותרויהו נמי הילכתא, קמיתא הא פסקינן לה כלישנא דגמ' אידך נמי אע"ג דפסקינן לה בלישני דאיכא דמתני לה איכא נמי דר' זירא דמפרש ליה דלא לימא השכיבנו ולא תקשי לך היכי איפשר למיפק בחד שעתא בשל יום ובשל לילה דמשום לשנא דקרא הוא דלא תליא מילתא בזמן לילה ויום אלא בשכיבה וקימה וכיון דהאי שעתא תרויהו איתנהו בה ודאי עולה לכאן ולכאן וגם לענין תפלה מצינו כן לקמן (דף כ"ז) בפלוגתא דר' יהודא ורבנן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ושניהם מתפללין בשעה אחת וזה יוצא בשל ערבית וזה יוצא בשל מנחה, ואע"ג דהתם משום דהוא דרבנן אקילו בה מכל מקום מצינו שעה אחת עולה לכאן ולכאן. ורבינו ז"ל כתב הנהו כלהו הלכתא נינהו מיהו הא דאמר רבן גמליאל וההיא דאמר ר' שמעון בן יוחאי עד שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא ואפי' עבד הכין במזיד וקרא אחר חצות קודם שיעלה עמוד השחר נפיק ידי חובתו ואע"פ שאינו רשאי לעשות כן דתניא חכמים עשו חיזוק לדבריהם פי' ואמרו עד חצות כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אלך לביתי אוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא ק"ש ואתפלל ואם הטיבתו (צ"ל חוטפתו) שינה נמצא ישן כל הלילה אלא אדם בא מן השדה בערב ילך לבית הכנסת אם היה רגיל לקרות קורא לשנות שונה ואח"כ קורא ק"ש ומתפלל וכל העובר על דברי חכמים כלומר שלא קרא עד חצות ובמזיד חיב מיתה. והא דר' שמעון בן יוחאי דאמר פעמים שאדם קורא קרית שמע של ערבית קודם הנץ החמה דוקא בשעת הדחק כגון מי שהיה שכור או חולה אבל אם עושה כן במזיד או בפשיעה לא יצא ידי חובתו דאמרי' כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר הא דר' אחא [בר חנינא אמר ריב"ל] לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דבריה דר' יהושע בן לוי ולא קרו ק"ש אתו קמיה דר' יהושע בן לוי אמר להו כדי ר' שמעון בן יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק וכן הא דר' שמעון בן יוחאי דאמר פעמים שאדם קורא קרית שמע של שחרית לאחר שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא או בשעת הדחק כגון מי שהיה משכים לצאת לדרך וכיוצא בו אבל לכתחילה לא. זה כתב רבינו ז"ל ואיני מבין דבריו במה שכתב בההיא דרבן גמליאל בדיעבד דודאי רבן גמליאל ורבנן בלכתחילה פליגי ורבן גמליאל אפי' בלכתחילה שרי והלכה כרבן גמליאל דאפי' לכתחילה עד שיעלה עמוד השחר.
<h2>דף ט:</h2>
מתני' מאימתי קורין את שמע בשחרין משעה שיכיר בין תכלת ללבן ר' אליעזר אומר משעה שיכיר בין תכלת לכרתי עד הנץ החמה ר' יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך בני אדם (צ"ל בני מלכים) לעמוד בשלש שעות הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה: תניא ר' מאיר אומר כדי שיכיר בין זאב לכלב ר' עקיבא כדי שיכיר בין חמור לערוד אחרים אומרים כדי שיראה את חברו ברחוק ארבע אמות ויכירהו, אמר רב הונא הלכה כאחרים. אמר אביי לתפלין כאחרים פי' להניח תפלין כאחרים דהיינו משיכיר חבירו ברחוק ארבע אמות, לק"ש כותיקין דא"ר יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. תניא נמי הכי ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום א"ר זירא מאי קראה (תהלים ע"ב) יראוך עם שמש פי' ייראוך דהיינו תפלה תהי עם שמש וכן הלכתא. כתב רבנו ז"ל ומיהו לית כל אינש יכיל לכווני ולמעבד כי האי גונא ואפ"ה מצוה למקרי קודם [נץ] החמה כמעט שלא יתפלל אלא לאחר הנץ החמה שנמצא מתפלל ביום ואע"פ שאינו עם הנץ החמה דוקא. ואיני מבין יפה לשונו פי' והא דאמרי' לתפלין כאחרים ולא אמרי' לציצית משום דאלו ציצית יכול ללבוש הטלית בלילה אלא שאין מברך עליה אלא ביום ותפלין אפי' למ"ד לילה זמן תפלין אינו מניחן לכתחלה בלילה אלא ביום כדאית' בעירובין (דף צ"ו ע"ב): א"ר יוחנן בתחלה אומר ד' שפתי תפתח (תהלים נ"א) ולבסוף אומר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי (שם י"ט).
<h2>דף י:</h2>
א"ר יוסי בר' חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב המתפלל צריך שיכוין רגליו שנאמר (יחזקאל א') ורגליהם רגל ישרה. וא"ר [יוסי] בר' חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב מנין למתפלל שלא יעמוד במקום גבוה ויתפלל שנא' (תהלים ק"ל) ממעמקים קראתיך ד' פי' בשום מקום שנראה כמתכוין לכך, תניא נמי הכי מנין למתפלל שלא יעמוד לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא על גבי מקום גבוה ויתפלל לפי שאין גבהות לפני הקב"ה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ממעמקים קראתיך ד' וכתי' (שם ק"ב) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו ופי' ודרכו של עני במעמקים. וא"ר יוסי בר' חנינא מאי דכתי' (ויקרא י"ט) לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. פי' ותפלה ודאי דאורייתא וכדקיימא לן (תענית ב') ועבדתם את ה' אלהיכם בכל לבבכם עבודה שבלב זו תפלה אבל מטבע שלה ונוסח שלה ותקונה שלש פעמים ביום דרבנן אבל אין לוקין על לאו זה דהאי קרא מדריש לדרשה אחריתי דדרשינן מיניה (סנהדרין ס"ג) אזהרה לבית דין שהרגו את הנפש שלא יטעמו כל אותו היום, ואזהרה שלא לאכול בשר קדשים עד שיזרוק את הדם ואחריני טובא וה"ל לאו שבכללות כלומר כולל דברים רבים ואין לוקין על לאו שבכללות. א"ר יצחק אמר ר' יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב כל האוכל ושותה קודם שהתפלל עליו הכתוב אומ' (מלכים א' י"ד) ואותי השלכת אחרי גויך אל תקרי גויך אלא גאיך אמר הקב"ה לאחר שאכל ושתה ונתגאה קבל עליו עול מלכות שמים: ר' יהושע אמר עד שלש שעות. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהושע. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מאי לא הפסיד בברכות פי' דאע"ג דעבר זמן ק"ש לא הפסיד בברכות. תניא נמי הכי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אבל מברך הוא לפניה ולאחריה. פי' ופרשו רבואתא ז"ל דדוקא עד ארבע שעות דהוא זמן תפלה אבל מארבע שעות ואילך דעבר זמן תפלה לא.
מתני'. בית שמאי אומרי' בערב כל אדם יטו ויקראו ובבוקר יעמדו שנא' ובשכבך ובקומך ובית הלל אומר כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך א"כ למה נאמר ובשכבך ובקומך אלא בשעה שבני אדם שוכבין ובשעה שבני אדם עומדין. פי' בית שמאי ודאי מודי להאי טעמא דבשעה שבני אדם שוכבין ובשעה שבני אדם עומדין אלא דאפי' הכי דרשי הכי מפשטיה דקרא כדרך שכיבה וכדרך עמידה וב"ה דרשי הכי מדכתי' ובלכתך בדרך.
<h2>דף יא.</h2>
תנו רבנן בית הלל אומרים יושבין וקורין עומדין וקורין מטין וקורין עוסקין במלאכתן וקורין. כתב רבינו ז"ל והני מילי בפרק שני אבל בפרק ראשון אינו עוסק במלאכתו כדבעינן למימר לקמן עד כאן, פי' ולפנינו יתבאר בע"ה. תאני רמי בר יחזקאל העושה כדברי בית שמאי עושה כדברי בית הלל עושה, פי' דהא אפי' לבית הלל יוצא הוא בעושה כבית שמאי דהא לדבריהם יוצא הוא בכל ענין, ורב יוסף אומר העושה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום, פי' דעשה כן לשם חובה לא לצאת ידי חובתו, ורב נחמן בר יצחק אמר העושה כדברי בית שמאי חייב מיתה דתנן א"ר טרפון אני הייתי מהלך פי' בערב והטתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל, פי' כיון שהיה עושה לשם חובה, פי' ומיהא שמעינן דכל היכא דאפסיקא הלכתא כחד מרבנן אי נמי דאפשיטא הלכתא כותיה ואיכא מאן דפליג עליה אסור למיעבד כאידך אפי' לחומרא וחייב למעבד כהתירא דהאיך דאפשיטא הלכתא כותיה, וטעמא דמילתא משום דמחזי כחולק על רבותיו אבל לההוא מרבנן גופיה דאסר שרי לנהוג כדבריו לחומרא והתם נמי דוקא בצנעה וכי האי גונא דלא מפרסמא מילתא והכי מוכח ביבמות.
מתני'. בשחר מברך שתים לפניה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום. פי' בהדיא מוכח בתוספתא דמאי דאמרי' אחת ארוכה ואחת קצרה אדלעיל מינה קאי ואמאי דתני בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה דהתם בתוספתא אמרי' ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה ולמה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שנהגו להאריך וכו' הרי כאן מבואר דאחת ארוכה ואחת קצרה אשתים דלאחריה קאי וכיון דכן ליכא לפרושי אחת ארוכה ואחת קצרה מטבע ארוך ומטבע קצר דהא תרויהו מטבע ארוך דלא הוי לעולם מטבע קצר אלא כשפותחת ואין לה חתימה והני תרתי דלאחריה יש להן חתימה ולא פתיחה משום דהויין לה סמוכות לחברתה אמת ואמונה לאהבת עולם והשכיבנו סמוכה לאמת ואמונה וק"ש דבאמצע לא הוי הפסק כיון שהברכות כלן עליה הלכך הני תרתי דלאחריה ודאי מטבע ארוך נינהו אבל ודאי פירושא דאחת ארוכה ואחת קצרה בנוסח שלהן קאמר דנוסח אחת מהם ארוך והינו אמת ואמונה ונוסח השניה קצר דהיינו השכיבנו ומינה קאמר דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך דאינו רשאי לשנות נוסח המטבע ולהוסיף בו כדי שיראה נוסח ארוך, וזו קשיא למה שאנו נוהגין לומר פיוטין בברכות של ק"ש ויש לומר שלא אמרו אלא בתורת קבע שאסור לקבוע בהן אריכות או קצור לשנות ממטבע חכמים ודוקא אריכות או קיצור הניכר שנוי מטבע אלא כל שאינו בקבע לא אסרו, תדע דאפי' בברכות של תפלה דקי"ל דאסור (צ"ל: דמותר) לו לאדם לשאול בהן צרכיו מעין כל ברכה וברכה אומר ואין ספק שאסור לעשותו קבע במטבע ואפי' בשלש ראשונות שאסור לשאול בהן כלל אפי' מעין ברכה אמרו במסכת סופרים שאומרים בהם זכרנו ומי כמוך ומאריך באתה קדוש מפני שהם רחמים לרבים וכן יש פיוטין רבים לר' אליעזר הקליר שמקובל שהיה בימי התנאים וכן נהגו בכל מקום מימות קדמונינו ז"ל אלמא כל שאינו קובע כן במטבע לעולם מותר ועל זה נהגו לומר שירות ותשבחות ואפילו בשלש ראשונות. והוי יודע דעד כאן לא אמרי' אלא דאינו רשאי אבל ודאי אפי' עבר ועשה יוצא הוא שאפי' במטבע ארוך שאמרו במטבע קצר או ששינה נוסח הברכה יצא והכי מוכח בגמ' בפרקין ובאידך דוכתי במכילתין.
<h2>דף יא:</h2>
מאי מברך. א"ר יעקב בר אידי אמר ר' הושעיא יוצר אור ובורא חושך, ונימא יוצר אור ובורא נוגה אמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, פי' וכיון דבעינן לאדכוריה בעינא לשנא דמבריר ודאי שאינו יוצא ידי הזכרה בלשון מסופק דמשמע נמי אור, ולא אמר יוצר אור ובורא לילה דגבי אור לא שיך לילה אלא גבי יום וכיון דאמר יוצר אור דבעי למימר הכי אי משום לישנא דקרא אי משום דעל מאורה הוא מברך ובההוא חותם וכיון דכן דבעי למימר יוצר אור אמר נמי בורא חשך דהוא הפכו. מדת לילה ביום יוצר אור ובורא חשך מדת יום בלילה גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור, פי' מסתברא דהיינו לישנא קמא דהוו אמרי נינהו בברכה ראשונה בערב דאילו לדידן ה"ל למימר בורא יומם ולילה דקדים: וברכה שניה מאי היא, אמר רב יהודה אמר שמואל אהבה רבה ורבנן אמרי אהבת עולם וכן הוא אומר אהבת עולם אהבתיך. תניא נמי הכי אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם. כתב רבינו ז"ל וקי"ל כרבנן והאי דאמרי' לקמן אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לשנות קודם שיקרא ק"ש צריך לברך לאחר שקרא ק"ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה, פי' דמשמע מינה דאהבה רבה קאמרי', ההיא מימרא דשמואל היא דהוה מרא דשמעתא קמייתא ורבנן פליגי עלה וכבר אדחי לה דשמואל דתניא כותיהו דרבנן. פי' הא דאמר רב יהודא שקרא ק"ש אינו צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה פרשו בירושלמי והוא ששונה על אתר פי' לאלתר וטעמא משום דאהבה רבה אינה ברכה מיוחדת ולתלמוד תורה ברכה אחרת מיוחדת יש לה אלא שמ"מ כיון דק"ש בכלל תלמוד תורה כיון שברך עליה ושונה לאלתר הרי הוא פטור בכך: אמר רב הונא למקרא צריך לברך, למשנה אין צריך לברך, פי' דעקר תורה שבכתב ועליה צריך לברך, ור' אלעזר אמר למשנה צריך לברך, פי' שהוא עיקר תורה שבעל פה והכל הסכימו עליה, למדרש אין צריך לברך, פי' לפי שהוא במחלוקת ושלא בהסכמת הכל, ור' יוחנן אמר אף למדרש צריך לברך דאמר רב חייא בר אשי זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב (לרב) לתנויי פרקין דספרא דבית רב, פי' תורת כהנים בספרא הוה מקדים וקאי ומשי ידיה ואתניין. וכתב רבינו האי גאון ז"ל הלכתא כותיה ומנהגא כותיה: מאי מברך אמר רב יהודה אקב"ו על דברי תורה ור' יוחנן אמר הערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך ישראל ונהיה כולנו לומדי תורתך ויראי את שמך בא"י למדני חקיך רב המנונא אמר ברוך אדאמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו בא"י נותן התורה, והא דרב המנונא מעולה שבברכות פי' והכי אמרי' בגמ'. אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכלהו וכיון דכן מסתברא ודאי לר' יוחנן דאמר הערב נא ובפתיחה הוה אמר לה דאילו בלא פתיחה ליכא למימר כיון דאינה סמוכה לחברתה אבל אנו דאמרי' לכולהו ודאי הערב נא לא אמרי בה פתיחה דהויא לה סמוכה לחברתה ואע"ג דקמיתא מטבע קצר דלית לה חתימה אפ"ה חשבינן לה להערב נא סמוכה לחברתה אבל אשר בחר בנו אע"פ שהיא סמוכה לחברתה פותחין בה לעולם מפני שהיא ברכה שהיא באה לפעמים בפני עצמה כשקורין בתורה בצבור כטעם ברכת אשר ברא ששון ושמחה שהיא פותחת בברוך מתוך שהיא באה לפעמים בפני עצמה כשאין שם פנים חדשות. רב סבא ז"ל כתב דשלש ברכות אלו כנגד מקרא מדרש ומשנה. וכיון שבירך ברכות אלו בבוקר שוב אינו צריך כלל כל היום דלא דמי לההיא דלעיל דאהבה רבה דבעינן שישנה על אתר דההיא אינה ברכה מיוחדת אלא לק"ש כדפרישנא לעיל אבל ברכות אלו שהם מיוחדות לתלמוד תורה יוצא בהן לכל היום ולא דמי לתפילין דכל אימת דמנחן מברך עליהן וסוכה כל זמן שנכנס בה דהתם סלוקן מוכיח עליהן מה שאין כן בתלמוד תורה אבל בלילה שהוא זמן שינה לכל ודאי הפסקה כשישן מה שאין כן ביום דלאו זמן שינה לכל ולא עוד אלא דאסור לישן ולא חשבו הפסקה לתלמוד תורה אלא כשהוא שוה לכל בזמן אחד כמו הלילה דהתם חשבינן הוכח בסלוקה אבל בכל שאינה שוה בכל בזמן אחד אע"ג דמידחי גברא כגון מיעל לבית הכסא לא הויא הפסקא דכל היום חיוב תורה עליו ואין הוכח בסלוקה דפעמים בלאו הכי ששותק ואינו שונה ולרבנן דבי רב אשי דאמרי התם במסכת סכה (דף מ"ו) לענין תפלין דכל אימת דממשמשי בהו מברכי התם הוא בתפילין בלחוד משום דכתיב ולזכרון. ומיהו אע"פ שבירך בבוקר על תלמוד תורה מברך אהבת עולם על ק"ש ואשר בחר בנו כשקורא בתורה שהן ברכות מיוחדות להן.
<h2>דף יב.</h2>
לחתום אינו רשאי שלא לחתום. פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא פתח ובריך בדשיכרא וסיים בדחמרא יצא ואפי' סיים נמי בדשיכרא יצא דתנן ועל הכל אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. אי נמי היכי דנקיט כסא דשכרא בידיה וסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא יצא, אלא פתח בדשכרא וסיים בדחמרא מאי ולא איפשטא הילכך עבדינן לקולא ולא מהדרינן ליה, פי' משום דספקא דרבנן היא. תניא בשחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא בערבית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא כללו של דבר הכל הולך אחר חתום ברכות. והיכא דאכל תמרי וסבר דנהמא הוא ובריך בדנהמא וסיים בדתמרי יצא אי נמי סיים בדנהמא יצא מאי טעמא תמרי מיזן זייני פי' ויוצא אפי' במברך לאחריהם ברכת המזון, זה כתב רבינו ז"ל ואיני מבין דבריו דסבר רבינו ז"ל דכיון דלא אפשיטא בעיין גבי שיכרא וחמרא לקולא אזלינן אפילו בלאו האי טעמא. אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל שאינו אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנא' (תהלים צ"ב) להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות, פי' וזו היא אמונה בלילות שאנו ישנים ומאמינים בהקב"ה להחיותנו בבוקר וזהו חסדו בבקר כשנתקיימה לנו אמונתינו והיינו אמת ויציב. ואמר רבה בר חיננא סבא כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם. אמר שמואל מאי טעמא דרב דכתיב (שם קמ"ו) ה' זוקף כפופים.
<h2>דף יב:</h2>
ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל השנה כלה מתפלל אדם האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מעשרת ימים שבין ראש השנה ליוה"כ שהוא מתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט ר' אלעזר אמר אפילו עשרת ימים שבין ראש השנה ליוה"כ אם אמר האל הקדוש והאל המשפט יצא שנאמר (ישעיה ה') ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה. מאי הוי עלה ואסיקנא המלך הקדוש והמלך המשפט ומדאסיקנא הכי שמעינן דליתא לדר' אלעזר דאמר אם אמר האל הקדוש והאל המשפט (לא) יצא וכיון דלא יצא צריך לחזור וכן הלכתא. פי' בהמלך הקדוש חוזר לראש כדין ברכות ראשונות ובהמלך המשפט חוזר למקום שטעה כדין ברכות אמצעיות.
<h2>דף יג.</h2>
היה קורא בתורה. פי' וקורא בפרשת שמע. והגיע זמן המקרא, פי' זמן ק"ש, אם כיון לבו יצא, כלומר לצאת יצא ואם לאו לא יצא. פי' וכי קתני כיון לבו יצא, ידי ק"ש אבל לא יצא ידי ברכות. ושמעינן מינה ממתני' דקתני אם כיון לבו יצא דברכות אינן מעכבות אע"פ שאינן כשאר ברכות המצות שהן מטבע קצר דהנהו פשיטא דלא מעכבי אלא אפילו הני שהן מטבע ארוך ובנוסח מיוחד וקבועות לק"ש אפ"ה אינן מעכבות והכי דאיק בירושלמי עלה דהא דק"ש דברכות אינן מעכבות בירושלמי. והאי דקתני היה קורא בתורה אע"ג דקרי בתחלה פרשת ציצית והדר שמע שכן הוא סדורן בתורה אעפ"כ אין בה משום קורא למפרע דאמרי' בגמרא דלא יצא דלא חשיב קורא למפרע אלא בפסוק אחד שקורא התיבות למפרע שקורא תיבה אחרונה ראשונה אבל בפרשיות לא חשיב למפרע. א"נ איכא למימר דכי אמרי' היה קורא בתורה לאו למימרא שיקרא כסדר הכתוב בתורה אלא שקורא בתורה מעט כאן ומעט כאן ושלא כסדר ונזדמן לו וקרא הפרשיות כסדר יצא ואי נמי איכא למימר דלא אמר יצא אלא מאותה שקרא כראוי. בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב, בגמ' אמרינן ואצ"ל שמשיב, ובאמצע כלומר באמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב, פי' ואין צ"ל שמשיב אבל אינו משיב מפני הכבוד. ר' יהודה אומר בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, פי' מפני היראה לאו דאיכא סכנה דהא לא צריכא למימר אלא כלומר מפני היראה שלא יזיקנו. פי' ובגמ' דייקינן אמתני' שמעת מינה מצות צריכות כונה, פי' מדקתני דאם לא יכוין לבו לא יצא. ומתרץ מאי אם כיון לבו לקרות, פי' דלא כיון לצאת קאמר כדקא ס"ד וכדפרישנא לעיל במתני' אלא א"כ כיון לבו לקרות ודיקינן לקרות הא קא קרי ומתרצינן בקורא להגיה פי' שאין דעתו ואין מתכווין לקריאה מכוונת וכל שאין מתכוון לקריאה מכונת לא חשיב קריאה כלל ואפי' למאן דאמר מצות אין צריכות כונה משום דלא חשיב תקיעה (צ"ל קריאה) כלל. פי' ובגמ' אפליגו עליה בברייתא עד היכן בעינן כונה בקרית שמע ואיתמרי ביה סברי טובא, ותמה לפום מאי דכתיבנא אנן בפסחים דמצות אינן צריכות כונה לצאת היכי אתו כלהו הני תנאי בקרית שמע דלא כהילכתא ויש לומר דשלשה דיני כונה הם שנים מהם בכל המצות ואחד בקרית שמע האחד כונה שלא יהא מתעסק כגון שלא יקרא להגיה בקרית שמע אלא שיתכוין לקרות ומתעסק דכותה לגבי שופר שלא היה מתכוין לתקיעה ראויה וזו לכולי עלמא לא כלום, ועדיפא מינה תוקע לשיר (דאפי') למ"ד מצות אין צריכות כונה לצאת יצא דמתכוין הוא לתקיעה ראויה, והשני כונה לצאת יצא והיא בכל המצות והיא במחלוקת אי בעינן לה או לא וכבר כתיבנא אנן דמצות אין צריכות כונה לצאת ידי חובה דאם שמע שופר אין צריך שיתכוין לצאת ידי חובה אבל יצא כשהיה יודע שזה ששמע הוא שופר ושזה היום חייב אדם בשופר, והשלישי כונת הלב בכל תיבה ותיבה לא שיתכוין לצאת ידי חובה למצוה אלא שיתכוין בכל תיבה ותיבה לשם יתב' כפי מה שיודע בה ועל כונה זו נחלקו בגמ', ואליבא דהלכתא היא בפסוק ראשון כדבעינן למימר קמן ומיהו במתניתין לא אירינן בהא מדקתני לה בכל ק"ש בשתי פרשיותיה ובפרשת ציצית ולכולי עלמא לא בעינן בכולהו פרשיותיה כונה זו ומשום הכי מוקמינן למתניתין בקורא להגיה ומינה אמרי' אם כיון לבו כלומר לק"ש שלא יקרא להגיה יצא ואם לאו לא יצא: תנו רבנן ק"ש ככתבה דברי ר' פי' מצותה לקרותה בלשון הקודש כמו שהיא נכתבת דברי ר' וחכמים אומרים בכל לשון, מ"ט דרבי אמר קרא והיו בהויתן יהו כלומר בהויתן [כמו] שהן דהינו בלשון הקדש, ורבנן מ"ט אמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע אבל [ו]היו לרבנן שלא יקראנה למפרע הוא דאתא, פי' להכי בעינן להו בהויתן ושלא יקרא למפרע כלומר שלא יקרא תיבה אחרונה ראשונה שבפסוק תחלה ויקרא בענין זה תיבות שבפסוק. וכתב רבינו ז"ל וקי"ל כרבנן חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דסתם לן תנא דמתני' כותיהו דתנן (סוטה פ"ז) ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וודוי מעשר וק"ש ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון, פי' שבועת העדות כגון שאדם השביע לעדים אם יודעים לו עדות והם כפרו בו ואמרו שאין יודעים לו עדות, וכן שבועת הפקדון כגון שתבע לאדם אחד שיש לו פקדון בידו והשביעו על כך וכפר בו וחזר והודה דמחייב קרבן שבועה ואמרינן דשבועה זו שמשביעין לעדים או לנפקד בכל לשון היא שאין זה (צ"ל שבאיזה) לשון שהשביעו אותם כך דינם כאלו השביען בלשון הקדש ומחייבי קרבן שבועה וקי"ל דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני'. כתב רבינו ז"ל הא דקתני תפלה בכל לשון הנ"מ בצבור פי' דשרייא שכינתא אבל ביחיד לא דאמר רב יהודה א"ר לעולם אל ישאל אדם בלשון ארמי שאין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מה"ש מכירין בלשון ארמי.
<h2>דף יג:</h2>
תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ע"כ צריכה כונת הלב דברי ר' מאיר אמר רבא הלכה כר"מ. תניא ספקוס בן יוסף אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר רב אחא בר יעקב ובדל"ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחית. ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' חייא בר אבא חזייה כלומר ר' חייא בר אבא לר' ירמיה דהוה קא מאריך טובא כלומר באחד אמר ליה למה לך כולי האי אמר ליה ואלא עד כמה אמר ליה כדי שתמליכהו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם, פי' בחית ימליכהו על השמים ועל הארץ ועל ד' רוחות העולם כלומר כי הוא יתעלה המשגיח ממכון שבתו על כל בריותיו: אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה [עד] על לבבך בעמידה, פי' שאם היה מהלך והתחיל בק"ש צריך שיעמוד עד על לבבך ואח"כ יהלך, ומפורש בירושלמי ר' הונא ור' יוסי בר אידי בשם שמואל צריך לקבל עול מלכות שמים מעומד מה אם היה יושב, פי' בתמיהה כלומר הא ודאי לא אלא שאם היה מהלך עומד. ור' יוחנן אמר כל הפרשה כלה בעמידה. כתב רבנו ז"ל ולית הילכתא לא כרב נתן ולא כר' יוחנן דקי"ל כר"מ דלא צריך כונה אלא פסוק ראשון בלבד וכבר ראינו מי שדחה דברי ר' יוחנן דאמר כל הפרשה כלה בעמידה מדפסק רבא הלכה כר' מאיר ופסק כרב נתן דאמר עד על לבבך בעמידה והדין פיסקא לאו מעליא היא דכי היכי דדחו דברי רבא דברי ר' יוחנן ה"נ דחו דברי רב נתן. אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל ד' א' ד' אחד ונאנס בשינה יצא, פי' בק"ש של ערבית ויצא ידי ק"ש ואע"ג דאכתי בעי לאדכורי יציאת מצרים אפשר דיציאת מצרים בלילה דרבנן היא אע"ג דאסמכיה אקרא ולא עדיפא ליה משאר ק"ש דקאמר רב נחמן לעבדיה דלא ליצעריה אלא בפסוקא קמא ומיהא איכא למשמע דהלכה פסוק ראשון דהא רב נחמן עביד בה עובדא דאמרי' אמר ליה ר"נ לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן כלומר שלא תניחני לישן עד שאקרא פסוק ראשון טפי לא תצערן פי' ואי משום תפלה דאע"ג דרבנן היא הויא לה ודאי מילתא דעדיפא הא קיימא לן ודאי תפלת ערבית רשות. פי' ובגמ' אמרי' ת"ר שמע ישראל ד' א' ד' אחד זו היא קרית שמע של ר' יהודה הנשיא פי' שהיתה תורתו אומנתו ולא היה רוצה להפסיק ולהתבטל לקרותה כלה, פי' ביום כיון דמדאורייתא ליתא חובה אלא פסוק ראשון. ובגמ' מספקא לן אם חוזר וגומרה לאחר שעמד מביה"מ או לא ואמרי' דר"ש ברבי אמר חוזר וגומרה ואפ"ה מהדר רבי בבי מדרשא אשמעתא דאית בה ענין דיציאת [מצרים] משום דהזכרת יציאת מצרים ביום ודאי דאורייתא כדאיתא בגמ' ואע"ג דאפשר ליה כולי יומא מ"מ כיון דקבעוה בק"ש הוה ניחא ליה למימרא בק"ש וסמוך. פי' והא דאמרי' חוזר וגומרה פי' חוזר וגומרה בברכות דכיון דחוזר וגומרה ודאי מסתמא בברכות הוא דאע"ג דהא נפק ר' ידי חובתיה דק"ש דאורייתא חוזר ואומרה בברכות והוי ק"ש גופה וברכות דרבנן, ש"מ דאע"ג דנפיק אינש ידי חובתיה אפשר ליה למקרי ק"ש בברכותיה בתר הכי הלכך אנן דקרינן בצפרא רבונו של עולם ואמרינן ביה ומיחדין את שמך פעמים באהבה ואו' שמע ישראל ד' א' ד' אחד מקמי דנקרי ק"ש בברכות ונפקינן ביה ידי ק"ש דאורייתא אפ"ה קרינן בתר הכי שמע דרבנן בברכות דרבנן ואפשר לן דהא רבינו הקדוש הוה עביד הכי, מיהו לא מחוור שפיר דאלו רבינו משום דוחקא דגרסיה הוה עביד הכי ומשום דתורתו אומנתו וטפי (בטפי) עדיף לצבורא למימרא ברכות דק"ש אק"ש דאורייתא הילכך הכי מבעי לן למימר מיחדים את שמך פעמים ואומרים ד' אלהינו ד' אחד וכן קבלתי מפי מורי רבינו ז"ל, פי' והשתא שמעינן דאע"ג דקרי אינש ק"ש דאורייתא בלא ברכות אפשר לו לחזור ולקרות ק"ש בברכות אע"ג דהשתא ליכא ק"ש דאורייתא כלל, ודוגמא לזו איכא למידן מינה דאפשר למקרי ברכות דרבנן אק"ש דערבית מקמי זמנה אע"ג דליכא ק"ש דאורייתא ואהא איכא למימר דסמכו למקרי ק"ש בברכות מקמי צאת הככבים דרבנן שריוה משום דוחקא דצבורא, וכיון דשקעה חמה ומטא זמן תפלת ערבית כדאיתא לקמן בתפלת השחר שרי ליה רבנן למקרי ברכות דק"ש דרבנן בהדי ק"ש ולמסמך גאולה דברכות דרבנן בהדי צלותא ולצלויי צבורא צלותא בהדדי דלא ליצלו ביחיד, ולפי זה ראוי אחר כך לכל אדם קודם שיאכל בלילה וכן קודם שיישן לקרות ק"ש כלו ולקרות פרשת ציצית להזכיר יציאת מצרים בלילה. ואפשר לדון דבפסוק ראשון סגי ליה דאידך דרבנן הוא וכבר נפיק ידי חובתיה דרבנן בההוא ק"ש דאמ' בהדי ברכות ומ"מ פסוק מיהת חובה למי שנוהג בזה הרי פסוק ראשון חובה ואפי' לת"ח דאמרי' לעיל (דף ה') דלא צריך אלא פסוקי דרחמי. אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי עביד א"ל בפסוקא קמא מצער נפשיה מכאן ואילך לא מצער נפשיה: אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא ק"ש. פי' פוריא קיד או פוריא קדל כלומר פניו למטה או ערפו למטה ופניו למעלה ושניהם בכלל פרקדן ושניהם קשים להרהור, מיקרא הוא דלא ליקרי הא מיגנא שפיר דמי והא ר' יהושע בן לוי לייט מאן דגני אפרקיד, מגנא כי מצלי פורתא שפיר דמי פי' לישן כשמוטה מעט על צידו מותר מיקרי אע"ג דמצלי אסור פי' לקרות ק"ש אע"פ שמוטה קצת אסור דלענין ק"ש חשו יותר להרהור והא דר' יוחנן דמצלי וקרי שאני ר' יוחנן דבעל בשר הוה כלומר ולא אפשר ליה.
<h2>דף יד.</h2>
ת"ר היה קורא ק"ש ופגע בו רבו או מי שהוא גדול ממנו בפרקים שואל מפני הכבוד ואצ"ל שמשיב באמצע שואל מפני היראה ואצ"ל שמשיב דברי ר"מ ר' יהודה אמר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, וכן הלכה: בעא מיניה אחי תנא דר' חייא מר' חייא בהלל ובמגילה מהו שיפסיק מי אמרי' ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מיבעיא או דילמא פרסומי ניסא עדיף א"ל פוסק ואין בכך כלום. פי' פוסק [כמו] בק"ש דבפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. אמר רבה ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל פי' והם שמנה ימים של חנוכה ושני ימים טובים של פסח בגולה ושני ימים טובים של עצרת בגולה ושמנה (צ"ל: ותשעה) ימי החג, וטעמא דשמונת (צ"ל: דתשעה) ימי החג בכלהו גומרין את ההלל אמרינן בערוכין (דף י ע"ב) לפי שחלוקין קרבנותיהן וחשוב כל חד וחד כיום חג בפ"ע משא"כ בפסח. בין פרק לפרק פוסק, פי' לשאול מפני הכבוד דכי האי גונא קרי פוסק, באמצע הפרק אינו פוסק, פי' לשאול מפני הכבוד אבל שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד כק"ש וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל פי' כגון שאר הימים של פסח אפי' באמצע הפרק פוסק פי' לשאול מפני הכבוד, פי' ובגמ' פרכינן איני והא רב בר שבא איקלע עליה דרבינא וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל הוה ולא פסק ליה ומתרצינן שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא. פי' ומדקאמרי' איקלע עליה דרבינא משמע ודאי דביחיד הוה רבינא ולא בביהכ"נ וודאי מברך היה עליו רבינא ובברכה היה קורא דאי לאו הכי הוה מפסיק לרב בר שבא אלא בודאי בברכה היה קורא ואע"פ שהיה קורא ביחיד ובשאר הימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ובימים אלה ודאי לא נשתנה דין יחיד מדין צבור ואע"ג דנקיט לישנא דאין היחיד גומר בהן את ההלל וכלן אין גומרין בהן את ההלל בין יחיד בין רבים והאי דנקיט יחיד משום רבותא דשאר ימים דאפילו יחיד גומר בהן ההלל, ותמה דהיכא אמרינין דרבינא קרא לחודיה בימים שאין היחיד גומר והא התם בתענית (דף כ"ח) אמרינן רב איקלע לההוא אתרא בריש ירחא חזינהו דקרו הלילא סבר לאפסקינהו כיון דחזא דמדלגי דלוגי אמר מנהג אבותיהם בידיהם ושבקינהו, תאנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר והכא רבינא קרא לכתחלה. ואיכא למימר דשאני ר"ח דאית ליה דינא אחרינא דקיל מכלהו ויחיד אין לו לקרוא כלל ואפי' בלא ברכה וצבור גופיה תלו במנהג משא"כ בשאר ימים שאין יחיד גומר את ההלל דלא תלי במנהג כלל אלא אפי' יחיד חייב לקרות ולברך וההיא דרבינא דלעיל בשאר ימים טובים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ובראש החדש אפי' הצבור תלוי במנהג יחיד אין לו לקרות כלל ורב לא היה מנהג במקומו לקרות וכשראה אותם קורין היה סבור שבתורת חיוב הם קורין ואלו כן בודאי היו גומרין אותו שראש חדש יום הוא שחלוק לעצמו ואינו נגרר אחר יום אחר כשאר ימי פסח שנגררים אחר הראשון וכיון שראה אותם שמדלגין בו הכיר שלא היה [היו צ"ל] קורין אותו בתורת חיוב אלא בתורת מנהג ונתפייס בכך ולא הקפיד בכך על הברכה שברכו עליו בודאי מברכין היו עליו מכיון שלא הכיר רב בהן עד שראה אותם שמדלגין דאי לא מתחלה (צ"ל: מתחלת) קריאה היה מכיר בהן כיון שאין מברכין אלא ודאי מברכין היו ולא דמי למנהג ערבה שאין מברכין עליה דהתם מתחלה לא היה אלא מנהג נביאים לעצמן ונהגו העם מעצמן כמותם ולא על פיהם שהם לא הנהיגום בכך כלל אבל הכא מנהג זקנים במקום שנהגו ובברכה, וכ"ת היכא איכא למימר דר"ח דקיל מכלהו והא ספוקי מספקא התם הלל דר"ח אי דאורייתא אלמא דטפי עדיף משאר הימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל דאלו בהנהו פשיטא לן דהלל דידהו דרבנן ולא אסתפקא לן בדידהו כלל ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי איכא למימר דטפי חשיב מימים של פסח שאין גומרין בהן את ההלל לפי שהוא יום חלוק לעצמו וחולק בקרבנותיו ואיכא למימר דגרע מיניהו משום דאידך איקרי חג ולא ר"ח. ואסיקנא הכי בגמ' דהלל דר"ח לאו דאורייתא ומיהו האי לישנא דאמרי' לאו דוקא דהא כלהו אידך לאו דאורייתא (אלמא) אלא כלומר לאו מילתא דעיקר א"נ אפשר דהלל בימים שהיחיד גומר בהם את ההלל דאורייתא דמן התורה חייב אדם לומר שירה באותן מקומות אבל נוסח שלו מדרבנן, ותמצא כעין זה בתלמוד הרבה דבמועד קטן מוכח דאבלות דאורייתא והתם נמי מוכח דהוי דרבנן והוא בענין זה דודאי אבילות דאורייתא אבל פרטים שלו מדרבנן וכענין זה תפלה דודאי היא דאורייתא וכדקי"ל במאי דכתיב ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שבלב זו תפלה אבל נוסח שלו דרבנן, כן הורה מורי רבנו ז"ל.
פי' אמרו בגמ' בעא מיניה אשיאן תנא דבי ר' אמי מר' אמי השרוי בתענית מהו שיטעום אכילה ושתיה קביל עלויה והא ליכא א"ד הנאה קביל עליה והא איכא א"ל טועם ואין בכך כלום. ועד כמה (אמר) ר' אמי ור' אסי טעמי עד שיעור רביעתא. פי' הא ודאי ליכא ספיקא לענין תענית דלא חשיב הפסק אלא במאכל ככותבת ובשותה ביצה ומחצה דהינו רביעית ואב לכלן יוה"כ אלא דהכא לענין לכתחלה קאמ' אי שרי לכתחלה ואמרי' דאין בכך כלום. ומסתברא דדוקא לצורך כעין מטעמת ולא במתכוין לאכול, ואיכא דמפרשי דדוקא בשפולטת מה שמכנסת לפיה ול"נ אלא ודאי אפילו בבולעת וכדפרישנא עד כאן. אמר רב כל הנותן שלום לחברו קודם שיתפלל כאלו עשאו במה שנאמ' (ישעיה ב') חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא א"ת [במה] אלא במה ודוקא במשכים לפתחו אבל כשאינו משכים לפתחו שרי דתנן בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, פי' ומיהו דוקא מפני הדחק כגון שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם, אבל לשאול בשלום חברו דרך רשות בודאי אסור ולא מפני הכבוד ואע"פ שאינו מתפלל עדיין, ומינה אמרי' ר' יונה ור' זירא בגמ' דאסור לאדם ליתן שלום לחברו קודם שיתפלל. הילכך תלתא דינין נינהו, במשכים לפתחו כאלו עשאו במה, ושאינו משכים לפתח ושואל בשלום חברו דרך רשות ולאו מפני הכבוד אסור כל היכא דמפני הכבוד מותר ואפי' בין הפרקים ומשיב שלום לכל אדם דינו כשואל מפני הכבוד: אר' יצחק בר אשיאן אסור לצאת לדרך קודם שיתפלל שנא' (תהלים פ"ה) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו, ואמר רב אידי בר אבין כל המתפלל ואח"כ יוצא לדרך הקב"ה עושה לו חפציו שנא' צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו, כלומר מעיקרא צדק לפניו ואח"כ וישם לדרך פעמיו.
מתני'. אלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמע בין והיה אם שמע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב ר' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, פי' מדחשבינין בין הפרקים בין אהבת עולם לשמע ישראל שמעינן מינה דלא חשבינן אהבת עולם לגבי ק"ש כברכת המצות דעלמא דא"כ אפי' כל דהו נמי הוי הפסק כברכת הנהנין דעלמא ותו א"כ דאהבה [צ"ל: דאהבת] עולם כברכת המצות ה"ל לתקונה מטבע קצר כנוסח שאר ברכות המצות אלא ברכה היא שעיקרה על חסד שגמלנו הקב"ה ואהבנו ללמדנו תורות אמת וחוקים ומשפטים צדיקים וליחד שמו באהבה, ומקצתה בקשת רחמים להאיר עינינו בהם ונתקנה על ק"ש לפי שבה יחוד שמו ואהבתו יתב' והזכרת המצות ונצטוינו לקרותה פעמים: אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה. ואמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן מ"ט דר"י דכתיב (ירמיה י') וה' אלהים אמת פי' הילכך בין אני ה' אלהיכם לאמת ליכא הפסקה כלל.
<h2>דף יד:</h2>
חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר אמת. פי' כשמתחיל לברך אחר ק"ש ר' יוחנן אמר חוזר ואומר אמת, פי' דחשבינן אני ה' אלהיכם אמת כאלו הוא מפרשתא גופה דק"ש הילכך בעי למימר זמנא אחרינא אמת. רבא אמר אינו חוזר ואומר אמת והילכתא כרבא, פי' וכל היכא דיש לו רשות להפסיק כלל אפי' להשיב מפני הכבוד מפסיק לכל עניני תפלה כגון אמן יהא שמיה רבא מברך וברכו ומודים, וקרוב בעיני לומר אפי' לענות אמן אחר ברכות שהוא שומע.
מתני' אמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה, פי' מצות תפלין ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד, פי' (דס"ל) דציצית אינו נוהגת אלא ביום. פי' ובגמ' איתמר בה טעמא אחרינא משמיה דר' שמעון בן יוחאי משום דפרשת שמע יש בה ללמוד וללמד ולעשות, פי' ללמוד דכתיב ודברת בם ללמד דכתיב ושננתם לבניך ולעשות דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתיך, והיה אם שמוע יש בה ללמד, פי' דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולעשות דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתיך, ויאמר אין בה אלא עשייה בלבד, פי' ועשו להם ציצית. אמר עולא כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. פי' דהא תפילין התם כתיבי. ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כאלו הקריב תודה בלא מנחה זבח בלא נסכים פי' תודה בלא מנחה קרבן תודה בלא לחם, פי' ובספרים שלנו כתיב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים, ופי' עולה בלא עשירית האיפה שחייב הכתוב להביא עמה וזבח בלא נסכים שחייב הכתוב להביא עמו.
<h2>דף טו.</h2>
ואמ"ר יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה נוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל וזו היא מלכות שמים שלמה וכל הנוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנא' (תהלים כ"ו) ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא חזי מר האי צורבא מדרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים ליטול ידיו יקנח ידיו בצרור ובעפר ובקסמית א"ל שפיר קאמר מי כתיב במים בנקיון כתיב בכל מידי דמנקי. לייט רב חסדא מאן דמהדר אמיא בעידן צלותא. והנ"מ לק"ש פי' שזמנה עוברת אבל לתפלה פי' לתפלת המנחה שיש לה שהות גדול בעי לאהדורי. ועד כמה עד פרסה והנ"מ לקמיה אבל לאחורי' אינו חוזר אפי' מיל ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר, ופי' מיהא שמעינן דכל היכא דאיתמר בלשון אפי' דוקא הוא.
מתני'. הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא קרא ולא דקדק באותיותיה ר' יוסי אומר יצא ר' יהודה אומר לא יצא, פי' לא דקדק באותיותיה שקורא הדגש רפה והרפה דגוש. הקורא למפרע פי' שקורא תיבות הפסוק למפרע לא יצא.
<h2>דף טו:</h2>
אמר רב יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו. פי' לא במהרהר קאמר אלא מוציא בשפתיו אלא שאינו משמיע לאזניו וכה"ג קרי בלבו. ואם ברך יצא. פי' ודוקא כי האי גונא אבל במהרהר ודאי לא יצא.
פיס'. קרא ולא דקדק באותיותיה ר' יוסי אומר יצא. אמר ר' טבי א"ר יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל שאם לא השמיע לאזנו יצא ואם לא דקדק באותיותיה [יצא]. תאני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שתהא למודה (גיר': למודך) תמה ליתן ריוח בין הדבקים עני רבא בתריה כגון על לבבך בכל לבבך בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה על לבבכם הכנף פתיל אותו וזכרתם ועשיתם אתכם מארץ, פי' כל היכא דאיכא שתי אותיות סמוכות אחת בסוף תיבה והשנית בתחילת תיבה שלאחריה צריך ליתן ריוח בין התיבות בקריאתן שלא תהא נבלעת אחת מהן. ירושלמי ר' לוי ר' איבו דמן חיפא בשם ר' אמי צריך להתיז למען תזכרו פי' שתראה כזיין ולא תראה כסמ"ך. ר' יונא בשם ר' חסדא צריך להתיז [כי] לעולם חסדו פי' שתראה כסמך ולא תראה כזיין: בפרק מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים (דף נ"ו) גרסי' בענין ששה דברים עשו אנשי יריחו, וכורכין את שמע היכי עבדי אמר רב יהודה (אמר) אומ' שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד ולא היו מפסיקין. פי' בין אחד וברוך שם כבוד מלכותו רב (צ"ל: רבא) אמר מפסיקין היו אלא שהיו אומ' היום על לבבך כלומר בכריכה בלא הפסקה דמשמע היום על לבבך, ולא למחר על לבבך פי' והוו להו למימר אשר אנכי מצוך היום והדר על לבבך דמשמע אשר אנכי מצוך היום יהיו על לבבך. ת"ר כיצד כורכי' את שמע אומ' שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד ולא היו מפסיקין דברי ר' מאיר, פי' ולא היו מפסיקין בין פסוק זה לשאר הפרשה שהיה להם להפסיק בין פסוק ראשון שהוא קבלת מלכות שמים לשאר הפרשה, ר' יהודה [אומר] מפסיקין היו אלא שלא היו אומ' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. פי' והינו כורכין שכורכין ומערבין עמו מה שאינו מן התורה. ואנן מ"ט אמרי' ליה כלומר למה מפסיקין בפרשת ק"ש כדדרש ר' שמעון בן פזי ויקרא יעקב לבניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה אמ' שמא יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק אבי שיצא ממנו עשו אמרו לו שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד באותה שעה פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמרו רבנן היכי ניעבד נימריה לא אמריה משה רבינו לא נמריה אמריה יעקב התקינו שיהא אומ' אותו בחשאי. אמר ר' יצחק אמרי' דבית ר' אמי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער התחילו עבדיה והביאו לה בחשאי.
<h2>דף טז.</h2>
קרא וטעה ואינו יודע היכן טעה חוזר לראש הפ' כך פשוט בברכות ודוקא שאינו יודע היכן טעה אבל אם נזכר שאמר כל הפרק או דלג פסוק אחד יחזור לאותו פסוק וכן בתוספת. ועוד פשוט בברכות שאם טעה בין פרק לפר' יחזור לפרק ראשון. בין כתיבה לכתיבה כלומר וכתבתם יחזור לוכתבתם ראשון ודוקא כשלא אמר למען ירבו אבל אם אמ' למען ירבו ודאי סדרא נקט כלומר הרגלו נקט ולא יחזור. [רבינו ירוחם נ"ג ח"ב]
פיס'. קרא וטעה יחזור למקום שטעה תנא תנא קמיה דר' יוחנן טעה בין פרק לפרק ואינו יודע באיזה פרק חוזר לפרק ראשון באמצע הפרק חוזר לתחלת הפרק בין כתיבה לכתיבה כלומר בין וכתבתם ראשון לשני חוזר לכתיבה ראשונה. א"ר יוחנן ל"ש אלא דלא אמר למען ירבו ימיכם אבל אמר למען ירבו ימיכם רישיה. [אולי צ"ל: דושיה, כגי' הערוך] נקט ואתיא.
מתני'. האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה. פי' דבצלותא בעינן כונה יתירתא ולא מצי מכווני שחוששין לשבירת האילן ולנפילת הנדבך: ת"ר האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה. פי' שהם אילנות חזקים ואין לחוש לשבירתם ושאר כל האילנות יורדים למטה ומתפללין. ובעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו. פי' לפי שאינו רגיל בכך פי' ומינה דאם היה בעל הבית אומר [צ"ל: אומן] ועושה לעצמו דינו כשאר אומנין דעלמא. ירושלמי למה לי בראש הזית ובראש התאנה ר' אבא ור' סימון תרויהו אמרי מפני שטרחותן מרובה. פי' כובד שלהם מרובה כלומר הם מרובים בענפים ואף הם חזקים ומתוך כך דעתו של אומן מתיישבת. רמי ליה רב מרי בריה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך למימרא דלא בעינן כונה פי' דקס"ד שהן קורין בעוד שהן עושין במלאכתן ורמינהי ר' שמעון בן יוחאי אומר הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו שנא' שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד ולהלן הוא אומר הסכת ושמע ישראל מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת כלומר כונת שנון לא כונה לצאת ומ"מ כונת שנון מיהא בעינן ובעוד שהם עסוקין במלאכתן לא אפשר. א"ל מידי שמיע לך בהא א"ל הכי אמר ר' יוחנן מבטלין ממלאכתן וקורין והתניא ב"ה עוסקין במלאכתן וקורין ל"ק כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני כתב רבנו ז"ל האי פירוקא לדברי ר' יוחנן דס"ל דבעינן כונה בכולי פרק ראשון כדכתבינן לעיל, אבל לרבא פי' דאמר לעיל פסוק ראשון לאו משום דבעינן כונה בכולי פרק ראשון הוא דבטלין ממלאכתן אלא משום דלא לישוו לה עראי כדגרסי' ביומא בפרק קמא (דף י"ט) אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו ולא יראה באצבעותיו ותניא ר' אליעזר חסמא אמר הקורא את שמע ורומז וקורץ בשפתותיו ומראה באצבעותיו עליו הכתוב אומר (ישעיה מ"ג) ולא אותי קראת יעקב, ואוקימנא בפרק ראשון ופרשי לה רבנן משום דמשוי לה עראי ה"נ אי לא בטיל ליה ממלאכה משוי לה עראי דאי לא תימא הכי קשיא דרבא אדרבא דהתם בריש פירקין אמר רבא הלכה כר"מ, פי' דאמר פסוק ראשון והכא קאמר רבא דבעינן כונה בפרק ראשון אלא ודאי שמ"מ כדאמרן כי היכי דלא תקשי דרבא אדרבא. פי' ואיכא מרבוותא ז"ל דאמרי כיון דאפסיקא הילכתא דלא בעינן כונה אלא בפסוק ראשון הני דיני נמי כולהו ליתניהו אלא בפסוק ראשון ודרבא אדרבא ל"ק כלל דהא דרבא לר' יוחנן איתמרה דאית ליה פרק ראשון וההיא דיומא ל"ק דנקיט ליה לרויחא דמילתא ומשום דאיכא דס"ל פרק ראשון והכי אורחא דתלמודא בלא (צ"ל: בשאר) דוכתא למינקט לישנא דרויחא ליה: גרסינן ביומא (שם) ת"ר ודברת בם בם ולא בתפלה פי' בם יש לך רשות לדבר בין הפרקים או באמצע הפרק כדאיתא לעיל אבל בתפלה אין לו רשות אלא מפני הסכנה, ודברת בם בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים פי' בעוד שמדבר בם אין לו רשות לדבר בדברים אחרים של רשות ודברת בם עשה אותם קבע פי' שלא יקרא ק"ש דרך עראי: ת"ר פועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית קורין ק"ש כלומר בברכותיה ומתפללין ואוכלין פתן ומברכין המוציא לפניה ולאחריה שתי ברכות. כיצד ברכה ראשונה ושניה כתקנה. וכולל בונה ירושלם בברכת הארץ, פי' וכיון דכי כאיל בונה ירושלם בברכת הארץ יצא הוא הדין דאמ' אפילו אמר מעין שלש יצא אלא שהחמירו בלכתחילה בברכת הזן מפני שמשה רבנו ע"ה תקנה בד"א בעושין בשכרן אבל עושין בסעודן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן מברכין כתקנן ארבע, פי' בעושין בשכרן בדמן קצובין ואוכלים משלהם כיון דכן יש להם למהר ולא חייבום אלא בשתי ברכות אלו ופטרום לגמרי מהטוב והמטיב שהיא מדרבנן אבל בעושין בסעודן שקצץ להם מזונות עם שכרן דכיון שהתנו עמו מזונות משמע שיעשו סעודתן וברכתן בשלמות וכן כשהיה בעל הבית מיסב עמהם אפי' אוכלים כל אחד ואחד משלו.
מתני'. חתן פטור מק"ש לילה הראשון. פי' משום דטריד טירדא דמצוה ורחמנא פטריה כדדרשינן לה בהדיא בגמ' ועד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה, פי' שמן הסתם נפטור אותו ארבע לילות הללו שעומד לעשות מעשה אבל אחר ארבע לילות הללו לא יפטר אלא הלילה שיהא ודאי לו שיעשה מעשה. וכשנשא ר"ג אשה קרא ק"ש בלילה הראשון שנשא אשה א"ל תלמידיו למדתנו רבינו שחתן פטור מק"ש א"ל איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים ואפי' שעה אחת: מנה"מ דת"ר ודברת בם בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה. פי' דלשון בשבתך משמע בשבת דידך הוא דמחייבת דהינו שבת דרשות הא עוסק במצוה פטור, ובלכתך בדרך פרט לחתן פי' דלשון ובלכתך נמי משמע בלכת דידך הוא דמיחייבת דהינו לכת דרשות הא לאו הכי פטור, ולמאי אי לעוסק במצוה הא כבר מעטיה ובשבתך בביתיך אלא ודאי הא איכא לרבויי דאפי' בשאינו עוסק במצוה פטור משום דטריד טירדא דמצוה כגון חתן מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב.
<h2>דף טז:</h2>
מתני'. רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו א"ל תלמידיו לא למדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ א"ל אני איני כשאר כל בני אדם אסטניס אני. פי' ולאו למימרא דאיכא סכנתא במילתא כלל דהא אמרי' לקמן דלא שארי לאסטניס גופיה אלא בלילה ומשום דאנינות לילה דרבנן כדפרש עלה ואי משום סכנה אפי' ביום שארי ליה משום שלא נאסר לאבל אלא תענוג וכל היכא דלאו תענוג איכא מותר, תדע שאפי' בט' באב דחמיר התירו לו למי שמלוכלך בטיט ובצואה לרחוץ כדרכו ומי שיש לו חטטין בראשו לסוך למי שמתכוין לרפואה. וכן בכאן באסטניס שמצטער על הזוהמא שהיא קשה לו הרי זו כעין חטטין בראשו ובדין הוה להתיר אפי' ביום הראשון ממש כפי הטעם שכתבנו ובודאי לא גרע מעובר לשמור פירות אלא משום דענין אסטניס אינו דבר נראה לעין ואינו דבר הניכר החמירו עליו ביום גופיה דהיא דאורייתא ולא הקילו עליו עד הלילה דהיא דרבנן. מ"ט פי' מ"ט רחץ בלילה הראשון ומשני דאנינות דאורייתא ביום הוא דכתיב (עמוס ח') ואחריתה כיום מר. פי' אנינות הוא לענין קדשים דאונן אסור לאכול קדשים ורבנן הוא דגזרו בלילה ובאסטניס לא גזרו ביה רבנן. פי' והוא הדין באבלות גופיה דיום ראשון דאוריתא ושאר ימים עד שבעה דרבנן מיהו באבלות איכא אחריתי דלא מחייבי עד אחר קבורה הילכך לא הוי אבילות דאוריתא אלא יום מיתה וקבורה. כתב רבנו ז"ל חזינא למקצת רבוותא ז"ל דקא כתבי הא דר"ג דקסבר אנינות לילה דרבנן היא לא קימא לן כותיה ואע"ג דכתיב שבעת ימים לילות בכלל ומחזיא מילתא דס"ל להני רבוואתא ז"ל דשבעת ימי אבלות דאורייתא נינהו וגמרי להא מילתא מדכתיב (בראשית נ') ויעש לאביו אבל שבעת ימים ולאו הכין הוא מילתא דהא בהדיא אמרי' בפרק טבול יום ומחוסר כפורים פי' בזבחים (דף צ"ט) הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם ואכלתי חטאת היום אני היום אסור ובלילה מותר ולדורות בין ביום בין בלילה אסור דברי ר' יהודה, פי' אונן אסור לאכול בקדשים וקסבר ר' יהודה דאנינות יום ולילה מאי דקאמר אני היום אסור ובלילה מותר הוראת שעה היתה שהתיר להם הקב"ה הלילה כדאיתא התם בזבחים בהדיא בין לקדשי דורות בין לקדשי שעה כלומר בין בקדשי אותן הקרבנות שנתחייבו באותה שעה שנתחנכו תחלה אהרן ובניו בין בקדשי דורות כלומר בקדשים שנתנו לדורות בכולן הותר באותה שעה לאכל בהן אהרן ובניו הלילה שכך היתה הוראת שעה על פי הדבר ומה ששרפו שעיר החטאת מפני טמאות (טומאה צ"ל) שנטמא באונס כשהיו רוצים להשהותו עד הלילה לאכלו הלכך כהנים לדורות אסורין בין ביום בין בלילה דהא לא הותרה הלילה אלא לאהרן ובניו ובאותה שעה בלבד ואלו דברי ר' יהודה, ור"ש אמר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים ואפי' לדורות מותרין הן מן התורה לאכול בקדשים בערב ואמרי' נמי התם עד מתי מתאוננין עליו כל אותו היום בלא לילו ר' אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו פי' תופס לילו של יום קבורה ואצ"ל בין מיתה לקבורה ואע"פ שאינו יום המיתה. אמרוה רבנן קמיה דרבא מדקאמ' יום קבורה תופס לילו מדרבנן כלומר יום קבורה אע"ג דלאו יום מיתה פי' מדקאמר כ"ז שלא נקבר מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא, פי' דבאנינות לא אחמירו ביה יום קבורה כיום מיתה וקסבר דאנינות לילה דאוריתא והתניא הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום בין בלילה אסור דברי ר' יהודה פי' כדפרישנא לעיל ר' אומר אנינות [לילה] אינה מן התורה אלא מדברי סופרים והיכי קאמר דאנינות לילה דאורייתא לעולם דרבנן, פי' לעולם אית ליה לר' דאנינות לילה אפי' ביום מיתה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, פי' דעשו יום קבורה בלא יום מיתה תופס לילו ועיקר היום כיון דלאו יום מיתה אינו אלא מדרבנן ונמצא חמור מיום מיתה לדין תורה שאינו תופס לילו מדינא דאוריתא אע"פ שיום מיתה עצמו (אינו) מן התורה. וגרסינן נמי בפסחים (דף צ"א) אונן טובל ואוכל פסחו לערב קסבר אנינות לילה דרבנן וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת פי' דבאכילת פסחים ליכא כרת במי שאינו אוכל מ"מ אין שוחטים את הפסח אלא על הראוים לאכול ובעשיית פסח איכא כרת, פי' ומאי דאמרי שאונן טובל לאו מדאורייתא דכיון דלא נטמא לא בעי טבילה אלא מדרבנן ומעלה [ב]עלמא וכיון דאשכחן הני תנאי כלהו דס"ל דיום ראשון בלחוד דאורייתא אבל לילו דהוא יום שני למיתה לא תפיס אלא מדרבנן ור' יהודה לחודיה הוא דקסבר דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא שמעינן דלית הלכתא כותיה וקי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים הלכך יום ראשון דהוא יום מיתה הוא דאיתה מדאורייתא אבל מליל שני ואילך דרבנן היא והינו סברא דר"ג דקסבר אנינות לילה דרבנן הוא והילכתא כותיה. והני שבעה יומי גופיהו לאו על ויעש לאביו אבל שבעת ימים אסמכינהו, פי' דלמא יוסף הוא דעביד לאבוה הכי אלא אהאי קרא דכתיב (עמוס ח') והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבלות שבעה, ואי קשיא לך ההיא דגרסי' בפרק ואלו מגלחין במועד (דף י"ד) אבל אינו נוהג אבלות ברגל דכתיב (דברים ט"ז) ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד פי' אתי עשה דרבים ושמחת בחגך שהוא כולל עכשיו כל ישראל שהם חייבין בשמחה בזמן זה ודחי עשה דאבלות דהאי יחיד דשמעת מינה דחיובא דאוריתא איכא בתר דנפיק ליה יומא קמא דהוא יום מיתה, פי' דאי לא אמאי קרי ליה עשה דיחיד, ההיא לא קשיא מידי דה"ק אבל אינו נוהג ברגל לד"ה ואפי' למ"ד יום ראשון תופס [את לילו] מדאורייתא דאי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד כלומר ולרוחא דמילתא נקיט ליה.
מתני' וכשמת טבי עבדו של ר"ג קבל עליו תנחומין א"ל תלמידיו לא למדתנו רבנו שאין מקבלין תנחומין על העבדים א"ל טבי עבדי אינו כשאר העבדים כשר היה: ת"ר העבדים והשפחות אין עומדין עליהם בשורה, פי' דרכן היה לעשות שורות לאבל בחזרתו ואין שורה פחותה מעשרה, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים פי' ברכות הן שהיו אומ' ברחבה וסדורן במסכת כתובות (דף ח'). ומעשה שמתה שפחתו של ר"א ונכנסו אחריו תלמידיו לנחמו כיון שראה אותם עלה לעלייה ונכנסו אחריו נכנס לו לאפולין ונכנסו אחריו נכנס לטרקלין ונכנסו אחריו א"ל כמדומה אני שאתם נכוין בפושרין עכשו אי אתם נכוין אפילו בחמי חמין לא כך שניתי לכם העבדים והשפחות אין עומדין עליהן בשורה ואין אומר' עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים פי' סד"א כיון דגופו קנוי לו כגופו דמי קמ"ל דלא אלא כשם שאומרים לו לאדם על שורו וחמורו שמתו המקום ימלא חסרונך כך אומרים לו על עבדו ושפחתו שמתו המקום ימלא חסרונך. והעבדים והשפחות אין מספידין אותן ואין קורין אותן לא אבא פלוני ולא אימא פלונית פי' שלא יבוא לטעות אחר הקורא ולומר בן עבד הוא ויבא לפסלו. ואין קורין אבות אלא לשלשה. פי' דרך כבוד קאמר דאין קורין אבות דרך כלל לכל ישראל אלא לשלשה אברהם אבינו יצחק אבינו יעקב אבינו, וכן אין קורין אמהות אלא לארבעה שרה ורבקה רחל ולאה.
מתני' חתן אם רוצה לקרות את שמע בלילה הראשון קורא רשב"ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. והילכתא כת"ק.
<h2>דף יז:</h2>
מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה, פי' טעמא דפטורא לאו משום אבלות דהא איהו לעולם לא מחייב באבלות עד שיסתום הגולל ותו דהא קי"ל אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין שנא' בהן פאר ופטורא נמי לא משום צערא דמשום צערא דרשות דלאו מצוה לא מיפטר כדאיתא לעיל בגמ' (דף י"א) אלא משום עוסק במצוה שעוסק בקבורתו של מתו ולאו דוקא בשעוסק אלא אפי' יושב ובטל פטור דזהו כבודו של מת שלא יסיח דעתו ממנו לענינים אחרים כ"ז שלא נקבר והכי מוכח בירושלמי בחד לישנא דפרישנא התם טעמא משום כבודו של מת. ובתוספתא דמסכת שמחות ובגמ' נמי מוכח הכי דאמרי' מתו אע"פ שאינו משמרו כלומר אע"פ שאינו עוסק בו ואפ"ה פטור וכדפרישנא הילכך אפי' בשאין המת מוטל עליו לקברו כלל כגון אחותו נשואה שהיא מוטלת על בעלה אף זה פטור שזהו כבודו של מת שכל שהוא חייב באבלותו ואפי' מדרבנן כגון אחותו נשואה שהיא מוטלת על בעלה אף זה לא יסיח דעתו לענין אחר כלל עד שיהא נקבר מיהו נמסר לאחרים או לכתפים אמרי' בירושלמי דחייב דנמסר שאני. והאי דפריט בהני דהינו ק"ש ותפלה ותפלין אע"ג דהדר כאיל מכל מצות האמורות בתורה משום דהני עדיפא ליה משום דתפילין מצוה שבגופו ואידך זמנן עובר. נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן את שלפני המטה ושלאחר המטה את שהמטה צורך בהן פטורין את שאין המטה צורך בהן חייבין ואלו ואלו פטורין מן התפלה, פי' דאע"ג דאין המטה צורך בהם הרי הם עומדין ומזומנין לכך אם שמא יצטרכו ומשום הכי פטרינהו רבנן מן התפלה מיהת דהוא מדבריהם: מוטל לפניו אין שאין מוטל לפניו לא ורמינהי מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר אין לו בית אחר אוכל בבית חברו אין לו בית לחברו עושה מחיצה ואוכל אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל ואינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין ואין מזמנין עליו. פי' יש שפרשו אינו מברך המוציא ואין מזמנין עליו ברכת המזון ואיכא דקשיא להו מאי קאמר אין מברכין עליו אחרים המוציא דהא ברכת הנהנין היא ואינו מוציא אלא בשלא יצא וכיון שכן אותן אחרים אמאי אין מברכין לעצמן, ולאו מילתא היא דלא מתמר לענין עיכובא דאותן אחרים אלא לענין עיכובא דאבל דאין לו לברך לא הוא ולא שישמע מפי אחרים וכן אמרו בירושלמי אם בירך אין עונין אחריו אמן ואם אחרים ברכו אין עונין אחריהן אמן, דאע"ג דעונין אמן אחר ברכות שאין אדם יוצא בהן הנ"מ אינש דעלמא דאיתא בכלל ברכה משא"כ בזה. אבל רבנו מורי ז"ל מפרש ואינו מברך ברכת המזון ואינו מזמן ברכת זמון ואין מברכין עליו אחרים ברכת המזון אפי' בלא זמון והאי דתני אין מברכין עליו בלא זמון אי אמרת פשיטא דהיכא אשכחן מברך לאחרים בלא זמון איצטריך סד"א כיון דהוא אינו מברך להוו כבור וסופר דאמרי' לקמן (דף מ"ה) דסופר מברך ובור יוצא קמ"ל דליתא כלל בכלל דין ברכה.
<h2>דף יח.</h2>
ופטור מן הק"ש ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ובשבת מיסב ואוכל כלומ' אפי' דרך כבוד ותענוג ואוכל ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו, פי' כאדם אחר דעלמא והיכא דהוי בור ואידך סופר מברך האיך ובור יוצא ומזמנין עליו וחייב בכל מצות האמורות בתורה. פי' מדנקט בשבת דוקא בשבת דאין לו עסק קבורה כלל אבל ביו"ט ואפי' ביום ראשון כיון דאיכא עסק קבורה דאפשר על ידי גוי דינו שיפטר מכלן כחול. פי' ומדאמרי' הכא בשבת כיון דאין המת עומד לקבר בו ביום חייב בכל מצות האמורות בתורה, מכאן הורו רבותינו בעלי התוספות ז"ל במי שתפשו שלטון ומת בתפיסה ולא הניחו השלטון ליקבר דאע"ג דלא חל עליהו אבלות דלא נתיאשו ממנו ואין אבלות חל בכיוצא בזה אלא בשנתיאשו ממנו אפ"ה אין דינו כמתו מוטל לפניו כיון שאין המת עומד ליקבר ומותרין לאכול בשר ולשתות יין. אבל היה האבל בבית האסורין אע"פ שאין בידו להתעסק בקבורתו כיון שהמת עומד ליקבר וזה ראוי להתעסק בקבורתו זה כבודו של מת שלא יסיח מי שחייב באבילתו דעתו ממנו לענין אחר כלל ודינו כמתו מוטל לפניו ואסור לאכול בשר ולשתות יין. ר"ג אומר מתוך שנתחייב באלו חייב בכלן, וא"ר יוחנן תשמיש המטה איכא ביניהו, פי' דלת"ק דאמר חייב בכל מצות האמורות בתורה לא מחייב אפי' הגיע עונתו דאיכא חיוב מצוה אפ"ה לא מחייב וכל היכא דלא מחייב בודאי מיתסר דענין קלות הוא אצל אבל אע"ג דאכתי לא חיילי עליה אבלות ור"ג סבר דחייב בעונה כשאר מצות אבל כל היכא דלא מחייב במצוה עונה אלא ברשות לכ"ע ודאי אסור. קתני מיהת אוכל בבית אחר ואפ"ה פטור מק"ש ומן התפלה, פי' ואע"ג דלאו מתו מוטל לפניו אמר רבי אשי כל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי פי' ומוטל לפניו מקרי דכתיב (בראשית כ"ג) ואקברה את מתי מלפני אטו ההיא שעתא קמיה הוה רמיא אלא כל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי כלומר כ"ז שעומד ליקבר. ת"ר המשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה. היו שנים זה משמר וזה קורא וזה משמר וזה קורא, פי' ומתני' דקתני מתו משום דמתו אע"פ שאינו משמרו פטור.
תנו רבנן לא יהלך אדם בבה"ק ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ולא יקרא בהן ויתפלל פי' ולא יקרא בהן אפי' בעל פה ולא יתפלל שם ואם עשה כן עובר (משלי י"ז) משום לועג לרש חרף עושהו ודוקא בתוך ארבע אמות דאמר מר מת תופס ד' אמות לק"ש, פי' ולכל דכותה אבל חוץ לארבע אמות שרי. פי' ובגמ' אמרי' ר' חייא ור' יונתן הוה שקלי ואזלי לבה"ק הוה שדייא תכלתא דר' חייא על קברא א"ל ר' יונתן דלייה שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו פי' והשתא ודאי לא אסריני' ליה משום לועג לרש דהא לא מדכרינין ליה להאי טעמא כלל ולא אסרינן ליה משום דלבוש טלית בביה"ק וכדאמרי' לעיל לא יהלך אדם בביה"ק ותפילין בראשו וס"ת בזרועו דהוה מצוה מיוחדת ב"ע אבל כאן שהיה מצוה [ש]בטליתו אין אומרין שלא ללבוש טליתו משום הכי לא אשכח ליה לאיסורא משום טעמא אלא דאמר ליה למדלייה דלא לרמא תכלתא על קבריה. ואהא דיקינן בגמ' אי ידעי אי לא ידעי למימרא אי איכפת להו אי שדא תכלתא על קברא ואילו לעיל גבי לועג לרש לא דיקינן הכי כלל דאפי' לא ידעי כלל איכא משום הכי אבל בהא דקפדא משום דתכלתא שדיא אקיברא בהאי איכא אי ידעי וקפדי בהכי או לא. ומיהא ליכא למשמע מינה דלא רמינן ציצית בטלית של מת דאפי' אית להו איכא חלישות הדעת משום דלא מחייבו במצות כלל, ואדרבה משמע קצת דציציות היו להם מההיא דבבא בתרא (דף ע"ד) דמתי מדבר דאמרי' התם דאית להו ציציות, אע"ג דלא ראיה היא דהתם מחיים נכנסין לשם ולמחר בדלין חיים מתוך המתים אבל ראיה גמורה דבטלית של מת בעינן ציצית מההיא דמנחות (דף מ"א) דאמרי דזקן שעשה לפי כבודו שהיא פטורה מן הציצית ואפי' למ"ד חובת מנא ומחייב בציצית בטלית אפי' אינה לובשה כאן פוטר משום שאין טלית זה לחיים דאיהו לאחר מיתה קא עבדיה ואמרי' התם עלה דההיא שעתא רמינן ליה כלומר מטילין לה ציצית משום לועג לרש אי מכסינן ליה טלית בלא ציצית. אלא קשיא לן הא דתניא בשמחות (פרק י"ב) אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפליוני ותירץ מורי רבנו ז"ל דההיא דהתם בציצית שעשה לטליתו בחיים שנשתמש בהם למצוה ומשום קדושה נגעו בה דסבר אבא שאול דשיורי מצוה אין נזרקין אלא יש בהן משום קדושה ורבנן דפליגי עליה דקתני בהדיא בסופא וחכ"א אין בהן משום קדושה אלא עושין אותו מרדעת לחמור ותכריכין למת דקסברי רבנן דשירי מצוה נזרקין בכל שנעשית מצותו וזהו כ"ז שיסלק דעתו מטליתו לאפוקי עודה במצותו דהתם ודאי אסור לנהג בה מנהג בזיון וכדאיתא התם בשבת (דף כ"ב) אבל לד"ה בטלית של מת וציצית שעושין להם אין בהם משום קדושה דההוא ציצית לא חייל עליה מעיקרא שם מצוה כלל הילכך אפי' לאבא שאול כשעושין להם טלית עושין להם ציצית, וכ"ת ולאבא שאול דאסר ציצית בטלית של מת בשעשאה לצרכו מחיים ואסר לה משום קדושה מי חמיר ציצית מס"ת דקי"ל (מגילה כ"ו) שגונזין אותה אצל ת"ח ששונה הלכות ל"ק דהתם בס"ת שבלה שראוי לגניזה אבל כאן בעודו ראוי למצותו סבר אבא שאול דיש בו משום קדושה דשירי מצוה אין נזרקין ואין מבטלין אותן ממצותו ורבנן סב' נזרקין ורשאי לבטלן ממצותן במסלק דעתו מהן. וכ"ת ומ"ש ציצית דרמינן להו משום לועג לרש ואלו בכלאים מכסינן להו וכדתניא לענין כלאים (פ"ט דכלאים) ועושין אותו תכריכין למת, איכא למימר דההיא דהתם בהדיא איירי בבגד שאבד בו כלאים ולא מינכרא מילתא ול"ל בהכי לועג לרש. והתם (נדה ס"א) דיקינן מינה מצות בטלות לעתיד לבא דאלו אין בטלות אסור וכי אמרינן דדיקינן מינה מצות בטלות לעתיד לבא לאו במיתתן דהא ודאי דכ"ע הוא במתים חפשי דכיון שמת נעשה חפשי מן המצות אלא לתחיית המתים קאמרי' דאלו לא בטלות אסור להלבישן באסורין שהן עומדין בלבושיהן ונמצא עוברין ולמ"ד בטלות אע"פ שהן עומדין בלבושיהן מותר משום דאין עוברין.
ת"ר המוליך עצמות ממקום למקום ה"ז לא יתנם בדסקיא ויתנם ע"ג החמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהן מנהג בזיון ואם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר, וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס"ת שאם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר להניחו ע"ג חמור שהוא רוכב עליו. פי' לא אסרו אלא לרכוב עליהם אבל להטפילן לאחריו מותר וכן הוא בירושלמי: אמר רחבא אמר רב יהודה כל הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו ואם לוהו מה שכרו א"ר אסי עליו הכתוב אומר (משלי י"ט) מלוה ד' חונן דל וגמולו ישלם לו.
<h2>דף יט.</h2>
אמר לוי (צ"ל ריב"ל) כל המספר אחר מטתן של ת"ח נופל בגיהנם שנא' (תהלים קכ"ה) והמטים עקלקלותם יוליכם ד' את פועלי און שלום על ישראל. פי' מטים דריש מלשון מטה וקאמ' דכשהן עושין עקלקלות על מטתן של ת"ח דמסתמא עליהם קאמר אפי' בשעה ששלום על ישראל כלומר שאלמלא אותו עון היו ראוים לשלום דהינו גן עדן יוליכם ד' את פועלי און.
פיס' נושאי המטה וחלופיהן. ת"ר אין מוציאין את המת סמוך לק"ש ואם התחילו אין מפסיקין. פי' ומיהו בגמ' אמרי' דאדם חשוב בתורה אפי' אתחולי מתחלינן: ת"ר העם העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהן נשמטין אחד אחד וקורין פי' ולא כולן שלא יניחו את המת יחיד משום כבודו של מת ואין יכולין לקרות עם המת משום דאסור כדאמרן לעיל. אין המת לפניהם הם יושבין וקורין והוא יושב ודומם הם עומדין ומתפללין והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואומר יהי רצון מלפניך ד' אלהינו שתגדור פרצותינו ופרצות עמך ישראל ברחמים.
מתני'. קברו את המת וחזרו אם יכולים להתחיל ולגמור פי' ק"ש ויהיה (שעות) [שהות] ביום עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. פי' שורה זו היא שורה שעושין לאבלים בחזרתן מבית הקברות ואומרים שם דברים, ואע"ג דאמרי' לעיל אין מוציאין את המת סמוך לק"ש הא אתיא בשטעו וכסבורין שיש שהות ביום א"נ באדם חשוב. העומדין הפנימיים פטורין והחיצונים חייבין, פי' דמתני' דאמ' דפטירי פנימיים משום עוסק במצוה פטור מן המצוה וכיון שכן תמיהא מילתא עד שלא הגיעו לשורה אמאי אין מתחילין ק"ש וגומרין וליפטרו ממצות משום עוסקי במצוה דהא עסקי בק"ש. איכא למימר דאתחלתא דהא מצוה משעת קבורה היא דשורה מענין קבורה היא וכבוד מתים וחיים וכיון דכן אשתכח דהיא קודמת. וכ"ת מ"ש הא דפטרינן להו לכלהו פעמים מק"ש טפי מיהא דתניא לעיל בגמ' העם העוסקין בהספד בזמן שהמת לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין אין המת לפניהם הן יושבין וקורין איכא למימר התם אין הקריאה מעכבת בהספד שאפשר לחזור בו אבל כאן מצו' שורה מצוה עוברת היא. תאנא אם יכולין להתחיל ולגמור אפי' פרק ראשון או פסוק אחד יתחילו ואם לא לא יתחילו.
<h2>דף יט:</h2>
פיסקא העומדים בשורה. ת"ר שורה הרואה את הפנים פי' חלל ששם האבל פטורה ושאינה רואה את הפנים חייבת ר"י אומר הבאים מחמת אבל כלומר קרוביו פטורין ומחמת כבוד חייבין.
אר"י אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק שנא' (משלי כ"א) אין חכמה ואין תבונה לנגד ד' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב, פי' ולפיכך פושטו בשוק בפני כל אדם ואינו חושש לכבודם, פי' ואסיקנא בגמ' דוקא בכלאים דאורייתא שוע טוי ונוז. אבל בכלאים דרבנן לא דגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה כלומר דלא תסור דכל מיליהו דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו (ולא) דקרא לא משתעי בהכי כלל אלא אסמכתא דרבנן בעלמא הוא וקרא לא משתעי אלא בדאורייתא.
<h2>דף כ.</h2>
מתני'. נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש ומן התפילין וחייבין בתפלה ומזוזה וברכת המזון, פי' לית כאן קטנים ואשגרת לישן הוא ואגב נשים ועבדים נקטינהו לכלהו אגב שיטפא אידי דמרגלא תדירא בפומיה אבל קטנים לא משכחת בהו פטורים בהן וחייבין באידך אלא אי בני חינוך נינהו להני מילי הכא והכא חייבין דאביהן חייב להרגילן ואי לא הכא והכא פטורין.
ק"ש ותפלין דה"ל מצות עשה שהזמן גרמא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, פי' דקסבר לילה לאו זמן תפילין והילכך הזמן גרמא שאינה אלא ביום, וק"ש בשכבך ובקומך אבל חייבין בתפלה דרחמי אינון, ובמזוזה ובברכת המזון דה"ל שלא הזמן גרמא נשים חייבות, פי' ומיהו בגמ' מספקא לן נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן. ונשים חייבות בקדוש היום דבר תורה דכתיב זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, פי' דקדוש הוא דבר תורה אבל לקדש על היין הוי דרבנן כדאיתא בנזיר וכדכתיבנא בנדרים בס"ד.
<h2>דף כ:</h2>
מתני'. בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, פי' קסבר דבעל קרי אסור בדברי תורה ומיהו בק"ש דאורייתא עביד מאי דאפשר והינו מהרהר אבל בברכות דרבנן כיון דלא אפשר כדרכן פטור לגמרי. ועל המזון מברך לאחריו, פי' דהוה דאורייתא ומאי מברך מהרהר דלא שני לן מק"ש ואינו מברך לפניו כלל דהוי דרבנן. ר' יהודה אומר מברך לפניהן ולאחריהן, פי' קס"ד בגמ' דכיון דר' יהודה מחייב ליה ואפי' בדרבנן טעמיה משום דקסבר בעל קרי מותר בדברי תורה וכיון שכן אפי' כדרכו נמי קורא ומוציא בשפתיו. פי' בגמ' אמרינן דהרהור לאו כדבור דמי ומדינא לא סליק ליה כלל ואפ"ה בדאורייתא עביד מה דאפשר והכי הילכתא והכי אסיקנא בגמ' דכן הילכתא דהרהור לאו כדבור דמי. פי' ובגמ' אמרי' דברכת המזון מן התורה וברכת (בכ"י חסר כאן תיבה) מן התורה.
<h2>דף כא.</h2>
אמר ר"י אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב קסבר ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא, פי' ובספק לו ג"כ אי אמר פרשת ויאמר דאלו אמרה תו לא הוי אמת ויציב דאורייתא אלא הכא מירי בספק לו בשתיהן והשתא אמת ויציב דאורייתא משום הזכרת יציאת מצרים דהיא דאורייתא ובודאי כיון דאית ליה למיהדר עדיפא ליה למימר פרשת ויאמר טפי מאמת ויציב ומכמה אנפי דהיא פרשת תורה ואית בה תרתי הזכרת יציאת מצרים ומצות ציצית אלא דהשתא לא נחית להכי אלא למימר דק"ש דרבנן והזכרת יציאת מצרים דאורייתא והיכא דאית לה ספקא בתרויהו דאית ליה ספיקא בויאמר ואמת ויציב אי אמר חד מינהו והדר אמר אמת ויציב יצא ואינו חוזר ויאמר אע"ג דפרישנא דויאמר עדיפא, והאי דנקט רב יהודא אמת ויציב ולא נקיט ויאמר לרבותא נקטה דאע"ג דק"ש פרשתא דאורייתא ספק קרא אותה אינו חוזר וקורא ואע"ג דאמת ויציב מטבע דרבנן זמנין דהוי אמת ויציב דאורייתא בספק לו אם הזכיר יציאת מצרים כלל הרי זה חוזר בספק משום דספיקא דאורייתא הוא. וכ"ת ומספקא היכי אפשר ליה למיהדר אמת ויציב ומספק היכי מברך והא איכא ספק איסורא דאורייתא משום ברכה שאינה צריכה ומשום לא תשא, פי' אדוני הרב ר' אשר בן אדננו זקננו הרב ר' משולם ז"ל דאיסור ברכה שאינה צריכה לאו דאורייתא אלא דרבנן ופי' דלא תשא דדרשינן (דף ל"ג) גבי ברכה שאינה צריכה דאסמכתא בעלמא ולאו מדאורייתא. פי' ולרב יהודה דאמר ק"ש מדרבנן ומשו"ה קאמר דאינו חוזר וקורא ומאי דכתיב ובשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב שאדם חייב ללמוד והכי מפרשינן לה בגמ'. ור"א אומר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא, פי' דק"ש נמי דאורייתא וכיון דכן בספקו חוזר ואפי' ודאי לו שקרא פסוק ראשון וספק לו על השאר חוזר על מה שספק לו, ואע"ג דפסוק ראשון בלחוד דאורייתא מ"מ כיון דק"ש כלל דאורייתא החמירו בספיקו לחזור בכלו והינו דאמרי' לעיל טעה בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה וכתבה רבנו ז"ל וקבעא הלכתא וה"ה נמי לאמת ויציב נמי דאורייתא ובספיקא נמי היכא דמספקא ליה אי אמר פרשת ויאמר אמת ויציב הדר חד מיניהו ואיברא דויאמר עדיפא כדפרישנא, אבל היכא דאמר אמת ויציב סגי ליה בהכי ואפי' לשמואל דאינו מודה לר"א דאמר דחוזר וקורא משום דאית ליה לשמואל דק"ש דרבנן ומשו"ה אמר דאינו חוזר וקורא ק"ש דוקא היכא דודאי ליה דקרא אמת ויציב אבל היכא דמספקא ליה בתרויהו באמת ויציב ובק"ש הדר ואמר להו תרויהו דלא שיכא למימר אמת ויציב דהא ברכה דתקון אק"ש בלא ק"ש ונהי דהיכא דאמרה הא נפק ליה בהזכרת יציאת מצרים ואי מספקא ליה תו בק"ש לא הדר קרי ליה לשמואל דאית ליה דק"ש דרבנן אבל היכא דאית ליה למהדרה לאמת ויציב ומספקא ליה בק"ש גופיה הדר ואמר תרויהו.
ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל, פי' דתפלה דרבנן ור' יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כלו. כתב רבנו ז"ל ולית הלכתא כותיה דשמואל דאמר ק"ש דרבנן דקי"ל ק"ש דאורייתא והלכתא כר' יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כלו, ומפרשי רבנן הנ"מ ביחיד ואדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה אסור, וצבור בין אדעתא דחובה בין אדעתא דרשות אסור דקי"ל תפלות כנגד תמידים תקנום וכשם שאין הצבור מביא עולת נדבה כך אין צבור מתפלל תפלת נדבה אבל היחיד מתפלל תפלת נדבה שכן היחיד מביא עולת נדבה הילכך אין היחיד מתפלל תפלת המוסף תפלת נדבה שאין היחיד מתנדב קרבן מוסף והא דאמר"י אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפי' באמצע ברכה מפרשי רבנן כגון שהתפלל תפלתו אדעתא דחובה ושכח שכבר התפלל ועמד להתפלל אדעתא דחובה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפי' באמצע ברכה שאם בא לגומרה נמצא כמי שהקריב שני תמידין בשחרית שהוא עובר משום בל תוסיף ולפיכך פוסק ואפי' באמצע ברכה ובהא אפי' ר"י מודה דלא אמר ר"י ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו אלא תפלת נדבה כגון תחנונים וכיוצא בזה אבל תפלת חובה ל"ק ע"כ דברי רבנו ז"ל, ומסתברא דהא מילתא לא שיכא כלל בקרבנות אע"ג דקימ"ל תפלות כנגד תמידין תקנום לא אתינא עלה מההוא אנפא למימרא דכיון דתפלות כנגד תמידין והן עולות ואדם יכול להקריב עולת נדבה כן מתפלל והולך דא"כ מ"ט לא פרישו עלה בגמ' עלה דהא ותו היכי פליג עלה ר"א ותו דקי"ל דרבים מביאין עולת נדבה דמרבינן לה מדכתיב קרבנכם ואפי' צבור נמי מיתו לה ממותר תרומת הלשכה אלא ודאי אע"ג דתפלות כנגד תמידין עיקר תקנתא היא שכנגד תמידין תקנום ולא שנלמוד לכל דיניה כדמוכח בהדיא בפ' תפלת השחר (כ"ו ב') אלא הכא בהא פליגי דר"א סבר דאינו דרך כבוד בתפלה דהיא צלותא להתפלל ולחזור ולהתפלל שיבא אדם בכל שעה לפני מלך המלכים אלא שעות שקבעו לו ושהורשה משא"כ בק"ש דהוא שנון, ור"י סבר הלואי שיתפלל אדם כל היום כלו דרחמי אינון ואפשר דאפי' ר"י לא אמר אלא ביכול לחדש בה דבר כי היכי דלא תיפלוג אדרב יהודה אמר שמואל דלקמן ומיהו קסבר ר"י כיון דביכול לחדש בה דבר רשאי לחזור להתפלל כן בספק התפלל אפי' בלא מחדש בה כלום שחוזר ומתפלל אבל כל היכא דנזכר שהתפלל כיון שלא היה בדעתו לחדש בה דבר אבל (צ"ל: אלא) להתפלל לשם חובה פוסק ואפי' באמצע ברכה וכדכתיב רבנו ז"ל לעיל ונראה ודאי דע"כ לא קאמר ר"י אלא בתפלה של חול שהיא שאלת צרכיו ובקשת רחמים על עצמו דהינו ברכות אמצעיות אבל בשבתות ויו"ט אפי' ספיקו אינו חוזר.
ואר"י א"ש התפלל ונכנס לביהכ"נ ומצא ציבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר בתפלתו כדי שתהא תפלתו תחנונים יתפלל וא"ל אל יתפלל. אמר רב נחמן כי הוינן בי רבה [בר] אבוה איבעי לן הני בני בי רב דטעו ומתחלי בתפלת חול בשבת מהו שיגמור א"ל גומר כל אותה ברכה דבדין הוא דבעי לצלויי שמנה עשרה ומשום כבוד שבת לא אטריחוהו רבנן, פי' ובתפלת מוספין דליכא למימר ה"ט דאמרי' דבדין הוא דבעי לצלויי שמ"ע פוסק ואפי' באמצע ברכה לבד מאתה חונן שאם התחיל בה גומר שאם אין דעה אין תפלה וכדאיתא התם בירושלמי.
<h2>דף כא:</h2>
אמר רב הונא הנכנס לביהכ"נ ונמצא צבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"ץ למודים יתפלל וא"ל לא יתפלל ריב"ל אומר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"ץ לקדוש יתפלל וא"ל אל יתפלל במאי קמיפלגי רב הונא [סבר] יחיד אומר קדוש כלומר בתפלתו הילכך אין לו להמתין בשביל קדושה דש"ץ ורישב"ל סבר אין היחיד אומר קדוש אבל בדרב הונא דאמר דממתין למודים דכ"ע מודו וכן אמר ר"י אין היחיד אומ' קדוש שנא' (ויקרא כ"ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה ומפרש בגמ' דאתיא תוך תוך כתי' הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב הבדלו מתוך העדה הזאת ולהלן הוו עשרה דלא הוו יהושע וכלב, דכ"ע מיהת מיפסק לא פסק כלומר אם התחיל בתפלה אין פוסק לענות קדיש מדחייבינן ליה להמתין עד שיגיע ש"ץ לקדוש. איבעי להו מהו להפסיק באמן יהא שמיה הגדול מבורך ומסקנא דלא פסיק פי' ומיפסק הוא דלא פסיק הא שותק ושומע אינו כעונה ולא חשיבא הפסקה, ועל רבינו יעקב אמרו שהיה שוחה במודים עם הצבור שלא יהיו הכל שוחין והוא זקוף, והנ"מ בתפלה אבל בברכות או בק"ש פוסק ואפי' באמצע הפרק בין לקדוש בין לאמן יהא שמו הגדול מבורך וכן למודים וברכו וכדכתיבנא לעיל דעדיף ודאי ממשיב מפני הכבוד אבל בין אני ד' אלהיכם אמת לא יפסיק כדאמרי' לעיל משום וד' אלהים אמת: גרסינן בפרק כל כתבי הקדש (דף קי"ט) ארישב"ל כל העונה אמן יהא שמו הגדול מבורך בכל כוחו קורעין לו גזר דינו שנא' (שופטים ה') בפרוע פרעות בישראל מ"ט משום דברכו את ד' פי' פרעות מלשון בטול וה"ק בבטל בטול הגזירות משום דברכו ד'. גרסינן בגמ' דסוטה (דף מ') בזמן שש"ץ אמר מודים העם מה הם אומרים מודים אנחנו לך ה' אלהינו על שאנו מודים לך פי' על שזכינו להיות עמך וחלקך ונחלתך ולהודות לך ושמואל אמר ד' אלהינו אלהי כל בשר על שאנו מודים לך נהרדעי אמרי משום ר' סמאי ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וחוננתנו וקימתנו רב אחא בר יעקב מסיים בה הכי כן תחיינו ותחננו ותקימנו ותקבצנו מארבע כנפות הארץ ותאסוף גלותינו לחצרות קדשיך ונשוב לשמור חוקיך ולעבדך ולעשות רצונך בלבב שלם ולהודות לך על שאנו מודים לך אמר ר"פ הילכך נימרינהו לכלהו ונימא הכי מודים אנחנו לך ד' אלהינו ואלהי אבותינו אלהי כל בשר יוצרנו יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחיתנו וחננתנו וקיימתנו כן תחיינו ותחננו ותקיימנו ותקבצנו מארבע כנפות הארץ ותאסף גלותינו לחצרות קדשיך ונשוב לשמור ולעבדך ולעשות רצונך בלבב שלם ולהודות לך על שאנו מודים לך. כתב רבינו האיי גאון ז"ל מנהגא דרבנן כד עייל אינש לבי כנישתא ואשכח צבורא דמצלי בלחש דמעכב עד דמסיימי וכד פתח שליחא דצבורא מתחיל ד' שפתי תפתח ואומר בהדי שליחא דצבורא מילתא בלחישא ועני קדושתא בהדי צבורא ושפיר דמי (דאי) למעבד הכי דלית בה הפסקה, והא דאמור רבנן לעיל אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"ץ לקדוש היכא דמתחיל מקמיה ש"ץ אבל כד מתחיל בהדי ש"ץ שפיר דמי.
<h2>דף כב.</h2>
פיס'. ר"י אומר מברך לפניהם ולאחריהם, פי' בק"ש ובמזון כדאיתא לעיל. תניא ר"י בן בתירה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה ומעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם וקורא למעלה מר"י ב"ב וא"ל בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה שנא' (ירמיה כ"ג) הלא כה דברי כאש נאום ד' מה אש אינו מקבל טומאה אף ד"ת אינן מקבלין טומאה. אמר רב נחמן [בר יצחק] נהוג עלמא כתלתא סבי כר"י ב"ב בד"ת כר' יאשיה בכלאים פי' לענין כלאי הכרם דכלאי זרעים דהינו כל שני מיני זרעים בארץ גופה לא אסירי בהנאה מדאורייתא בחוצה לארץ שרי אבל כלאי הכרם דבארץ גופה אסירי מדאורייתא בחוצה לארץ אסרינהו רבנן וקאמרי' השתא דנהוג עלמא אפי' בארץ בכלאי הכרם כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד והנ"מ דבעינן במפולת יד לענין מלקות אבל לענין איסור הנאה אע"פ שאינו זורען באחת אלא כל המקיים שני מינין בכרם נאסר הכל בהנאה בזורען בתחלה בכרם נאסר בהשרשה ואם צמחו שם מאליהן והוא מקיימתן הרי הכל נאסר בתוספת ודינו כמו שמפורש בכלאים, וכר' אלעי בראשית הגז פי' דאמר דאין ראשית הגז נוהג בחוצה לארץ. כי אתא (רב) זעירא (צ"ל: זעירי) אמר בטלוה לטבילתא ואמרי לה לנטילותא מאן דאמר לטבילותא כר' יהודה בן בתירה, פי' דאמר דאין ד"ת מקבלין טומאה, ומ"ד לנטילותא פי' דהינו נ"י כדרב חסדא דרב חסדא לייט מאן דמהדר אמיא בעידן צלותא, פי' והא פרישנא לעיל דדוקא לק"ש משום דזמנה עוברת כדכתיבנא לעיל. פי' וכ"ת והא קימא לן דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין וכיון דכן היכי בטלי לטבילותא דהא קי"ל דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, איכא למימר מיקים הוה קים להו דעזרא מעיקרא הוה תקין דאי חזי ב"ד לבטלה יבטלנה, א"נ אפשר דמעיקרא לא פשטה ברוב ישראל והיא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה וכי האי גונא אפשר לבטל ואפי' בב"ד שאין גדול כמותו כדאיתא בע"ז (דף ל"ו). כתב רבנו ז"ל ואיכא מ"ד והא דאמרי' בטלוה לטבילותא בין לתפלה בין לדברי תורה ואיכא מ"ד הנ"מ לדברי תורה אבל לתפלה צריך טבילה ולא טבילה דוקא דהיא בארבעים סאה אלא רחיצה בתשעה קבין וכתב רבנו האיי גאון ז"ל כיון דבגמ' ליכא בהא מילתא נקוט מנהג כל ישראל שבעלי קראין (צ"ל: קריין) אע"פ שאין להם מים אין מתפללין עד שירחצו ע"כ. ועיקרא דהא מילתא דודאי לגמרי בטלוה ובגמ' איתא לענין ברכת המזון דאמרי ר"פ ורבה בר שמואל ורב הונא בריה דרב יהושע כרוך ריפתא בהדי הדדי א"ל ר"פ איבריך אנא דנפול עלי תשעה קבין ורבה בר שמואל אמר איבריך אנא דבטלי (צ"ל: דטבלי) בארבעים סאה וא"ל רב חננא (צ"ל: רב הונא) איבריך אנא דלא הא ולא הא כלומר שלא טבלתי כלומר דלגמרי' בטלוה בין לברכות בין לד"ת בין לתפלה והכי נהוג עלמא ודברי מרנא ורבנא רבנו האיי גאון ז"ל לדורו או במקומ' אבל במקומות אלו לא נהגו בה כלל בין לד"ת בין לק"ש בין לתפלה וברכות.
<h2>דף כב:</h2>
מתני'. היה עומד בתפלה ונזכר שהוא ב"ק לא יפסיק אלא יקצר, פי' למ"ד ב"ק אסור ואפ"ה לא יפסיק אלא יקצר כלומר נוסח כל ברכה וברכה, ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא, פי' ומתני' למי שקורא כותיקין כדאיתא לעיל ולהכי נקיט שיעורא דהנץ החמה והכי איתא בגמ' (דף כ"ה), ואם לאו יתכסה במים ויקרא פי' בעודו במים, ולא יתכסה במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים, פי' אסיקנא בגמ' (כה:) בפירושא דמתני' דה"ק ולא יתכסה במים הרעים ולא במי משרה כלל ולא יתפלל כנגד מי רגלים עד שיטיל לתוכן מים, כמה ירחיק מהם, פי' ממים הרעים וממי המשרה וממי רגלים ומן הצואה ארבע אמות. ת"ר היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחוריו ארבע אמות, פי' וחוזר לראש תפלתו. והא תניא לצדדין לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר, פי' דאפשר יזרקנה לאחוריו דלא אפשר לאחוריו יזרקנה לצדדין, התפלל ומצא צואה במקומו הואיל וחטא כלומר דאיבעי ליה לעיוני שפיר אין תפלתו תפלה וצריך לחזור ולהתפלל במקום טהור: היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר, פי' ממתין עד שיכלו המים יפה מגופו, ומדקאמר חוזר משמע שלא ירחיק כלל וכן יפה לו לחזור למקום תפלתו, ומיירי ודאי בשנבלעו המים במקומן שאין בהם טופח ובשביל מים שעל בשרו אינו אסור אפילו למ"ד לקמן צואה על בשרו אסור אע"פ שמכוסה בבגדיו מי רגלים קילי טפי שלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד בלבד אבל על בשרו מותר ואפי' מדרבנן כיון שמכוסה בבגדיו ומאותן מים שעל בגדיו אינו אסור שהרי יש בגד עליון שמכסה הכל.
<h2>דף כג.</h2>
להיכן הוא חוזר רב המנונא ור"ח חד אמר חוזר לראש וחד אמר חוזר למקום שפסק, וכתב רבנו האי גאון ז"ל דהילכתא כמ"ד חוזר למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, פי' דוקא בתפלה ומשום דאסור להפסיק בה אית ליה האי דינא אבל בהלל ובמגלה וק"ש ובשאר ברכות באותן שיש לו רשות להפסיק בהן אפי' שהה כדי לגמור את כלה אינו חוזר לראש. גרסינן בפרק בני העיר שמכרו רחובה של עיר (דף כ"ז) תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין והמשתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל א"ל ר"נ בשלמא משתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל דתנן כמה ירחיק מהן [ו]מן הצואה ארבע אמות אלא המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין א"ה קדשתנהו לכלהו שבילי דנהרדעא, פי' אם תאמר שאסור להשתין בארבע אמות במקום שהתפללו שהרי העם פעמים מתפללין במקום זה ופעמים במקום זה ונמצא כל נהרדעא מקודשת, תני ישהא כלומר הא דקתני ירחיק ישהה הוא, ואמרינן בשלמא משתין ישהה כדי הלוך ד"א ואח"כ יתפלל משום ניצוצות. פי' שברגליו של אדם וכדי שייבשו, אלא המתפלל ישהה כדי הלוך ד' אמות ואח"כ ישתין מ"ט א' רב אשי כל כדי הילוך ד' אמות תפלתו של אדם סדורה לו בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה: ת"ר היה צריך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה ואמר רב זביד ואיתימא רב יהודה ל"ש אלא שאין יכול לעמוד על עצמו אבל יכול לעמוד על עצמו מותר, ועד כמה אמר רב ששת עד פרסה, תניא אידך הנצרך לנקביו אל יתפלל שנא' (עמוס ד') הכון לקראת אלהיך ישראל וכתי' (קהלת ד') שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים, ואמר רב אסי ואיתימא רב חיננא בר פפא שמור שלא תהא צריך לנקביך בשעה שאתה עומד בתפלה. גרסינן בפרק אלו הן הלוקין (דף ט"ז) אמר רב אחאי המשהה את נקביו עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם (ויקרא כ') אמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתי בקרנא דאומנא, פי' בכלי שמקיזין בו דם עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם. איבעי להו מהו שיכנס אדם בתפלין לבה"כ קבוע כלומר כשהן בראשו וישתין מים מי חיישי' שמא יפנה בהן או לא, ופי' בביה"כ שאין בו צואה דאי לא ודאי חייב לחולצן ברחוק ארבע אמות כדאמרי' בסמוך ופי' בה"כ קבוע מקום עשוי להפנות בו אלא שעכשו אין בו צואה, ואע"פ שאסור בודאי להתפלל בו כיון שכבר נשתמש בו תפלה שאני שהמקום בודאי מאוס אבל בהנחת תפלין לא מיתסר כל היכא דלית ביה צואה אבל להשתין מיבעיא לן אי גזרינן שמא יבא להפנות בהן, רבינא שרי ורב אדא בר מתנא אסר אתו ושיילוה לרבא א"ל אסור שמא יפנה בהן: ת"ר הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס וכשיוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן דברי ב"ש ב"ה אומ' אוחזן בידו ונכנס ר"ע אומר אוחזן בבגדו ונכנס בבגדו ס"ד משתלי ושאדי להו אבל אוחזן בידו ונכנס, פי' שיאחז ידו בבגדו במקום התפילין כדי שיהו מהודקים יפה בידו ולא יפלו ולא יניחם בחורים הסמוכים לרשות הרבים שמא נוטלין אותן עוברי דרכים ובא לידי חשד ומעשה בתלמיד אחד שהניח תפיליו בחור הסמוך לרשות הרבים ובאת זונה אחת ונטלתן אמרה ראו מה נתן לי פלוני באתנני כיון ששמע אותו תלמיד כך עלה לגג ונפל ומת באותה שעה התקינו שיהא אוחזן בידו ובבגדו ונכנס. א"ר מייאשא בריה דריב"ל הלכה גוללן כמין ספר תורה, פי' כשנכנס לבה"כ חולצן ברחוק ארבע אמות וגוללן כמין ספר תורה ואוחזן בימינו כנגד לבו, פי' בימינו משום שמירה יפה, כנגד [לבו] משום כבוד. אמר רב נחמן ובלבד שלא תהא רצועה יוצאה מת"י טפח, פי' משום כבודן, פי' ואע"ג דלגבי שינה אמרינן איפכא דלא יאחזם בידו אלא בראשו התם הוא משום חשש שלא יפלו מידו כשישן ובראשו שמירתן יפה, אמר רב אחא בר יעקב אמ"ר זירא ביום גוללן כמין ס"ת, פי' לענין בהכ"ס כדאמרן ואוחזן בימינו כנגד לבו ובלילה עושין להן כיס טפח ומניחן, פי' ובלילה לאו זמן תפילין להניחן אבל אם היו בראשו אינו חולץ כדאיתא בעירובין וקאמר הכא דאם צריך לבהכ"ס חולצן ועושה להן כיס טפח ומניחן בו ומכניסן עמו והינו מניחן דקאמר בכיס ומכניסן אפילו בבהכ"ס. אמר רב הונא ל"ש כלומר כי אמרי' ביום גוללן כמין ס"ת אלא בשיש שהות ביום כדי ללבשן אבל אין שעות ביום כדי ללבשן עושה להם כיס טפח ומניחן כמו בלילה דמניחן בכיס ומכניסן בבהכ"ס. אמר אביי ל"ש כלומר דבעינן טפח בכיס אלא בכלי שהוא כליין, פי' דכל מי שעושה כלי להניח בו תפילין מצריכין אותו שיהא בו טפח כדי שיהא דבר חשוב לכבודן של תפילין ולאו לענין בית [הכסא] קאמר כלל אלא בעלמא קאי ואגופא דמילתא אעיקר דין של דין כלי של תפילין, אבל בכלי שאינו כליין אפי' פחות מטפח כלומר אפי' פחות מטפח חשוב כלי להצניען בתוכו ודינן כאלו מוצנעין בכלי וכיון דלילה דאין ראוי להניחן אין ראוי לו לאוחזן בידו כמו ביום אלא זהו כבודן בכלי וכיון שאינו כליין ואינו אלא כמניחן לשעה לא קפדינן אי לא חשיב בגופיה ולית ביה טפח אבל מ"מ כלי הוא ודין כלי עליו לכל דבר כגון להציל באוהל המת במוקף צמיד פתיל וכל שאינו כלי אינו מציל וחשוב כאוכלין שגבלן בטיט דודאי טמאין (זבחים דף ג') והכי איתא בגמ'. אמר רבה בר בר חנא (אמ"ר יוחנן) כי הוה אזלינן בתריה דר' יוחנן כי הוה בעי למיזל לבית הכסא כי הוה נקיט ספרא דאגדתא הוה יהיב לן וכי הוה נקט כסתא דתפילי לא יהיב אמר הואיל ושרו רבנן לא ניטרח כלומר לא אטריח אותם נסחא אחרינא הואיל ושרו רבנן נינטרן כלומר אכניסם עמי וישמרוני מכל היזק.
<h2>דף כג:</h2>
ת"ר לא יאחז אדם תפילין בידו וס"ת בזרוע ויתפלל פי' דטריד בשמירתן. ולא ישתין בהם מים ולא יישן בהם לא שנת קבע ולא שינת עראי, פי' שמא יפלו אבל בתפילין בראשו התירו במונח ראשו (ידיו) בין ברכיו משום דהיא ארעי כדאיתא התם בסוכה (דף כ"ו): אמר שמואל סכין וקערה ומעות וככר הרי אלו כיוצא בהן, פי' דבכל הני איכא שמא יפלו מידו ומשו"ה אל יתפלל בהן. כתב רבנו ז"ל ואע"ג דשרינן תפילין בבה"כ קבוע כדאמרי' לעיל אוחזן בבגדו [ובידו] ונכנס בית הכסא ארעי אסור פי' דהינו להשתין מ"ט מחמרינין טפי בביה"כ ארעי מבית הכסא קבוע, בית הכסא קבוע ליכא ניצוצות ולפיכך שרי, פי' ואע"ג דאיכא פורתא בכי האי פורתא לא גזור. בהכ"ס ארעי איכא ניצוצות פי' ושמא יתיזו עליה ויצטרך לשפשף שלא להוציא לעז על בניו שהם ממזרים שנראה ככרות שפכה ואין זה כבודן של תפילין שישפשף בידו ובידו תפילין ולפיכך אסור לאחוז בידו ולהשתין אבל בראשו מותר כדאיתא לעיל. אמרי' בגמ' ת"ר הרוצה לכנס לסעודת קבע מהלך עשר פעמים של ארבע אמות או ארבע פעמים של עשר אמות, פי' חד שעורא הוא ויפנה ואח"כ יכנס, פי' דרך ארץ קמ"ל פי' כדי שלא יהא צריך לנקביו בעוד שהוא אוכל: גרסינין בפרק המקבל (דף ק"ה) אמר ר' ינאי לתפלה ולתפילין ארבע קבין פי' של ארבע קבין אסור ופחות מזה מותר, לתפלה דתניא הנושא משאו על כתיפו והגיע זמן התפלה פחות מארבע קבין מפשילן לאחוריו ומתפלל ארבע קבין מניחו על גבי קרקע ומתפלל, לתפילין דתניא הנושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו אם תפילין רוצצות אסור פי' דחוקות ואם לאו מותר, באיזה משאוי אמרו במשאוי של ארבע קבין. תני ר' חייא המוציא זבל על ראשו הרי זה לא יסלקם לצדדין ולא יקשרם בידו מפני שנוהג בהם מנהג בזיון אבל קושרן על זרועו במקום תפילין. משום ר' שילא אמרו אפי' מטפחות שלהן אסור להניח על הראש שיש בו תפילין, וכמה, פי' תלמודא הוא דבעי לה הלכתא בכמה אמר אביי רבעא דרבעא דפום בדיתא פי' וליתנהו להנהו דלעיל דאמרי' דשיעורא פחות מארבע קבין: אמ"ר יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפליו ונכנס ופליגא דר' חייא בר אבא דאמ"ר חייא בר אבא מניחן על שלחנו וכן הדור לו. ועד אימת אמר רב נחמן בר יצחק עד זמן ברכה וכן הלכה. אמר רב חסדא האי סודרא דאזמניה למיצר בה תפלי וצר בה תפלי אסור למיצר בה זוזי, אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר בה זוזי וכן הילכתא וליתא לדאביי דאמר הזמנה מילתא היא דגרסינן בפרק נגמר הדין (דף מ"ז) האורג בגד למת אביי אמר אסור ורבא אמר מותר דהזמנה לאו מילתא וקי"ל כרבא דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם: בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה מהו שיניח אדם תפילין תחת מראשותיו תחת מרגלותיו לא קא מבעיא לי דכיון דנוהג בהם מנהג בזיון אסור אלא הא קמיבעייא לי תחת מראשותיו א"ל הכי אמר שמואל ואפי' אשתו עמו והלכתא כשמואל ואע"ג דאיתותב מ"ט נטורינהו טפי עדיף.
<h2>דף כד.</h2>
והיכן מניחן אמ"ר ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו. אמ' רב המנונא בריה דרב יוסף יומא חד הוה קאימנא קמיה דרבא וא"ל זיל אייתי לי תפילאי ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו והוה ידענא דההוא יום טבילה הוה, פי' שטבלה ביתו ולאגמורינן הלכה למעשה הוא דבעי, פי' כי אמר לי אייתי תפלאי, פי' והוא שהן כלי בתוך כלי דאי לא אסור לשמש מטתו בבית שיש בו תפלין אלא א"כ מונחים כלי בתוך כלי, וכן בית שיש בו ס"ת אלא א"כ עושה מחיצה עשרה כדאיתא לקמן. ובגמ' אמרי' ר"פ צייר להו בכלתא פי' בכילה ומפיק להו למורשיהו, פי' לקציצה לפי שיש בה בתי התפלין לבר שלא כנגד ראשו ואפשר שהיו כלי בתוך כלי חוץ מן הכילה או אפשר שהיה בכליין וחשוב כילה כלי אחר רב שישא מנח להו אשרשיפא ופריס סודרא עליהו, פי' שרשיפא הדום רגליו שלפני המטה ואפ"ה בכלי בתוך כלי סגי והינו דפריס סודרא עליהו חוץ מכליין: שנים שהיו ישנים בטלית אחת קי"ל כרב יוסף דאמר אשתו כיון דכגופו היא מותר להחזיר פניו ולקרות, פי' שיחזרו שניהם פניהם וערפו של זה כנגד ערפו של זה דאי לא הוי נוגע בערוה ואסור והשתא מותר ואע"ג דנגעי עגבות בהדי הדדי לית כאן משום נוגע (ומשום) בערוה אלא כנוגע בשאר בשר שבה ומיהו לא קפיד בנגיעתה ולא מהרהר אבל באינש דעלמא מהרהר משום נגיעת עגבות ולהכי לא שרי אלא דוקא באשתו אבל אחר כגון בניו ובני ביתו כיון דלאו כגופיה הוא אסור לקרות ק"ש עד שתהא טלית מפסקת ביניהן. ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר ועד כמה תינוקת בת אחת עשרה שנה ויום אחד תינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד וזה וזה עד דאיכא שדים נכונו ושערך צמח, פי' שמתחיל בה סימן זה. ובגמ' אמרי' דטפח באשה ערוה, פי' במקום שנהוג להיות מכוסה, ושוק באשה ערוה וקמ"ל דאע"ג דזימנין דמגלי, ושער באשה ערוה וכלהו לענין ק"ש ואפי' באשתו ובכלהו אסור לקרות כנגדן משום דבמראה איכא משום הרהור.
תניא א"ר חנינא אני ראיתי את ר' שתלה תפיליו מיתיבי התולה תפיליו יתלו חייו דורשי חמורות אמרו פי' דורשין מקראות כמין חומר כלומר כמין טבעת כלומר שדורשין יפה (דברים כ"ח) והיו חייך תלואים לך מנגד זה התולה תפליו, פי' דכתיבי בהו למען ירבו ימיכם וימי בניכם ואסיקנא דר' בכיסיה תלה אבל תפלין גופייהו אסור לתלותן בין ברצועה בין בקציצה אבל בכיסיה שרי וקמ"ל דלא בעו הנחה כס"ת.
<h2>דף כד:</h2>
המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמונה פי' שנראה שדעתו שהבורא ית' אינו שומע בחשאי והמגביה קולו בתפלתו ה"ז מנביאי השקר, פי' שכן היה דרכן וכדאמרי' במעשה אליהו ז"ל אולי ישן ויקץ (מלכים ז' י"ח). גיהק רוטאר בלע"ז, ופיהק בדלאר בלע"ז, לרצונו הרי זה מגסי הרוח שלא ברצונו אין בכך כלום. והמתעטש מלמטה סימן רע לו וי"א ניכר שהוא עכרן כלומר שהוא מכוער, אבל המתעטש מלמעלה סימן יפה לו כשם שעשו לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נ"ר מלמעלה, והרק בתפלתו כאלו רק בפני המלך אבל אם נזדמן לו רוק כשהוא עומד בתפלתו מבליעו בטליתו ואם היתה טליתו יפה מבליעו באפרקסותו ואי אנינה דעתיה שדי ליה לאחוריה, פי' וי"א שאם יש שם גמי שיתכסה בו הרוק מותר אפי' בלפניו ואסור לו להתעטף פי' לתקן טליתו בעוד שהוא מתפלל ולהניח ידו על סנטרו כשהוא עומד בתפלה, פי' קרוב לפיו תחת לחיו לפי שהוא ענין גסות וכן כל כיוצא בזה. המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה. אמר רב הונא ל"ש אלא שיכול לכוין דעתו בלחש אבל אין יכול לכוין דעתו בלחש מותר והנ"מ בינו לבין עצמו אבל בהדי צבורא לא מ"ט דילמא אתי למטרד בצבורא, פי' דהוא מטריד לצבור. תניא היה עומד בתפלה ונתעטש, פי' למטה, ממתין עד שתכלה הרוח ויתפלל פי' וחוזר למקום שפסק. בקש להתעטש פי' והיה עומד בתפלה מהלך אחריו ארבע אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח וכשיכלה הרוח אומר רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלימתינו חרפה וכלימה בחיינו ורמה ותולעה במותינו ומתפלל וחוזר למקום שפסק ולפי שחוזר למקום שפסק צריך לומר ודוי זה וכן הדין למים שותתין לו על ברכיו למ"ד דחוזר למקום שפסק דצ"ל ודוי זה ג"כ אבל כשחוזר לראש כיון שחוזר ואומר כל התפלה בודאי לא תקנו בו ודוי זה.
ת"ר היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה חוצץ בטליתו עד צוארו וקורא ק"ש ויש אומרים עד לבו, ות"ק הרי לבו רואה את הערוה, פי' דודאי גלוי ערוה לאו משום חזיתא בלחוד איתסרא דהא סומא ערום בודאי אסור לקרות ק"ש וכן מי שמעצם עיניו והוא ערום או בלילה ואינו רואה והוא ערום בכלן אסור לקרות ק"ש אלא שאין ראוי שתהא ערותו גלויה כנגד האברים הנכבדים והן העליונים וכיון שכן ג"כ יש לחוש כל זמן שהיא גלויה כנגד הלב, ומתרץ קסבר לבו רואה את הערוה מותר, פי' לפי שהוא אבר פנימי, והלכתא לבו רואה הערוה אסור.
אמר רב חסדא ת"ח אסור לעמוד במקום הטינופות לפי שא"א לו בלא הרהור תורה ואמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. תניא לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ולא עוד אלא אם היה קורא ובא פוסק. לא פסק מאי אמ"ר מיאשא בר בריה דריב"ל [ברי"ף: משמיה דריב"ל] עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים (יחזקאל כ') כלומר דאינם טובים להם כיון שענושים בקיומם כגון זה שענוש כשקורא ק"ש, רב אדא בר אהבה אמר כגון (צ"ל: מהכא) כי דבר ד' בזה (במדבר ט"ו) פי' והינו דבור השם ית'. רבא אמר הוי מושכי העון בחבלי השוא (ישעיה ה') כלומר מושכי כאלו אונס אותו שיבא עליו בזה שדוחק לקרות במקום שקריאתו עון. פסק מאי א"ר אבהו עליו הכתוב אומר (דברים ל"ב) ובדבר הזה תאריכון ימים כלומר בדיבור זה דהיינו בקריאה זו כיון שמקיימה כהוגן יתקיים בו מקרא שכתוב למען ירבו ימיכם. כתב רבנו ז"ל וכשהוא חוזר כלומר לקרות את שמע חוזר למקום שפסק ואע"פ ששהה כדי לגמור את כלה והכי מסקנא בסוף מסכת ראש השנה וכן בתקיעת שופר וכן בהלל וכן במגלה אבל בתפלה אם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש, פי' לא בשוהה כדי לגמור ממקום שפסק ואילך אלא כדי לגמור את כלה, פי' ומסתברא כשהן שמין, שמין באדם בינוני: אמר רב הונא היתה טלית חגורה לו על מתניו קורא ק"ש. תנ"ה היתה טלית של בגד ושל עור ושל שק חגורה לו על מתניו קורא ק"ש.
<h2>דף כה.</h2>
ולתפלה עד שיכסה את לבו פי' משום כבוד תפלה. אמר רב יהודה שכח ונכנס בתפליו לבית הכסא מניח ידו עליהן עד שיגמור. עד שיגמור ס"ד, אלא אמר ר"נ עד שיגמור עמוד ראשון. וניקום ונפסיק סבר לה כדתניא רשב"ג אומר עמוד כלומר צואה החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן פי' לידי חולי של נפח שמו הדרוקן סלון החוזר כלומר של שתן מביא את האדם לידי ירקון ומשו"ה התירו לו: איתמר צואה על בשרו או ידיו בביהכ"ס פי' צואה על בשרו מכוסה בבגדיו ודוקא שלא במקומה דאי במקומה לכ"ע אסור דנפיש זוהמא כדאיתא ביומא (דף ל'), או ידיו בבהכ"ס פי' באויר בהכ"ס שהכניס שם דרך חור ונמצא מחיצה מפסקת בין ידיו לגופו, אבל אינן מלוכלכות דאילו מלוכלכות הא ודאי אסור, ר"ה אמר מותר לקרות ק"ש ור"ח אמר אסור, אמר רבא מ"ט דר"ה (תהלים ק"נ) כל הנשמה תהלל יה הללויה כלומר שעקר הגוף במקום טהור דבר שהנשמה תלויה בו ובכך ראוי להלל יה אע"ג דקצת איכא שאינו טהור. ור"ח מאי טעמא דכתיב (שם ל"ה) כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך, כלומר דבעינן כל עצמותיו ראויין לומר שירה, ולהני טעמי ודאי צואה על בגדיו מכוסה בבגד עליון מותר אף לר"ח דלא אסר אלא בשרו ממש וה"ה צואה על בשר חברו והיא מכוסה בבגד והוא סמוך לו מותר לו לקרות ק"ש והוא שלא ירגיש בריח. וכתב רבנו ז"ל דקי"ל כר"ה חדא דהוא רביה דרב חסדא ועוד דמקשינן מינה ביומא בפרק הממונה (דף ל') דגרסי' התם אמר ר"פ צואה במקומה אסור לקרות ק"ש, פי' צואה בפי טבעת, ה"ד אי נראית כלומר וחזו לה פשיטא דאסור אי דלא נראית לא ניתנה תורה למה"ש כלומר והא לכ"ע שרי כיון דהיא בפנים כ"כ דלעולם לא נראית דינה כשאר צואה שבתוך הגוף ממש שלא נתנה תורה למלאכי השרת שיוכלו לנקות עצמן עד כדי כך, לא צריכא דיושב ונראית עומד ואינה נראית, ומ"ש מצואה על בשרו דאתמר צואה על בשרו או ידיו בבהכ"ס נסחא אחרינא או ידיו מטונפות מבית הכסא ולהאי נסחא פי' שמכוסות בבגד כענין צואה על בשרו דמיירי נמי שמכוסה בבגד, ר"ה אמר מותר לקרות ק"ש, פי' וכיון דעומד ואינה נראית לכי עומד מיהת דינה כמכוסה בבגד ושרי לרב הונא דקי"ל כותיה, פי' ומתרץ במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא פי' אפ"ת דמכוסה ואפי' מכוסה בבגד אסירא דבמקומה נפיש זוהמא וכיון שהיא במקומה דנפיש זוהמא והיא במקום חיצון כ"כ דכי יושב נראית אסור לו לקרות ק"ש משום דאפשר היה לקנח יפה ולנקות עצמו משא"כ בשאר בשר דלא נפיש זוהמא.
בעו מינה מרב ששת ריח רע שאין לו עקר, פי' כגון הפחה א"נ כגון צואה מכוסה בעפר דכיון דנתערבה בעפר ונתכסית כולה בה בטלה וריח רע היוצא ממנה נקרא ריח רע שאין לו עקר א"ל תו חזו הני ציפי פי' במחצלאות דבי רב דהני גאני והני גרסי, פי' ואע"פ שהן מפיחין כשהן ישינין, ולא אמרן אלא לד"ת אבל לק"ש לא, פי' דכיון דאיכא ריח רע אסור. פי' וה"ה בצואת הכלבים וחזירים ותרנגולים וכל כיוצא בהן דאית להו ריח רע אסור לענין ק"ש דלא גרעו מהפחה דאין לה עקר בעולם. ובד"ת נמי פי' דאמרן בריח דהפחה דשרי לא אמרן אלא בדחבריה אבל בדידיה לא, פי' ומסתברא דהינו לאסרו לעצמו בעוד שמפיח אבל לאחר הפחה מה לי דידיה מה לי דחבריה הא ליתא להפחה בעולם אלא ודאי כלהו שרו: איתמר צואה עוברת אביי אמר מותר לקרות ק"ש ורבא אמר אסור והילכתא כרבא, פי' צואה עוברת כשהיא מכוסה בחרס וכשאין ריחה נודף ולכ"ע כל שהיא עומדת במקום אחד אסור לקרות תוך ארבע אמות ואע"פ שהיא מכוסה דליכא מחנך קדוש והלכתא כרבא. אמר ר"פ ופי חזיר כצואה עוברת דמי פי' אמרי' בגמ' דאע"ג דסליק מנהרא כלומר דה"ל כעין צואה מכוסה כחרס והוא ג"כ מתנועע ואין לו עמידה במקום אחד ואפ"ה אסור. אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותרת באשפה אסורה פי' דחזקתה יש בה צואה, מי רגלים אפי' באשפה מותרין סבר לה כרב המנונא דאמר מ"ר לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפיל לארעא מישרא שרו כלומר מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו רבנן בודאן בספקן לא גזור רבנן. ובודאן עד כמה אר"י א"ש כל זמן שמטפיחין, גניבא משמיה דרב אמר כל זמן שרשומן ניכר, אמר רבא הילכתא צואה כחרס אסורה מ"ר כל זמן שמטפיחין. ה"ד צואה כחרס אמר רבב"ח אמר"י כל זמן שזורקת ואינה נפרכת ואמרי לה כ"ז שגוללה ואינה נפרכת פי' ואינה מותרת עד שתפרך בגלילה בלבד.
איתמר ריח רע שיש לו עיקר כגון צואה מכוסה ר"ה אמר מרחיק ארבע אמות וקורא ק"ש, פי' ובהכי סגי ליה, פי' נסחא אחרינא מרחיק עד מקום שכלה הריח וקורא ור"ח אמר מרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח וקורא. תניא כותיה דרב חסדא לא יקרא אדם ק"ש כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגולים, פי' ובנסחא דילן לית בה תרנגולים ולא כנגד אשפה שריחה רע, ואם היה שם מקום גבוהה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדיו וקורא פי' כשאין רואה אותה וכשאין שם ריח וכיון דאין מגיע לו שם ריח הוא רשות חלוק לעצמו דאיכא מחיצה עשרה מותר לו לקרות בסמוך לאלתר, הא היכא דליכא רשות חלוק ואפי' מכוסה ואין שם ריח צריך להרחיק ארבע אמות דבעינן מחניך קדוש, פי' ומיהו מסתברא דדוקא בחרס שהיא עומדת בעיניה אלא שאינה נראית אבל עירב בה עפר וכיוצא בה הרי היא בטלה ואם עדיין מרגישין ריח ממנה דינו כריח רע שאין לו עקר שאסור לענין ק"ש ומותר לענין ד"ת כדאיתא לקמן. ואם לאו ירחיק מלא עיניו וכן לתפלה, פי' ואם לאו דליכא מקום חלוק לעצמו ירחיק כמלא עיניו, פי' ובהכי שרי אפי' היא כנגדו אבל אם הצואה לאחוריו סגי בארבע אמות כדאמרי' יזרקנה לאחריו ארבע אמות והוא דליכא ריח. וריח רע שיש לו עיקר פי' כגון צואה מכוסה בחרס מרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח וקורא ק"ש, פי' והינו כותיה דרב חסדא אמר רבא לית הילכתא כי הא מתני' אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים בזמן שיש בתוכה עורות, פי' דהשתא מאיסי ואפי' ליכא ריח אסור לקרות כנגדן כמלא עיניו, פי' ומסתברא דהשתא אתא למעוטי הא מתני' כל מה דמרבינן לעיל דמרבי שאר צואות לבר מאדם כגון כלבים וחזירים ותרנגולים וכל כיוצא בהן השתא אתא האי תנא למעוטינהו, דלא אסירי אלא בעורות אבל באדם כלהו מודו דאסור ולא אתא האי תנא לחדותי אלא במאי דמרבי תנא דלעיל בלחוד דהינו שאר צואות כלהו לבר מאדם דבצואת אדם כולהו מודי בה ובהני פליג האי תנא דאמר דעורות בעינן.
<h2>דף כה:</h2>
פיס', ואם לאו יתכסה במים ויקרא אוקימנא בגמ' במים עכורין אבל צלולין לא משום דלבו רואה את הערוה. פי' לבו שתחת המים שוה עם הערוה ומעיניו ל"ק דפשיטא ליה דאינו משגיח במים בעיניו אלא מלבו שהוא שוה עם הערוה ובהא איכפת לן ולהכי נקיט בגמ' טעמא דלבו רואה את הערוה ובעינן מים עכורין, והלכתא עקבו רואה את הערוה מותר פי' אע"פ שהוא ממש כנגדה וה"ה וכל דכן נמי לידיו דרואין מותר נוגע אסור כלומר אם עקבו נוגע בערוה אסור וכל דכן לידיו דאסור: אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה מ"ט התם (דברים כ"ג) והיה מחניך קדוש אמר רחמנא ואיכא, הכא כתיב (שם) ולא יראה בך ערות דבר והא קא חזי. אמר אביי צואה כל שהוא מבטלה ברוק, אמר רבא וברוק עבה פי' כדי שלא תראה, פי' ומכאן נראה דצואה לא בטלה במים צלולין אבל בעכורין מסתברא דבטלה לגמרי דאין דינם כחרס אלא כעפר וכרוק עבה: אמר רבה צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש פי' תרתי קמ"ל שאע"פ שכל גופו עומד על הצואה ורגלו מותר בק"ש כיון דאין נוגע בה כלל לא בגופו ולא ברגלו וקמשמע לן נמי דאע"פ שהכסוי אינו עומד קבוע אלא עומד לינטל חשבינן ליה כיסוי מעליא ועדיף מכסוי כלי דכסוי כלי לא חשיב קבע אפי' לההוא שעתא שהוא עשוי לנטל ע"י כל אדם וכסוי גופו חשיב קבע לההיא שעתא מיהת לפי שבידו: בעי מר בריה דרבנא דבוקה בסנדלו מאי, פי' דכיון דדביקא ביה וכי שקיל כרעיה מתחזיא דלמא כי האי גונא אסירי תיקו. וכתב רבנו ז"ל ותיקו דאיסורא לחומרא פי' דאיסור צואה דאורייתא.
אמ"ר יהודה גוי ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו ואע"ג דכתיב בהו (יחזקאל כ"ג) אשר בשר חמורים בשרם הא כתיב בהו ערוה דכתיב (בראשית ט') וערות אביהם לא ראו, פי' וה"ה לערות קטן בשרואה, ול"ש ק"ש ול"ש שאר ברכות לפיכך המל את הקטן צריך שלא יביט בערותו בשעת שמברך כדאמרי' ולא יראה בך ערות דבר. ולא יתכסה במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים. אוקימנא בגמ' דה"ק ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה ויקרא ק"ש כלל וכנגד מ"ר לא יקרא עד שיטיל לתוכן מים, פי' דאילו ברישא ל"ל דיטיל בהן מים דכמה מים אזיל ושאדי אלא אמי רגלים פי' ומסתברא דמים הרעים ומי משרה דינן כצואה בין לענין הרחקת ארבע אמות אפי' בלא ריח בין לענין הרחקת הריח היכא דאיכא ריח: ת"ר כמה מים יטיל לתוכן כלומר למי רגלים כל שהוא ר' זכאי אומר רביעית כלומר ביצה ומחצה דהוא רביעית לוג דהוא שעור חשוב דשעור חשוב בעינן לבטולינהו. אמר ליה רב [בגמ' רב יוסף וברי"ף רבא] לשמעיה עייל לי רביעית כר' זכאי, פי' הכנס לי רביעית מים להטיל לתוך מי רגלים כדי לבטלן וכן הילכתא ל"ש בתחלה ול"ש בסוף פי' ל"ש נתן רביעית מים תחלה ואח"כ נתן מי רגלים עליהם ל"ש היו מ"ר תחלה ואח"כ נתן עליהם רביעית מים.
ת"ר גרף של רעי ועביט של מי רגלים פי' כלי המיוחד לצואה ולמימי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדן פי' דדיניהו כצואה גופא ופרשו דדוקא בכלים של חרס דמאיסי והוא שמיוחדים לכך הא בכלים שאינן של חרס או בכלים של חרס ואינן מיוחדים לכך לא אלא בהדחה סגי להו, אבל אלו אסורין לעולם, בין לפני המטה בין לאחורי המטה פי' במטה גבוה עשרה דלא חשיבא הפסקה לגבי הא דמשום הפסקת מטה לאו קדוש מחנה אלא במחיצה עשרה דמידי אחרינא, רשב"ג אומר לאחר המטה קורא מיד פי' במטה גבוהה עשרה דסבר דשפיר חשיבא הפסקה לכל מילי כיון דגבוהה עשרה, לפני המטה מרחיק ארבע אמות וקורא פי' שיהו לאחוריו שלא יהו כנגדו. רשב"א אומר אפי' בית בן מאה אמה לא יקרא עד שיניחם תחת המטה או עד שיוציאם כלומר מן הבית ובגמ' אמרי' דבמטה פחותה משלשה כלבוד דמי ובמניח אותם תחת המטה חשיב כסוי מעליא ובעשרה פשיטא להו כיון דגבוהה כולי האי דלענין מה שמונח תחתיה לא חשיב כסוי כלל, משלשה עד עשרה פי' דליכא עשרה שלמים מספקא להו. מ"ט דרשב"א קסבר כל הבית כלו כארבע אמות דמי. אמר רבא אין הלכה כרשב"א פי' ולענין שמעתין מיהא ק"ל כת"ק ומטה לא חשיבה מחיצה ולא חשיבא הפסקה כלל בבית הילכך בין לפני המטה בין לאחר המטה בעי ארבע אמות, ובהרחקה מודה ת"ק והוא שיהא לאחוריו שלא יראם וכן במניח אותם תחת המטה בשאינה גבוהה שלשה חשיבא כסוי ואע"ג דלצואה לא (חשיבא) מהניא כסוי כלל כ"ז שהצואה לתוך ארבע אמות כדפרישנא לעיל התם כלי המטלטל אבל הכא דהוא דבר קבוע מהני, תדע דהא צואה על בשרו מותר משום דמכוסה בבגדיו דהוא כסוי קבוע [ל]ר"ח לעיל מודה בצואה על בגדו ומכוסה בבגד אח' שהוא מותר וכדפרישנא וטעמא ודאי משום שהוא קבוע.
תניא בית שיש בו ס"ת או תפילין אסור לשמש מטתו עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי, פי' לענין תפילין אבל לס"ת לא משתרי בהכי משום הא דריב"ל דבעי עשרה טפחים כדלקמן, אמר אביי ל"ש אלא שהניחן בכלי שאינו כליין אבל הניחן בכלי שהוא כליין אפי' עשרה ככלי אחד דמי, פי' כיון דכלהו כליין אבל אם האחד אינו כליין מהני. אמר רבא גלימא בתוך אקומטרא ככלי בתוך כלי דמי, פי' אקומטרא ארגז ואם היה בתוכו וגלימא עליו ככלי בתוך כלי דמי ומותר, פי' ודוקא לענין תפילין או לענין ספרים אחרים לבד מס"ת.
<h2>דף כו.</h2>
אמר ריב"ל ס"ת עושה לו מחיצה עשרה טפחים. כתב רבינו ז"ל והנ"מ היכא דאין לו בית אחר אבל יש לו בית אחר מנח ליה התם.
פיס' וכמה ירחיק מהם ומן הצואה ארבע אמות. אמר רבה אמר רב סחורה אמר רב הונא ל"ש אלא לאחריו אבל לפניו כמלא עיניו וכן לתפלה: לא יעמוד אדם כנגד ביהכ"ס ויקרא ק"ש ויתפלל, אע"פ שאין בו צואה דאמר ריב"ח ביהכ"ס שאמרו אע"פ שאין בו צואה ודוקא ישן אבל חדש לא פי' לא מתסר כנגדו, אמר רבא הני ביהכ"ס דפרסאי אע"פ שיש בהן צואה כסתומות דמי, פי' להתפלל כנגדן לפי שהיו עשויות במדרון ואין הצואה כנגד פיהם. גרסי', בפרק יציאות השבת (דף י') אמר רב אדא בר אהבה מתפלל אדם תפלתו בביה"מ ואוקימנא במרחץ חדש שעדיין לא רחץ בו אדם אבל מרחץ ישן לא ותניא הנכנס לבית המרחץ מקום שבני אדם עומדין שם לבושים קורין שם ק"ש ותפלה ואין צריך לומר שאילת שלום ומניח תפילין ואצ"ל שאינו חולץ, נכנס למקום שמקצתן עומדין שם לבושין ומקצתן עומדין שם ערומים יש שם שאילת שלום ואין שם ק"ש ותפלה ואינו חולץ תפילין ואינו מניח לכתחילה מקום שבני אדם עומדין שם ערומים אין שם שאילת שלום אצ"ל ק"ש ותפלה [וחולץ תפליו ואצ"ל שאינו מניחן]: אמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לו לאדם שיתן שלום לחבירו בביה"מ משום שנאמר (שופטים ו') ויקרא לו ד' שלום כלומר שלום שמו של הקב"ה. אמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב שרי ליה לאיניש למימר הימנותא בביהכ"ס ואע"ג דכתיב (דברים ז') האל הנאמן ההוא כמה דאת אמר אלהא מהימנא אבל שם גופיה לא אקרי נאמן. והזמנה למיקם בגויה דביהכ"ס ולצלויי בגויה בעיא ולא איפשיט פי' ואפילו בביהכ"ס חדש הואיל ואזמניה לביהכ"ס ובהא חמיר בית הכסא מבית המרחץ. ובכל הני מסתברא דדעתיה דרבנו ז"ל לחומרא דספקיהו איסורא דאורייתא ואע"ג דקי"ל דהזמנה לאו מילתא הוא (סנהדרין מ"ז) התם בשדעתו לפנותו ולבטל הזמנה ראשונה אבל כאן שדעתו ודאי קיים על ההזמנה זו ודאי הזמנה מילתא היא ואפשר נמי דדוקא לענין תפלה דבעינן קדושת מחנה דהא מחנה אלהים ית'.
מתני'. זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה, פי' אע"פ שעדיין אחר טבילה עומדין בטומאתן משום זובו ומשום נדתה אע"פ[כ] צריכין טבילה לקירויין משום תקנת עזרא שתקן טבילה לבעלי קריין ולא לטמאין ומשו"ה תקון לבעלי קראין ולא לטמאין לפי שהוא ענין קלות ראוי לאדם שיטהר ממנו לתורה ולתפלה ועוד לגדור לישראל מן הקלות, ור"י פוטר פי' כיון שאינו עולה בטבילה זו לגמרי מטומאתו. כתב רבנו ז"ל מיהא מתני' שמעינין דזבים וזבות ונדות כלהו חייבין בתפלה דדיקינן טעמא דזב שראה קרי ונדה שפלטה ש"ז הוא שצריכין טבילה הא נדה שלא פלטה ש"ז וזב שלא ראה קרי אין צריכין טבילה וחייבין בתפלה לד"ה, פי' והאידנא הא בטלה לטבילותא דהינו ארבעים סאה ולנטילותא דהיינו ט' קבין וכדכתיבנא לעיל בס"ד.
תפלת השחר עד חצות. פי' דקא סברי רבנן עד חצות מקרי בוקר דבוקר כתיב ביה בקרבן שחרית את הכבש האחד תעשה בבוקר ותפלות נסמכו לקרבנות כדאית' בגמ'. ר"י אומר עד ארבע שעות. פי' דע"כ מיקרי בוקר. תפלת המנחה עד הערב ר"י אומר עד פלג המנחה, פי' תפלת המנחה עד הערב עד חשכה ר"י אומר עד פלג המנחה דהינו עד אחת עשרה שעות פחות רביע כדמוכח לקמן וכעין שחלוקין כאן כך חלוקין בהקרבת תמיד של בין הערבים ולפיכך הם חלוקין בתפלה. תפלת הערב אין לה קבע פרישנא בגמ' דאינה קבע דאינה חובה אלא רשות, ושל מוספין כל היום ר' יהודה אומר עד שבע שעות, פי' שכן חלוקין בקרבן מוסף: תפלת השחר עד חצות. ורמינהו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום, פי' אלמא דתפלת השחר מצותה עם זריחת השמש כי תניא ההיא לותיקין דאר"י ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום, פי' א"ל כלומר דותיקין היו עושין כן שמדקדקין על עצמן יותר מדאי להשלים מצוה מן המובחר אבל לכ"ע לדברי רבנן עד חצות. ואע"ג דליתא לרבנן דאמרי עד חצות היכא דטעה וצלי לאחר ד' שעות שכר תפלה יהבי שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה והכי איתא בגמ': אמ"ר יצחק אמ"ר יוחנן טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים, טעה ולא התפלל שחרית יתפלל מנחה שתים, פי' הא דר' יצחק למ"ד (תפילת) תפלת ערבית חובה דפלוגתא דתנאי היא דאלו מ"ד רשות טעה ולא התפלל אותה אינה משלים אותה למחר והכי מוכח ביומא (דף פ"ז) דאמרי' התם דאמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית והאמר רב תפלת ערבית רשות ומתרצינן למ"ד חובה אלמא דלמ"ד רשות אפי' פטורה אמטולתה דתפלת נעילה לא מיתמר ליה כ"ש דלא שיך למימר ליה תשלומין למחר. איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים, פי' בגמ' מפרשי' לה דבשלמא טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים וכן לא התפלל שחרית משלים במנחה משום דחד יומא הוא אבל הכא ממנחה לערבית תרי יומא נינהו עבר יומו בטל קרבנו א"ד תפלת רחמי אינון וכל אימת דבעי מצלי לה, פי' והא דאמרי' עבר יומו בטל קרבנו לאו דוקא שיהו תפלות שוות לגמרי לקרבן דאי הכי טעה ולא התפלל שחרית א"א לו להשלים במנחה דקרבן השחר אם אינו קרב עד ארבע שוב אינו [נקרב] אלא ה"ק לא משכחת שום קרבן אפי' באותו שהוא ראוי לכל היום כמוספין שהם כל היום שאחר שעבר היום לא יבטל הקרבן. ת"ש דאמר רב הונא בר יהודא אמ"ר יצחק אמר"י טעה ולא התפלל מנחה יתפלל ערבית שתים ואין בזה משום עבר יומו בטל קרבנו פי' משום דתפלה רחמי אינון, ודוקא דשכח אבל בטל לא ועליו נאמר (קהלת א) מעוות לא יוכל לתקון. פי' ודוקא בתפלת המנחה הוא שאמרו אבל תפלה הבאה לחובת היום כגון מוסף דשבת ודר"ח אם טעה ולא התפלל אותו ביומו שוב בטל הוא ואין לו תשלומין כלל שעבר זמנו לגמרי פי' והא נמי דאמר יוחנן טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים דוקא דקתני בערבית משלים בשחרית ותו לא ושחרית משלים במנחה אבל טעה ולא התפלל שחרית ולא השלימו במנחה שוב אין לו תשלומין זה הכלל כל שטעה ישלים לתפלה הסמוכה לו ולא ליותר מכאן.
<h2>דף כו:</h2>
ת"ר טעה ולא התפלל מנחה בע"ש מתפלל ערבית שתים של שבת, פי' דרבנן לא אטרחוה בכלן. טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצאי שבת שתים של חול. פי' דגברא בר חיובא הוא בכל הברכות בשבת ורבנן הוא דלא אטרחוה וכיון דעברה שבת חזר לדינו ודוקא מנחה הוא דמשלים ולא של מוספין כדפרישנא לעיל. מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשנייה. פי' דתפלה של אותה שעה קודמת ושל תשלומין מאוחרת לה ואם הבדיל בשנייה ולא בראשונה שנייה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו דמבעי ליה לאקדומי חובת שעתיה ברישא וכיון דלא אבדיל בקמיתא ואבדיל בבתריתא גלי דעתיה דהא בתריתא היא חובת שעתיה הילכך בעי למיהדר צלויי אחריתא כדי לאקדומי חובת שעתיה ברישיה, ואי אבדיל בתרויהון אע"ג דלא מיבעי ליה לאיניש למיעבד הכין לא מחייב לאהדורי וא"נ לא אבדיל בחדא מינהו לא מהדרינן ליה דתניא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס. פי' ומיהו דוקא היכא דאיכוין בקמיתא לשם חובה אבל בקמיתא לשם תשלומין לא מהניא ליה טעותיה דטעי בשנייה דלא אבדיל דמשו"ה תיסק ליה קמיתא דהא אי אידכר ואבדיל בשנייה לא סלקא ליה קמיתא וה"ה השתא וזה ברור, ונמצא מחשבה פוסלת בתפלות לאי זו כונה, מתפלל אותה.
איתמר ר' יוסי בר' חנינא אמר תפלות אבות תקנום פי' אברהם אבינו שחרית ויצחק אבינו מנחה ויעקב אבינו ערבית כדאיתא בגמ' ולאו בנוסח זה קאמרי' אלא כלומר שהתפללו, ריב"ל אמר תפלות כנגד תמידין תקנום. תניא כותיה דריב"ל מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר היה הולך וקרב עד חצות ר' יהודה אומר עד ארבע שעות שהרי תמיד של שחר הולך וקרב עד ארבע שעות. ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בין הערבים הולך וקרב עד הערב ר"י אומר עד פלג המנחה שהרי תמיד של בין הערבים הולך וקרב עד פלג המנחה, פי' דר"י ורבנן פליגי בתפלות ופליגו בקרבנות ומשום פלוגתיהו בקרבנות איפליגו בתפלות דעקר פלוגתיהו בקרבנות ומינה איפלגו בתפלות משום דנתקנו כנגדן. ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע, פי' דאינה קבע כלומר דהיא רשות שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבעוד יום היו קרבין והולכין כל הלילה, פי' ופעמים דנתעכלו מבעוד יום וליכא קרבן בלילה כלל ותפלת ערבית שהיא כנגדן היא רשות ואינה קבוע כשם שקרבן זה אינו קבוע. ומפני מה אמרו של מוספין כל היום שהרי קרבן מוסף היה קרב והולך כל היום כלו ר"י אומר עד שבע שעות שהרי מוספין קרבין עד שבע שעות. איזו היא מנחה גדולה פי' זמנה הגדול של מנחה והתחלתו משש שעות ומחצה ולמעלה, ואי זו היא מנחה קטנה כלומר זמנה הקטן והסמוך שמכאן ואיליך יש לו להזהיר בתפלת המנחה ואין לעשות שום דבר הראוי לו למשוך אחריו הרבה עד שיתפלל כדאיתא בשבת (דף ט'), מתשע שעות ומחצה ומעלה, פי' וזמן זה זמן הקרבת התמיד והראשון דהינו משש שעות ומחצה זמן שחיטתו כדאיתא בפסח שני (דף נ"ה). פלג מנחה אחרונה אחת עשרה שעות פחות רביע. פי' דמנחה אחרונה היא מתשע שעות ומחצה ולמעלה ונשארו לתשלום היום שתי שעות ומחצה וחצין שעה ורביע ואם תוסיף זה על תשע שעות ומחצה יהיו אחת עשרה שעות פחות רביע והיינו מעט קודם שקיעת החמה שמשקיעת החמה ועד חשיכה ממש שעה אחת וחומש שעה כדכתיבנא בבמה מדליקין בס"ד וע"כ היא זמן תפלת המנחה לר"י נמצא לר"י שעד קודם שקיעת החמה זמן תפלת המנחה ולא עוד.
איבעיא להו לר"י, פי' בהא דאמר דתפלת השחר עד ד' שעות עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל, פי' ונמצא תפלת השחר עד שלש שעות ולא עוד ומסקנא דעד ועד בכלל, פי' ונמצא זמנה כל ארבע שעות ודיקא נמי דקתני, פי' בעדויות העיד ר' יהודה בן בבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות ש"מ, פי' דשעה רביעית עצמה בה היה קרב ומינה לתפלה. אמר רב כהנא הלכה כר"י הואיל ותנן בבחירתא כותיה, פי' עדויות.
<h2>דף כז.</h2>
פיס'. תפלת המנחה עד הערב ר' יהודה אומר עד פלג המנחה, א"ל רב חסדא לר' יצחק התם קאמר רב כהנא כלומר בתפלת שחרית הלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה פי' ולא הויא אלא עד ד' שעות הכא מאי כלומר לענין זמן תפלת המנחה אם הוא עד חשיכה או פלג המנחה דהינו עד י"א שעות פחות רביע אישתיק ולא א"ל ולא מידי ואסיקנא השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, פי' ומיהו בשאינו נוהג בבת אחת כשניהם אבל כשהוא נוהג בבת אחת כשניהם שהוא מתפלל מנחה לאחר אחת עשרה שעות פחות רביע כרבנן ומתפלל תפלת ערבית ג"כ באותה שעה קודם חשיכה והינו כר' יהודה, דאלו לרבנן כל היכא דזמן תפלת המנחה ודאי לאו זמן תפלת ערבית, בהא ודאי ה"ל פושע דהני תרתי סתרן אהדדי ולא אפשר תרויהו ולא סגיא דליכא טעותא בחדא והאי דנהיג בתרויהו לקולא כלומר בבת אחת לא סגיא [דלא הוי] פושע וה"ל כי ההיא דאמרי' בחולין (דף מ"ד) מקולי ב"ש ומקולי בית הלל רשע ופרישנא לה התם בתרתי דסתרין אהדדי ואע"ג דבההיא דחולין אפי' בזה אחר זה אסור בתרתי דסתרין אהדדי התם בדאורייתא אבל הכא בתפלה דרבנן בזה אחר זה מותר בבת אחת ודאי אסור דלא סגיא דלא פשע בחדא.
ואריב"ל אסור לעבור כנגד המתפללים, איני והא רב אמי ורב אסי עברי רב אמי ורב אסי חוץ לארבע אמות של תפלה, פי' ומיהו דוקא לעבור בעלמא אבל לישב כנגדן אסור כמלא עיניו דנראה כמשתחוה לו. אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יתפלל תלמיד לא כנגד רבו ולא אחורי רבו, פי' כנגד רבו נראה כמשוה עצמו לו אחורי רבו לפי שמצערו שכשסיים תפלתו אינו יכול להפטר ולפסוע שלש פסיעות מפני זה שלאחריו.
<h2>דף כז:</h2>
ותניא ר' אלעזר חסמא אומר המתפלל כנגד רבו והמתפלל אחורי רבו והנותן שלום לרבו פי' כשאר בני אדם והמחזיר שלום לרבו פי' כשאר בני אדם והחולק על ישיבתו של רבו פי' שמפרסם עצמו לחלוק עליו, והאומר דבר שלא שמע מרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל.
אמר רב חייא בר אבין רב צלי של שבת בע"ש ור' יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת. איבעיא להו רב צלי של שבת בע"ש אומר קדושה על הכוס או אינו אומר קדושה על הכוס, ת"ש דאמר רב יהודה א"ש מתפלל אדם ש"ש בערב שבת ואומר קדושה על הכוס, ור' יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת אומר הבדלה על הכוס או אינו אומר הבדלה על הכוס, ת"ש דאמר רב תחליפא בר אבימי מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, פי' ודוקא מפלג המנחה ולמעלה דהינו מאחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה דהינו מעט קודם שקיעת החמה כדקי"ל דמהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות (פסחים צ"ד) נמצא פרסה לשעה וחומש שעה וקי"ל דמשקיעת החמה עד חשיכה שעה וחומש שעה נמצא שקיעת החמה באחת עשרה שעה פחות חומש שעה וכשאדם מתפלל מאחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה הוא מעט קודם שקיעת החמה ועד שלא יגמור תפלתו תהא שקיעת החמה או עם גמר תפלתו ומשעור זה ואילך לר"י מכיון שעבר זמן תפלת המנחה דהינו אחת עשרה שעות חסר רביע הוא זמן תפלת ערבית אבל לא קודם לכן שהרי יום גמור וזמן תפלת המנחה. אלא דוקא מזמן זה ואיליך ודוקא לתפלת ערבית ולא לק"ש שאלו לק"ש זמן הברור צאת הככבים ולא קפדינן בסמיכת גאולה לתפלה וכל היכא דטרחא ליה מילתא או דטרוד במידי או דמזדמנא ליה מילתא טפי שרי ליה לצלויי תפלת ערבית ברישא ורב ור' יאשיה בכה"ג הוה. ותו שמעינן מינה דבין תפלת ערבית לק"ש דידה שרי למיכל מכיון דמתחיל מקמי זמן דמטו זמן ק"ש דהא הכא דאמר שמואל דמתפלל של שבת בע"ש אומר קדושה על הכוס ושמואל גופיה הוא דאמר (פסחים דף ק"א) דאין קידוש אלא במקום סעודה ובודאי מכיון שהתחילו בהיתר אין מפסיקין. ובגמ' אמרינן אהא דכיון שהתפלל ש"ש בע"ש אסור לו לעשות מלאכה שכבר קיבל שבת עליו, ובודאי תוספת מחול על הקדש מדאורייתא הוא כדאיתא ביומא (דף פ"א) לענין יוה"כ גבי אכילה ושתיה וה"ה לשבת לענין מלאכה אלא שמן הדין תוספת זה שהוא קודם הלילה או קודם לבהש"מ מפני שהוא ספק. ובין השמשות, הוא קודם הלילה כדי מהלך שלשה חלקי מיל שמתחלת שקיעתה עד כדי מהלך שלשת מילין ורביע מיל יום גמור ואחר כדי מהלך שלשת חלקי מיל בין השמשות כדמוכח בשבת (דף ל"ד) וכדכתיבנא התם בס"ד והוא ספק אם יום אם לילה והוא אסור מדין ספק תורה וקודם לכן כל שהוא אסור ג"כ מן התורה מדין תוספת שמא בין השמשות דינו לילה וצריך להוסיף כל שהוא מד"ת וכיון שאין לתוספת זה שעור מן התורה בכל שהוא יצא ידי חובתו ואם בא להוסיף יותר בשקבל תוספת זה בתפלה או בקדוש חלה עליו קדושת היום מד"ת וזהו שיצא ידי קדוש כשקדש באותה שעה אע"פ שקדוש היום מן התורה שאף קדושת שעה זו לשבת מן התורה ומיהו דוקא משקיעת החמה ואיליך הוא שנתפס תוספת זה בקדושת היום אבל קודם לכן לא שיום גמור הוא לכל דבריו ואם התפלל בו של שבת לא עשה ולא כלום ואם קדש בו לא עשה ולא כלום. ואין תוספת זה נאסר עליו בקבלתו אלא בקדוש או בתפלה דאלו בור (צ"ל: בדבור) בעלמא לא עשה ולא כלום וכן הדין בכל מה שכתבנו לענין יוה"כ לענין אסור אכילה וכבר כתיבנא להני מילי וברירנא להו שפיר בשבת ובערובין ברחמי מרי שמיא ית'.
ובגמ' אמרי' לענין צבור שהתפללו תפלת ערבית בטעות ובתר הכי איגלא מילתא דיום גמור הוא ואפי' זרחה חמה תפלתן תפלה משום דטעותא דרבים לא הדרא משום טרחא דצבורא דלא מטרחינין להו ודוקא לענין תפלה דרבנן אבל ק"ש דאורייתא לעולם בעונתה, ומיהו אי אתרמי להו בע"ש אע"פ שיצאו ידי תפלה משום דלא מטרחינן להו כדפרישנא אבל לענין עקר דינא כיון דאיגלי מילתא דיום גמור וזרחה חמה הרי הדין כאלו לא התפללו לענין היתר מלאכה שהם מותרין לעשות מלאכה והכי איתא בגמ'. וכן מי שהתפלל ביחיד אחר שקיעת החמה ומיהו טעה כסבור שהוא חשיכה ועל דעת כן התפלל לא שבדעתו להוסיף עליו בקדושת היום באיסור מלאכה ואחר שהתפלל נתגלה הדבר והוברר שעדיין לא חל אסור שבת לענין מלאכה שלא הגיע עדיין זמן ביהש"מ ה"ז מותר במלאכה שאין קבלה בטעות קבלה ואין קבלתו אוסרתו לעולם אלא לדעת, ומיהו ידי תפלה יצא כיון שכבר שקעה חמה כשהתפלל וטעמא משום דתפלה דרבנן והכי איתא בגמ'. והא דאמרי' דמתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס דוקא לענין הבדלה ומשום הא דרבנן אבל לענין איסור [מלאכה] ודאי זה אסור עד שיהא לילה לגמרי וזה דבר ברור ואין צריך לאמרו.
פיס'. תפלת הערב אין לה קבע, מאי אין לה קבע אינה קבע דסבירא כמ"ד תפלת ערבית רשות: אר"י א"ש תפלת ערבית ר"ג אומר חובה ר' יהושע אומר רשות אביי אמר הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות וקי"ל הלכה כרבא. וכתב רבנו ז"ל מיהו הנ"מ היכא דלא צלי ליה כלל אבל היכא דצלי לה תפלת ערבית כבר שויה עליה חובה כלומר להאי שעתא ואי טעי הדר לרישא כדאמרי' לקמן אמר רב' טעה ולא הזכיר של ר"ח ערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשין אלא ביום דשמעינן מינה שאם טעה בערבית בשבת או ביו"ט שמחזירין אותו ואמרי' נמי טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים והא דברי הכל היא וליכא מאן דפליג עלה ואפי' למ"ד רשות חובה הוא דליתא אבל מצוה איתא והאידנא נהוג עלמא לשוייה כי חובה ע"כ דברי רבנו ז"ל. ואין דברי רבנו ז"ל ברורים דההיא דאמר רב טעה ולא הזכיר וההיא נמי דתניא טעה ולא התפלל ערבית תרויהו למ"ד חובה ולאו למ"ד רשות והכי פרישנא לעיל וכההיא דיומא דאמרי' תפלת נעילה פוטרת של ערבית ופרישנא לה התם בגמ' למ"ד חובה ולאו למ"ד רשות, והא דאמרי' התם בשבת בפרקא קמא (דף ט') דלמ"ד תפלת ערבית רשות כיון דשרא ליה המיניה כלומר כדי לאכול לא מטרחינן ליה להפסיק דמשמע דהא לא שרי המיניה דהינו חגורו כיון דלא התחיל כלל מטרחינין ליה ההיא בדקבלה עליה לצלוייה לההיא שעתא ואפ"ה כיון דעקר תפלת ערבית רשות לא מחמרינן עליה לאטרוחיה להפסיק כיון דשרא ליה המיניה דחשיב התחלת סעודה אלא בגמר למיכל ומצלי לה בתר הכי, מיהו ודאי במוצאי שבת מסתברא דהויא חובה משום דבעי למימר הבדלה בחונן הדעת. מ"מ נקטינן מינה מדקי"ל רשות דלא קפדינן בה לעולם במסמך גאולה לתפלה למימרא דאי מזדמנא ליה מילתא טפי לצלויי ברישא עביד מיהו כל היכא דכי הדדי נינהו ודאי מסמך גאולה לתפלה עדיף למימרא דלצלי לה לבתר ק"ש.
<h2>דף כח.</h2>
ת"ר היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין מתפלל של מנחה ואח"כ של מוספין, פי' מכיון שהגיע כלל זמן תפלת המנחה אין לו להתפלל של מוסף עד שיתפלל של מנחה ואם התפלל של (מנחה) [צ"ל: מוסף] לא עלתה לו כדאיתא לעיל בשל תשלומין. ר' יהודה אומר מתפלל של מוסף ואח"כ מתפלל של מנחה שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת, פי' דתפלת מוספין לר"י מצוה עוברת דאינה אלא עד שבע שעות ובודאי בחצי שעה שביעית מיירי דלא משכחת לה לר"י שתי תפלות אלא בהיא פלגא דשעתא בלחוד דזמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה ומוסף לר"י עד שבע שעות נמצא שלא הגיע זמן המנחה עם תפלת המוסף אלא בחצי שעה ועדיין זמנה של תפלת מוסף גדול לרבנן חמש שעות ואפ"ה פליגי רבנן ואמרי להקדים תפלת המנחה, ש"מ שכיון שהגיע זמן תפלת המנחה ואפי' כמלא נימא אין לו להתפלל תפלה אחרת עד שיתפלל תפלת המנחה וכ"ש לתפלת תשלומין דלאו שעתיה כלל דהיכא דטעה ולא התפלל כלל שחרית כיון שהגיע משש שעות ומחצה ולמעלה אפי' כמלא נימא אין לו להתפלל של תשלומין עד שיתפלל של מנחה: ואר"י הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוספין, פי' פרישנא עלה בגמ' שזו תדירה כלומר של מנחה וזו כלומר של מוסף אינה תדירה, ומשום דר"י אמר טעמיה למלתיה ורבנן לא אמרי' טעמיה למילתייהו ואידי דפרוש טעמיהו פסק נמי כותיהו אע"ג דבכל דוכתא הלכה כרבים. פי' ובגמ' אמרי' אמתני' דתנן ושל מוספין כל היום ואמר"י ונקרא פושע כלומר כל שמשהה אותה עד זמן תפלה אחרת ודאי נקרא פושע שמצותה קודם שיגיע זמן תפלת המנחה כדי שלא תקדים לה זו שבאה אחרונה, ומיהא נמי שמעי' דתפלות אינן שוות לקרבן לגמרי דאלו בקרבן ודאי קרבן מוסף לעולם קודם לתמיד של בין הערבים ותמיד של בין הערבים לעולם אחרון כדקי"ל השלים עליה כל הקרבנות כלן. ואפשר דמשום הא אצטריך ר' יוחנן לעיל למפסק כרבנן להקדים של מנחה ואח"כ של מוסף משום דאתיא לה דלא כקרבנות ונכון הוא.
אמר ר"א כל המתפלל תפלת שחרית אחר ארבע שעות לר"י פי' דקי"ל כותיה עליו הכתוב אמר (צפניה ג') נוגי ממועד אספתי ממך היו. אמ"ר יהושע בן [לוי] כל המתפלל תפלת מוסף אחר שבע שעות לר"י עליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי. פי' נקט לר' יהודה דפשיטא מילתא ואפשר דאפי' לרבנן לר"י דאמר ונקרא פושע: מאי משמע דהאי נוגי לישנא דאיחורא הוא כלומר ומשתעו בעונש איחור הקרבנות וה"ה לתפלה שהיא כנגדן כדמתרגם רב יוסף תברא על תברא איתי על שנאיהון דבית ישראל על דאיחרו זמני מועדיא דירושלם, רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (איכה א') בתולותיה נוגות והיא מר לה כלומר מעונגות.
<h2>דף כח:</h2>
אמר"י אסור לאדם שיקדים תפלתו לתפלת צבור. אמר רבא ובצבור שנו. אמר רב הונא אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין ולית הלכתא כותיה ולא כריב"ל דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתפלל תפלת המנחה, כלומר אלא מותר ואפי' בסעודה גדולה לפי שיש בה (שעות) [שהות] מרובה אבל במנחה קטנה ודאי אסור בסעודה משום דילמא אתי לאמשוכי וכדכתיבנא בשבת ושלא כדברי מה שכתב רבינו ז"ל שם אבל לענין תפלת המוספין ודאי מסתברא דדוקא טעימה הוא דשריא אבל סעודה גדולה ודאי אסור דילמא אתי' לאמשוכי ולשהויי תפלת מוסף בתר שבע ונקרא פושע.
מתני'. ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לביה"מ וביציאתו תפלה קצרה אמרו לו מה מקום לתפלה זו א"ל בכניסתי אני מתפלל שלא יארע לי דבר קלקלה וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי: ת"ר בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך ד' אלהי שלא אכשל בדבר הלכה ולא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא ולא על מותר אסור ולא על אסור מותר ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם, וביציאתו מהו אומר מודה אני לפניך ד' אלהי ששמת חלקי מיושבי ביה"מ ולא שמת חלקי מיושבי קרנות שאני משכים והם משכימין אני משכים לד"ת והם משכימים לדברים בטלים אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר אני רץ והם רצים אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת.
מתני'. ר"ג אומר בכל יום מתפלל אדם שמ"ע ר' יהושע אומר מעין שמ"ע ר"ע אומר אם שגורה בפיו תפלתו מתפלל שמ"ע ואם לאו מתפלל מעין שמ"ע, הני תמני סרי תשסרי הויין אמ"ר לוי ברכת המינין ביבנה תקנוה: ת"ר שמעון הפקולי הסדיר שמ"ע לפני רשב"ג על הסדר ביבנה, פי' ודאי נוסח שלהן כבר היה מתוקן ועזרא ובית דינו תקנום עם שאר ברכות ומסודרות היו ג"כ אלא ששכחו סדר שלהן ושמעון החזירן וכן פרשו במסכת מגלה (דף י"ח). אמר להן ר"ג לחכמים כלום יש כאן אדם יודע לתקן ברכה למינין ירד שמואל [הקטן] ותקנה לשנה אחרת שכחה השקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו אמאי לא העלוהו האר"י א"ר טעה בכל הברכות אין מעבירין אותו כלומר להעבירו לעולם אלא מורידין אחר תחתיו לאותה שעה בלבד וכדאמרי' לקמן בפרק אין עומדין (דף ל"ד) ואח"כ מחזירין אותו בברכת המינין מעבירין אותו כלומר להעבירו לגמריה חיישי' שמא מין הוא.
אמ"ר תנחום אריב"ל המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו, פי' איסר בקרקע מונח כנגד לבו ושמעינן מינה ודאי דכריעה כפיפת ראש ולא כפיפת ברכיו וגופו וראשו זקוף. ר"ח אמר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך אמר רבא והוא דמצער נפשיה ומתחזי כמאן דכרע.
<h2>דף כט.</h2>
שאני שמואל הקטן דהוא תקנה, פי' וא"ת מ"מ אמאי לא סלקוהו לפי שעה ויעבור אחר תחתיו לאותה שעה שאף בלא חשש מינות בכל הברכות כלן כך דינו כדכתיבנא לעיל, איכא למימר דכיון דהוא תקנה ולא ידע לה פשיטא מילתא דליכא אחרינא דידע לה. ודלמא הדר ביה, אלא שאני שמואל הקטן דהוא אתחיל בה, פי' וכיון דאתחיל בה לאמרה תו ליכא חשש מינות ולא היה יודע לסיימה דאמר"י א"ר ואיתימא ריב"ל ל"ש אלא שלא התחיל אבל התחיל בה גומרה. פי' דתו ליכא חשדא.
פיס'. ר' יהושע אומר מעין שמ"ע מאי מעין שמ"ע רב אמר מעין כל ברכה וברכה, פי' כגון אתה חונן לאדם דעת בא"י חונן הדעת. השיבנו אבינו אליך בא"י הרוצה בתשובה וכן כלן, ושמואל אמר הביננו ד' אלהינו לדעת את דרכיך ומול את לבבינו ליראתך לסלוח חטא היה לנו להיות גאולים ורחקנו ממכאוב ודשננו בנאות ארצך והנפוצים מארבע תקבץ והתועים לדעתך ישפטו, פי' התועים שתעו ממקומם ולפיכך אין יכולין לדון לדעתך ישפוטו שישובו בלשכת הגזית המקום הנבחר ושם שכינה עמהם ומסכמת לדעתם. ועל הרשעים תניף ידיך וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתקון היכלך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך טרם נקרא ואתה תענה בא"י שומע תפלה. אמר ר"נ א"ש כל השנה כלה מתפלל אדם הביננו חוץ ממוצאי שבת ויו"ט מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. אמר רב ביבי בר אביי כל השנה כלה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים לפי שצ"ל שאלה בברכת השנים, פי' ומיהו בגמ' מקשינן עליה דרב נחמן דלעיל וניכלליה מכלל הביננו ד' אלהינו המבדיל בין קדש לחול וסלקא בקשיא וארחא דרבוותא ז"ל זמנין דלא מדחו שמעתא בהכי כיון דליכא תיובתא לא ממתניתין ולא ממתניאתא אלא בטעמא בלחוד דילמא ר"נ לא חזי ה"ט דכיון דתקון רבנן הבדלה דהיא ברכה ב"ע קבעוה על הכוס ותקנוה בתפלה דלמא כלה ברכה בעי במטבע שלה ואע"ג דלא אהדר ר"נ וסלקוה בקושיא משום דמאן דמקשי שפיר מקשי ומ"מ אפשר דלא איפרכא בהכי. וכתב רבנו ז"ל וקא אמרי רבוותא ז"ל דהנ"מ בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק אין מתפלל הביננו, פי' ומיהו בגמ' אמרי' דאביי לייט מאן דמצלי הביננו במתא וכותיה קי"ל: אמ"ר תנחום א"ר אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שאומרה בשומע תפלה והנ"מ דאדכר מקמי שומע תפלה אבל אי לא אדכר בשומע תפלה מחזירין אותו, ואם טעה ולא אמר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס, פי' והא דאמרי' דכי לא אדכר מקמי שומע תפלה מחזירין אותו, פי' לברכת השנים שבה היא הזכרת שאלה ולא סגי ליה באהדורי בש"ת כיון דאית ליה למיהדר אלא לעקר דוכתא הדר דהינו ברכת השנים ולא אמרי' דסגי ליה בדאמר לה בש"ת אלא דוקא דאדכר מקמי שומע תפלה. ובגמ' אמרי' בפירוקא דהא מתניאתא דשני לן בטעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים בין יחיד לצבור דבצבור אין מחזירין אותו מפני ששומעה מש"ץ ואע"ג דבראש השנה (דף ל"ד) אמרי' דש"ץ אינו מוציא הבקי הכא טעה שני ולאפוקי משאלה בלחוד ודוקא נמי בששומע כל התפלה מש"ץ מתחלה ועד סוף. ואע"ג דההיא פירוקא לא קאי מ"מ כיון דאיתמרא האי סברא בגמ' נקטינן הכי דאע"ג דפירוקא אידחי משום טעמא אחריני כדאיתא התם סברא לא אידחיא: [ע"ב] אמ"ר תנחום אמ"ר אסי אמר ריב"ל טעה ולא הזכיר ר"ח בעבודה חוזר לעבודה, בהודאה כלומר אם נזכר בהודאה חוזר לעבודה, בשים שלום חוזר לעבודה ואם סיים חוזר לראש.
<h2>דף כט:</h2>
אמר ר"פ בריה דרב אחא בר אדא הא דאמרת אם סיים חוזר לראש לא אמרן אלא שעקר את רגליו אבל לא עקר את רגליו חוזר לעבודה. אמר ר"נ בר יצחק הא דאמרת לא עקר את רגליו חוזר לעבודה לא אמרן אלא בשהוא רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל בשאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אע"פ שלא עקר את רגליו חוזר לראש, פי' דתרתי בעינן דלא עקר את רגליו ורגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ולא אמרן אלא שלא סיים אותם וכיון דכן ה"ל כמי שלא סיים תפלתו. והני תחנונים דאמרי' הינו דכבר אמר יהיו לרצון אמרי פי ואפ"ה כיון דרגיל לומר תחנונים אחר כן כל היכא דלא אמרן חשיב כמי שלא סיים תפלתו אבל ודאי אפי' אין רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו כל היכא דלא אמר יהיו לרצון אמרי פי חוזר לעבודה דודאי יהיו לרצון אמרי פי מכלל התפלה וכל היכא דלא אמרו לא חשיב סיים תפלתו ומיהו ודאי כל היכא דבעי יכול לומר תחנונים כל כמה דבעי אחר תפלתו ומקמי יהיו לרצון אמרי פי דהא אמרי' בפ' אין עומדין (דף ל"א) דאם בא לומר תחנונים אחר תפלתו אפי' כסדר יוה"כ אומר ואי בתר יהיו לרצון אמרי פי צריכא למימר פשיטא אלא ודאי מקמי יהיו לרצון אמרי פי ולא הוי הפסקה ויכול לאמרו אחר כל מה שרוצה להתפלל ואע"ג דתקנוה רבנן אחר י"ח תחנונים לא חשיבא ברכה בפ"ע ובכלל ברכה אחרונה הם וכלהו כתפלה אריכתא דמי. פי' והא דקאמרי' ואם סיים חוזר לראש כל התפלה קאמרי' דכיון דטעה וסיים תפלתו בטעות ה"ל כמי שלא התפלל והכי דייק בהדיא לישנא דחוזר לראש פי' והא דאמרי' לעיל דטעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים דאין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בש"ת דוקא שאלה שהיא שאלת צרכיו בזו יש לה תשלומין בש"ת שהוא מקום מיוחד ג"כ לתבוע צרכיו אבל גבורות גשמים אם טעה ולא הזכיר אין לו תשלומין וכל שחתם הברכה בטעות ה"ל טעה בשלש ראשונות דחוזר לראש ומיהו דוקא בשחתם הברכה אבל לא חתם חוזר ומזכיר דלא חשיב טעה אלא בשחתם.
מתני'. ר"א אומר כל העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ר"י אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה ואומר הושע ד' את עמך וכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך ברוך אתה ד' שומע תפלה פי' ה"ג כמו שכתבתי ול"ג תפלה קצרה דמעין ש"ע לחוד ות"ק לחוד. ותפלה קצרה הינו מה דפרוש הושע ד' וכו': מאי קבע א"ר יעקב בר אידי אמר רב הושעיא כל שתפלתו דומה עליו למשאוי ורבנן אמרי כל שאינו יכול לאומרה בלשון תחנונים כלומר אלא בטרוניא ומתני' דקאמר אין תפלתו תחנונים ה"ק אין תפלתו מקובלת כיון שאינה תחנונים: ת"ר המהלך במקום גדודי חיות ולסטים יתפלל תפלה קצרה מאי תפלה קצרה אחרים אומרים צרכי עמך ישראל מרובים ודעתן קצרה יהי רצון מלפניך ד' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה בא"י שומע תפלה, אמר רב הונא ואיתימא ריב"ל הלכה כאחרים פי' וליתא למתני' לדר' יהושע דאמר הושע ד' את עמך וכו' כיון דאפסיקא בהדיא הלכתא כאחרים. פי' ובגמ' אמרי' אמתני' מאי פרשת העבור אמר מר עוקבא אפי' בשעה שאתה מלא עברה כאשה עוברה יהיו צרכיהם לפניך וא"ד אפי' בשעה שישראל עוברין על ד"ת יהיו צרכיהם לפניך, ומפני שפי' עבור דברים שאין ראוי לאומרם בשעת תפלה אומרם בכלל ומשום דלא הילכתא לא מייתי לה רבנו ז"ל. פי' ואין בברכה זו פתיחה ולא מלכות כעין ברכת השבח שאומרה על הגשמים שהיא נשמת כל חי וכן תפלת הדרך דאמרי' לקמן שאין ברכות קבועות אלא בקשת רחמים והודאה בעלמא לשם ית' ומתחלה כך נתקנו.
א"ל אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטי ולא תירוי דלא תחטי, פי' שלא תשתכר, וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא. מאי היא אמר רב יעקב אמר רב חסדא זו תפלת הדרך פי' והיא לעולם מלבד תפלה קצרה וכן אפי' התפלל תפלה שלמה דליכא תפלה תפלת הדרך לעולם איתא. אמר רב יעקב אמר רב חסדא כל היוצא לדרך צריך להתפלל תה"ד מאי תה"ד יהי רצון מלפניך ד' אלהינו שתוליכנו לשלום ותצעדנו לשלום ותסמכנו ותחזירנו לביתינו לשלום ותצילנו מכף אויב ואורב בדרך ותננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואנו בא"י שומע [תפלה].
<h2>דף ל.</h2>
אמר אביי לעולם לישתוף אינש בהדי צבורא פי' שיאמר בלשון רבים תוליכנו ותצעידנו ותסמכנו ותחזירנו וכן כולם: אימת מצלי לה אמ"ר יעקב אמר"ח משעה שיאחז בדרך ועד כמה עד פרסה פי' שיש לו להתפלל באותה פרסה ואם לא התפלל אותה עד שהלך פרסה עבר זמנה ושוב אין לו להתפלל אותה אבל לענין הדרך לא נתנו בו שעור לכמה דרך מתפלל אותה. היכי מצלי לה ר"ח אמר מעומד ור"ש אמר במהלך. וכתב רבנו ז"ל ודר"ח טפי עדיף דהא רש"ש נמי קאים ומצלי תה"ד אמר מהיות טוב א"ת רע. פי' והאי עובדא דרב ששת איתא בגמ' הכי דאמרי' דרב חסדא ורב ששת הוה אזלי באורחא קם ר"ח קאי ומצלי א"ל רש"ש לשמעיה מאי עביד ר"ח, פי' דרב ששת הויא סגי נהור א"ל קאי ומצלי א"ל אוקמן נמי לדידי מהיות טוב א"ת רע, ומינה דייק רבנו ז"ל דכל היכא דלא טריח ליה מילתא כלל טפי עדיף מעומד אבל ודאי אפי' לכתחילה אפשר במהלך כדאיתא לקמן. מאי איכא בין הביננו לת"ק הביננו בעי תלת קמיתא ותלת בתריתא וכי מטי לביתיה ל"צ לצלויי, ת"ק לא בעי לא תלת קמיתא ולא תלת בתריתא וכי מטי לביתיה בעי לצלויי, הביננו מעומד תפלה קצרה אפי' במהלך וכתב רבנו ז"ל ומיהא שמעינין דלא מצלי אינש הביננו אלא בשעת הדחק כגון מי שמהלך בדרך וכיוצא בו. פי' וכי אמרי' בתפלה קצרה דכי מטי לביתיה בעי למהדר ולצלויי אפי' עבר זמן תפלה קאמרי' דכיון דאניס ה"ל כטעה דיש לו תשלומין ומיהו לעולם אית ליה לצלויי צלותא דחובת שעתיה ברישא ומינה נמי דכל היכא דעבר זמן תפלה באונס ואפילו במזיד דמתפלל אותה בתורת תשלומין דהא בדרך מזיד הוא אלא דאניס. והא דאמר נמי הביננו מעומד אע"ג דכי מתפלל שמ"ע בדרך מתפלל במהלך כדמפרש לקמן בס"ד שאני הביננו דמתוך שהיא קצרה ועכובה מעט ויוצא בה ידי חובתו של ש"ע ברכות החמירו עליו שתהא מעומד. פי' נמצאו שארבעה דיני תפלה נשנו כאן, האחד תפלה בעיר והיא ש"ע ברכות שלמות והיא מעומד ובעיר לא סגיא אלא בהא, השני הביננו והיא בדרך והיא מעין ש"ע ועולה לו בדרך והוא מעומד, השלישי תפלה קצרה והיא במקום סכנה שאין דעתו מיושבת עליו כלל וכדי שלא ילך בלא תפלה כלל תקנוה ואינה עולה לו כלל והיא אף במהלך, הרביעי תפלת הדרך והיא בכל דרך בעולם והיא במהלך לפי שקבעוה לענינה לדרך.
מתני'. היה רכוב על החמור ירד אם אינו יכול לירד יחזיר את פניו כלומר לירושלם אם אינו יכול להחזיר יכוין את לבו כנגד בית קה"ק. היה יושב בספינה או באסדא, פי' בנין קורות מהלכות במים ואדם יושב עליהן יכוין את לבו כנגד בית קה"ק: ת"ר היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה אם יש לו מי שאוחז חמורו ירד למטה ויתפלל פי' לאו משום דבעינן שיתעכב כלל דהא ליתא דבמהלך יכול להתפלל כדמפרש לקמן אלא משום דמחזי גסות הרוח כשמתפלל כשהוא רכוב ולהכי קאמר ירד למטה ואם לאו כלומר שאין לו מי שאוחז את חמורו ישב במקומו ויתפלל, ר' אומר בין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו, פי' שהוא בהול על בהמתו שלא תברח. אמר רבב"ח ואיתימא ריב"ל הלכה כר' פי' והא דאמרי' ישב במקומו למעוטי דאין לו לירד אבל ודאי אין לו להתעכב אלא דיו במהלך ואפי' בשלש ראשונות ושלש אחרונות. מיהו בראשונה דהינו אבות כיון דקי"ל דאם לא כיון בה לא יצא י"ח כדאיתא לקמן ודאי שפיר למיקם עד דגמר לה כי היכי דתיתיב בה דעתיה שפיר אע"ג דודאי בעקר דינא ל"ש.
ת"ר סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות יכוין את לבו כנגד אביו שבשמים שנא' (מלכים א' ח') והתפללו אל ד' אלהיהם, היה עומד בחוצה לארץ יכוין לבו כנגד א"י שנאמר [והתפללו אליך דרך ארצם היה עומד בא"י יכוין את לבו כנגד ירושלים שנאמר] והתפללו אל [ה' דרך] העיר (הזאת) [אשר בחרת], היה עומד בירושלם יכוין את לבו כנגד ביהמ"ק שנא' (דה"י ב' ו') והתפללו אל הבית הזה, היה עומד בביהמ"ק יכוין את לבו כנגד בית קה"ק שנא' (מלכים א' ח') והתפללו אל המקום הזה, היה עומד אחורי הפרוכת יכוין א"ע כנגד הפרוכת פי' פרוכת היתה פרושה בין ההיכל לבית קה"ק ואם היה הוא עומד בהיכל ואחוריו לפרוכת יחזיר פניו לפרוכת. נמצא עומד בצפון הופך פניו לדרום, פי' שאם המקום שהוא עומד בו צפון לא"י או לאחד מן המקומות שהזכרנו נמצא שהמקום דרום לו והופך פניו אליו. בדרום הופך פניו לצפון במזרח הופך פניו למערב שאם המקום שהוא עומד בו מזרח לארץ ישראל או לאחד מן המקומות שהזכרנו נמצא שא"י או אחד מן המקומות שהזכרנו מערב לו והופך פניו לו וכן במערב לו הופך פניו למזרח נמצא כל ישראל מכוונים לבם למקום אחד. אמ"ר אבין ואיתימא ר' אבינא מאי קרא (שה"ש ד') כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות מאי לתלפיות תל שהכל פונין בו, פי' והיינו ביהמ"ק וממנו ביקה"ק שיבנו במהרה בימינו. פי' ובגמ' אמרי' אבוה דשמואל ולוי כי בעי למיפק בארחא מקדמי ומצלי. פי' שמנה עשרה בביתם מכיון שהגיע עה"ש והדר נפקי לארחא וכי מטי זמן ק"ש קרי כלומר כדי שיראה חברו מרחוק ארבע אמות ויכירהו כאחרים (דף ט') או עם הנץ החמה כותיקין ולא סמכו גאולה לתפלה ועדיפא להו הכי כדי שיתפללו בביתם מעומד שאם היו מתפללין בדרך בודאי היו מתפללין במהלך. כמאן כי האי תנא דתניא השכים לצאת לדרך, פי' ועלה עה"ש מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ועומד ומתפלל פי' שמנה עשרה, וכשיגיע זמן ק"ש קורא פי' ואינו סומך גאולה לתפלה, רשב"א אומר בין כך ובין כך כלומר בין שלא השכים לצאת לדרך בין שהשכים קורא ק"ש ומתפלל כלומר סומך גאולה לתפלה ומתפלל בדרך במהלך במאי קא מיפלגי מ"ס תפלה מעומד עדיף כלומר טפי מסמיכת גאולה לתפלה ומ"ס מיסמך גאולה לתפלה עדיף כלומר טפי מתפלה מעומד, פי' דכ"ע בדרך במהלך הוא דמצלי ולהכי לת"ק עדיף ליה דלא למיסמך גאולה לתפלה ולצלויי בביתיה מעומד, ולרשב"א עדיף ליה למסמך גאולה לתפלה ולצלויי בדרך במהלך והילכתא כת"ק ונקטינן מינה דכ"ע תפלה בדרך במהלך היא בין ברכוב בין במהלך ברגליו. ואמרי' נמי בגמ' מרימר ומר זוטרא בשבתא דריגלא פי' והם היו דרשנין והיו צריכין לעיין בעוד שהצבור מתפלין וללחוש וללמד לתורגמן כדי שיהא בקי ולפיכך לא היה להם פנאי להתפלל עמהם ומכנפי בי עשרה ומצלו ונפקי לפרקא פי' והיו מתפללין לאלתר לאחר שעלה עמוד השחר ולא היו סומכין גאולה לתפלה וכשמגיע זמן ק"ש היו קורין בעוד שהתורגמן היה משמיע לרבים. רב אשי מצלי בהדי צבורא מיושב, פי' היה קורא ק"ש כשהוא עם הצבור ומתפלל שמנה עשרה מיושב הכל בעוד שהתורגמן משמיע לרבים וסומך גאולה לתפלה ולא היה יכול להתפלל מעומד כשהוא עם הצבור לפי שאם היה עושה כן היו מעיינין ומסתכלין בו בעוד שהוא מתפלל ואין דעתם סומכת על התורגמן ואין שומעין לו ולפיכך מתפלל מיושב ואין העם יודעים שהוא מתפלל וסבורים שדעתו על התורגמן שלפניו ושומעין ולכי הדר לביתיה מצלי מעומד פי' ביחיד חוזר ומתפלל ש"ע לצאת ידי תפלה מעומד אמרי ליה רבנן נעביד מר כמרימר ומר זוטרא כלומר אמאי מצלי ביחיד בתר הכי בביתיה ולא מכניף עשרה לצלוי בתר הכי בהדי רבים טריחא מילתא כלומר לעכבם כ"כ אחר הדרשא, וליעבד מר כאבוה דשמואל ולוי פי' לצלויי ברישא ש"ע מקמי דמטי זמן ק"ש בין ביחיד בין בעשרה כמרימר ומר זוטרא, וה"ה דיכלי למקשי מיהא נמי ממרימר ומר זוטרא דאינהו נמי קודם ק"ש מצלי אלא דעדיפא להו לאקשויי מאבוה דשמואל ולוי דקשישי נינהו מיניהו ואהדר להו לא חזינן להו לרבנן קשישא דעבדי הכי, פי' בענין פרקא דלא דמי לדאבוה דשמואל ולוי דהתם הוא דקא נפקי לאורחא דטרידי וליכא שהותא כלל בארחא לצלויי מעומד אבל הכא כיון דאפשר לסמוך גאולה לתפלה ולהתפלל מיושב ואח"כ כשחוזר לבית לצאת ידי תפלה מעומד הכי עדיף: ואיכא למיגמר מינה דה"ה כל היכא דטריד לדבר מצוה וטריחא ליה מילתא לצלויי מעומד דמצלי מיושב והדר מצלי מעומד לצאת ידי חובת תפלה בעמידה, ואפשר לאחר שהגיע זמן תפלה אחרת ומיהו בתורת תשלומין ובדין תשלומין.
מתני'. ר' אלעזר בן עזריה אומר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר. פי' בצבור ולדבריו יחיד אינו מתפלל לעולם תפלת המוספין וחכ"א בחבר עיר ושלא בחבר עיר. ר' יהודה אומר משמו פי' של ראב"ע כל מקום שיש שם חבר עיר יחיד פטור מתפלות המוספין, פי' דלר"י כל היכא דליכא צבור במקומו יחיד חייב כל היכא דאיכא צבור אין היחיד רשאי להתפלל מוסף אלא בצבור ואי לא צלי בצבור תו לא מצלי דמעיקרא הכי תקון.
<h2>דף ל:</h2>
יתיב ר' חנינא [קרא] קמיה דר' ינאי ויתיב וקאמר הלכה כר"י שאמר משום ראב"ע א"ל פוק קראי קראיך לברא דאין הלכה כר"י אמר"י אני ראיתי את ר' ינאי דצלי והדר צלי כלומר ביחיד אלמא דתפלות המוספין איתא ביחיד אמר ליה ר' ירמיה לר' זירא ודילמא מעיקרא לא כיון דעתו והשתא כיון דעתו, פי' דילמא מעיקרא לא כיון דעתיה באבות ואדכר בתר דצלי ולפיכך הדר וה"ה דאי אדכר באמצע דפוסק, א"נ אפשר דלא כיון דעתיה בשאר ברכות והאי דהדר צלי בתורת נדבה וחידש בה דבר ותרויהו תפלת יוצר הוו א"ל תא חזי מאן גברא רבה קא מסהיד עליה, פי' דר"י לאשמועינן אתא דתפלות המוספין ביחיד וכיון דכן איהו הוה קים ליה דתפלת מוספין הוה: כמה ישהה בין תפלה לתפלה ר"ה ור"ח חד אמר כדי שתתחונן דעתו עליו וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו מ"ד כדי שתתחונן כדכתיב ואתחנן ומ"ד כדי שתתחולל כדכתיב ויחל משה פי' וענין שניהם עד שתתיישב דעתו ויוכל להתפלל לד' ית', פי' ובירושלמי אמרו כדי מהלך ארבע אמות. תניא טעה ולא הזכיר של ר"ח שחרית אין מחזירין אותו מפני שתפלת המוספין לפניו אמר ר' יוחנן ובצבור שנו. כתב רבנו ז"ל פי' מפני טורח צבור אבל ביחיד מחזירין אותו. נראה מדברי רבנו ז"ל דדוקא בש"ץ הוא דקאמר דאי טעי בשחרית לא מהדרינן ליה משום טירחא דצבורא כיון דהא איכא תפלת המוספין, ומסתברא כמ"ד דאפי' כל יחיד ויחיד נמי כיון דבצבור והדר שומעה מש"ץ כך פי' ר"ש והוא ששומע ממנו כל התפלה כדמוכח בראש [ה]שנה, והא דתלי מילתא מפני שתפלת המוספין לפניו ולא תלי מילתא מפני ששומעה מש"ץ משום דאם אמר הכי ה"א דאפי' תפלת המנחה נמי ולא היא שלא אמר אלא בשל שחרית מפני שיש שם שתי תפלות ליום ועקר ליום תפלת מוסף שכלה באה [בשביל היום] פטרוהו בש"ש בששומעה מש"ץ אבל במנחה לא.
אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית אין מחזירין אותו מפני שאין מקדשין החדש אלא ביום ופי' וכיון דכן לילה לא חשיבא דר"ח לאטרוחיה ולאהדוריה הא ביום מחזירין אותו כדאיתא לעיל. והיכא דמספקא לן אמרי' בירושלמי בין בזו בין לענין גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים דחזקה כל שלשים יום מה שהוא למוד הוא אומר וכל היכא דאין מחזירין אותו כיון שסיים אותה ברכה שוב אין מחזירין אותו כלל. גרסינן בסנהדרין בפרק היו בודקין אותו בשבע חקירות (דף מ"א) אמר ר' יוחנן עד מתי מברכין על החדש פי' על הלבנה עד שתתמלא פגימתו וכמה א"ר יעקב בר אידי עד שבעה נהרדעי אמרי עד ששה עשר. אמר ר' יוחנן כל המברך על החדש בזמנו כאלו מקבל פני שכינה כתיב הכא (שמות י"ב) החדש הזה לכם וכתיב התם (שם ט"ו) זה אלי ואנוהו. תנא דבי ר' ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים בכל חדש וחדש דיין אמר [אביי] הילכך [צ"ל] מעומד. מאי מברך כדרב יהודה בא"י אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועלי אמת שפעולתם אמת וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו בא"י מחדש חדשים: פירוש שהם עתידים להתחדש כמותה אחר זמן תחיית המתים שמחדש להם הקב"ה לכל אחד ואחד מהם גוף באותו מזג לגמרי שיהיה (צ"ל: שהיה) כל אחד ואחד מהם תחלה שוה בשוה ויעמדו ויאכלו וישתו ויולידו ויעשו כל אבר ואבר שבגוף כל אחד ואחד מהם פעולתו הראויה לו ויקבל כל מה שראוי לו ויזון בראוי לו ויעשה כל מה שראוי לו בלא שום מעכב ובלא שום מונע בין מבפנים בין מבחוץ וכן יהיו כל האנשים שיהיו אחר אותו זמן וע"כ יהיה כל גוף וגוף מהם בתכלית הבריאות שאפשר לו להשיג לפי מזגו ובתכלית השלמות שאפשר לו להשיגו לפי מזגו וכל אחד ואחד לפי מדריגתו ואחרי זה לימים רבים אחרי שהשיגו תכלית השלימות שאפשר להם להשיג כל אחד ואחד לפי מדריגתו ראשון ראשון כאשר יושג לו זה השלמות שאפשר לו להשיג ה"ז לחפצו ולדעתו יעלה לענין אליהו. וענין זה שעתיד גופם שהוא חומר ארבע יסודות להשתנות ולקבל תכונה אחרת ויהיה חומר גופם כעין יסוד פשוט קיים קל התנועה בהיר במראה כמעש' לבנת הספיר עולם (צ"ל: נעלם) בענין (צ"ל: כענין) אליהו מוכן לקבל זוהר אלהים ואור פני מלך חיים כמעשה הלבנה שהוא גוף מקבל אורה ודוגמתם בעולם הזה רבים מב"ח שישתנה תכונת גופם ויקבלו תכונה אחרת ויש מהן צריכין לענין זה (צריכין) לאכול מאכל מיוחד וזהו ענין פשט עץ החיים אשר האוכל מפירותיו נכון גופו לקבל תכונה זאת ואכל וחי לעולם וזה נרמז במעשה בראשית שהכונה באדם שיחיה לעולם לפי שאין שלמות האדם בלתי גוף [אלא בגוף כעין הגלגלים ואלו היה שלמות האדם בלתי גוף] נמצא [שהוא] שכל נבדל ושלם יותר מן הגלגלים שהם בעלי גוף וזה דבר שאי אפשר והשתלשלות היצירות [בהכותב: והשכל שליח היצירות] הנכבד נכבד ראשון והקל קל אחרון בתחלה שכל נבדל והוא השלם ואחריו שכל בעל גוף קיים והם הגלגלים ואחריהם שכל בעל גוף נפסד וסופו להיות בעל גוף קיים פחות במדריגתו מגוף הגלגלים. אבל נמשל אליהם בענין שנא' (דניאל י"ב) כזוהר הרקיע והככבים ואחר ב"ח שהם בלתי נפש בהשארות ובעלי גוף נפסד ואחרי זה הצומח ואע"פ שהאדם נברא אחרון זהו לשלמותו לפי שהתחתונים כלן בשבילו וביצירתו נשלמו והוא בכלן בא אחרון להשלים פעולתם ולמשול עליהם ועוד שכלן כלולים בו ארבע יסודות והכח הצומח וחיות ומוסף על כלן שכל שיש לו השארות ואולם צריך הוא לגוף וע"ז נאמר (שבת קנב) שנפשות הצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד ולשון גניזה לעולם אינו אלא על דבר חסר והוא כענין שאמרנו שהן צריכין גוף שאין שלמותן בלתי זה. ואולם יהיה בסופו גוף נכבד קיים נמצא במעשה בראשית מבואר עניין תחיית המתים שהרי אין שלמות האדם בלתי זה, וכיון שכן אי אפשר שלא יבא האדם לשלמות זה כעין כונת יצירתו מתחלה ועל שינוי תכונתם וקלות תנועתם נאמר (סנהדרין צ"ב) שהקב"ה יעשה להם כנפים ואלו הם שנאמר עליהם והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע שהם ספירים מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד שהם בעצמם מאירים הקב"ה ברחמיו יזכינו לג"ע עם חסידיו ולחיי העה"ב.
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. פי' מתוך הכנעה שיכנע לשמים לפי שהתפלה היא שאלת צרכיו והוא כמדבר עם מלך מלכי המלכים הקב"ה ראוי לעמוד לו (צ"ל: לפניו) ביראה וברתת ובזיעה ובדעת מיושבת לכוין הדברים שיצאו מפיו. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכונו לבם למקום, ואפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק: מנה"מ פי' דניבעי כובד ראש, אמרנב"י אמר קרא עבדו את ד' (בשמחה) [צ"ל: ביראה] וגילו ברעדה (תהלים ב') פי' מרישיה דקרא דאיק לה מדכתיב עבדו את ד' ביראה וגילו ברעדה וכל עבודה קאמר ועבודה ג"כ זו תפלה כדכתיב (דברים י"א) ולעבדו בכל לבבכם ודרשינן איזו היא עבודה שבלב היא תפלה (תענית ב') ואכולהו מזהר דלהוו ביראה. מאי וגילו ברעדה אמר רב אדא בר מתנא אמר רב במקום גילה שם תהא רעדה. אביי הוה יתיב קמיה דרבא חזייה דהוה בדח טובא א"ל וגילו ברעדה כתיב, פי' שרוב השחוק מגבר יצר הרע וראוי לו לאדם שלא ימשך אחריו. ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא חזייה פי' ר"י לר"ז דהוה קא בדח טובא א"ל ל"ס ליה מר בכל עצב יהיה מותר (משלי י"ד) פי' בכל דבר העצב יהיה מותר, א"ל תפילין מנחנא, פי' ואדם חייב שלא יסיח דעתו מהן הילכך לא מסתפינא מיצר הרע.
<h2>דף לא.</h2>
וכ"כ למה דאמר ר' יוחנן משום רשב"י אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעה"ז פי' משום חששא דיצר הרע שנא' (תהלים קכ"ו) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה וכו' אימתי ימלא שחוק ולשונינו רינה בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ד' לעשות עם אלה, פי' כשיבנה בהמ"ק במהרה בימינו דתו ליכא חששא דיצר הרע כדכתיב (ישעיה י"א) כי מלאה הארץ דעה את ד'. אמרו עליו על רשב"ל שלא מילא שחוק פיו מכי גמרה להא שמעתא מפומיה דר"י רביה. וגרסי' בגיטין בפרקא קמא (דף ז') שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנ"ל דאסור שרטט וכתב להו, פי' משום דאסור למכתב שלש תיבות בלא שרטוט, (הושע ט') אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, פי' משום חורבן ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו. ולשלח להון (ישעיה כ"ד) בשיר לא ישתו יין, אי מההיא ה"א הנ"מ זמרא במנא אבל בפומא שרי קמ"ל דאסור. רבינא אשכחתיה למר בר רב אשי דהוה קא גדיל כלילא לברתיה א"ל ל"ס מר (יחזקאל כ"א) הסר המצנפת והרם העטרה בזמן שמצנפת בראש כ"ג תהא עטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כ"ג נסתלקה עטרה מראש כל אדם, א"ל דומיא דכ"ג בגברי, פי' דלא אתסר אלא לגברי. וגרסי' בסוף סוטה (דף מ"ח) אמר רב אודנא דשמע זמרא תיעקר אמר רבא זימרא בביתא חורבא בסיפא שנא' (צפניה ב') קול ישורר בחלון חורב בסף. אמר רב יוסף זמרן גברי וענין נשי פריצותא זמרן נשי וענין גברי כאש בנעורת למאי נ"מ, פי' דהא תרויהו אסירן, לבטולי הא מקמי הא. אמ"ר יוחנן כל השותה יין בארבעה מיני זמר מביא חמשה מיני פורעניות לעולם שנא' (ישעיה ה') הוי משכימי בבוקר שכר ירדפו והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, פי' הרי ארבעה מיני זמר ומה כתיב בתריה לכן גלה עמי מבלי דעת וכו' וחמש כתיבי ביה. כתב רבנו ז"ל פי' גאון ז"ל הא דאמרי' זמרא בפומא אסיר הנ"מ כגון נגינת אדם לחברו ולשבח יפה ביפיו כגון שהישמעאלים קורין אשעא"ר אבל שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע ממנהג זה ומנהג כ"י לאמרן בבית חתנים ובבית המשתאות בקול נגינות ובקול שמחה ולא ראינו מי שמיחה בזאת: גרסי' בפ' חלק (דף ק"א) תנו רבנן הקורא פסוק משיר השירים ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו, פי' בלא זמן קריאתו שאינו נוהג בו כקורא בתורה אלא כמשורר בו, מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה, פי' מיום חורבן ביהמ"ק ואילך, ואומרת לפניו רבש"ע עשוני בניך ככנור א"ל הקב"ה בתי מה יעשו בני בשעה שאוכלים ושותים ושמחים אמרה לפניו רבש"ע אם בעלי מקרא הם יעסקו במקרא בנביאים ובכתובים אם בעלי משנה הם יעסקו במשנה בהלכות והגדות ואם בעלי תלמוד הם יעסקו בהלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג. העיד רשב"א משום ר' יהושע בן חנניא הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם שנא' (משלי ט"ו) ודבר בעתו מה טוב, פי' דריש מה טוב כמה טוב ופי' בזמנו לפרשו או לדרשו.
ת"ר אין עומדין להתפלל מתוך דין הלכה אלא מתוך דין הלכה פסוקה פי' כי היכי דלא ליטרד בצלותא. ה"ד הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דא"ר זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפי' רואות דם טפה כחרדל יושבת עליה שבעת ימים נקיים, פי' ד"ת שהאשה בתחלת ראייתה היא נדה (ונדה) ודינה שבין לא ראתה אלא יום אחד או שעה אחת או טפה דם כחרדל בין ששפעה דם כל שבעה אם פסקה מבעוד יום של שביעי טובלת ליל שמיני וטהורה לבעלה אחר שבעה אלו עד י"א ימים שבין נדה לנדה אם ראתה יום אחד שומרת יום אחר כנגדו ואם לא ראתה יום שני טובלת וטהורה ראתה אף יום שני שומרת אף יום שלישי ואם לא ראתה טובלת וטהורה וזאת נקראת זבה קטנה ששומרת יום כנגד יום ואם ראתה יום שלישי ג"כ והם עכשיו ג' ימים רצופים נקראת זבה גדולה וטעונה שבעה נקיים ודינין אלו בתוך י"א ימים אבל אחר י"א ימים על שבעת ימי נדתה חוזרת לדין נדה כמו שאמרנו וחוזרת חלילה, ובנות ישראל כדי שלא תהיינה טועות בין זמן נדה לזמן זיבה החמירו ע"ע לישב לעולם ז' נקיים ואין חומר שלשתן משום טפה כחרדל שאין הפרש בין טפה כחרדל לדם מרובה בכל שהן מגופן אלא חומר שלהן הוא ישיבת ז' נקיים שנהגו בו אפי' בזמן נדה כמו שפירשנו. רבא אמר כדרב הושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. פי' דין תורה כל תבואה קודם שהוקבעה למעשר מותרת באכילת קבע לאדם וכ"ש לבהמה אבל מדרבנן אסרו אכילת קבע והתירו לו אכילת ארעי וכל אכילת בהמה חשבינן ארעי ומיהו אסור להערים להאכיל לה הכל ולהפקיעה אבל משהוקבעה למעשר נאסרה לכל אדם כשאר איסורין עד שיעשר ואף לבהמה אסור להאכיל ממנה משום גזל השבט ואיזו היא קביעותא למעשר גמר מלאכתה מירוח והינו מירוח לאחר שנתקנית התבואה מחליק פניה ברחת וזהו גמר מלאכתה ואם נקה אותה ולא עשה בה מירוח הוקבעה בראיית פני הבית, ואם הכניסה במוץ שלה לא חשיב ראיית פני הבית ראייה כיון דהויא במוץ מיהו אם עשה לה מירוח בפנים חייבת דמירוח קובע בכל מקום אבל אם נקה אותה בפנים בלא מירוח הרי נפטרה תבואה זו ושוב א"א לה לבוא לידי חיוב לעולם דאם מוציאה וחוזר ומכניסה אין בכך כלום לחייבה כיון שכבר היא בבית כשנתנקית והיא מותרת לגמרי אפי' לאכילת אדם בקבע כיון דלא אפשר לה לבוא לכלל חיוב והינו הערמה דרב הושעיא, והאי דנקט בהמתו ה"ה לכל אדם אלא דלצורך אדם מיגניא מילתא, א"נ כי הא דאמר ר"ה אמר זעירא המקיז דם לבהמת קדשים אסור ומועלין, פי' דדם דמחיים כגופה דמי ואע"ג דבדם שחיטה ליכא מעילה מן התורה דקודם כפרה ליכא מעילה דהכי איתא התם (חולין קי"ז) גבי דם שחיטה מדכתיב (ויקרא י"ז) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה אחר כפרה נמי אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, ואע"ג דאמרי' (יומא נ"ט) אלו ואלו כלומר דמים של מזבח עליונים ודמים תחתונים יורדים לנחל קישון (צ"ל: קדרון) ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן ההוא מעילה מדרבנן היא אבל מדאוריתא ליכא מעילה אלא מחיים דהוו בגופה: רבנן עבדי כמתני' פי' דמצלי מתוך כובד ומתוך יראה שנותנים לעצמם עד שלא יתפללו ורב שימי בר אשי עביד כבריתא פי' לצלויי מתוך שמחה דמתוך שמחה שכלו של אדם גובר דתניא א"ע להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר של שמחה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו את דבריהם בדברי שבח ותחנונים, פי' כלן ואפי' יתק"ק סימן דברי שבח ונחמות הן. וכן תני מרי בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא אל יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו: ת"ר המתפלל צריך שיכוין את לבו אבא שמואל אומר סימן לדבר (תהלים י') תכין לבם תקשיב אזניך. אמ' רב חנא בר ביזנא (סנהדרין כ"ב) א"ר שמעון חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאלו שכינה שרויה ביניהם (צ"ל: כנגדו) שנא' (תהלים ט"ז) שויתי ד' לנגדי תמיד, פי' וכ"ש בתפלה. וגרסי' בפ' מצות חליצה (דף ק"ה) ר"ח ור' שמעון ברבי הוו יתבי נפק מילתא מביניהו פתח חד מיניהו ואמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנא' (מלכים א' ט') והיו עיני ולבי שם כל הימים, פי' וכיון שכן צריך ליתן עיניו במקום שאמרה שכינה ליתן עיניו וכן לכל מקום שמתפללין בו. פתח אידך ואמר המתפלל צריך שיכוין לבו למעלה שנא' (איכה ג') נשא לבבינו אל כפים, עד הכי (צ"ל: אדהכי) אתא ר' ישמעאל [ברבי יוסי] לגביהו א"ל במאי עסקיתו אמרו ליה [בתפלה] א"ל הכי אמר אבא המתפלל צריך שיכוין לבו למעלה ועיניו למטה כדי שיתקיימו שני מקראות הללו.
אמר ר' יהודה כך היה מנהגו של ר"ע בשעה שהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת מפני הכריעות והשתחואות. יכול יתפלל אדם כל היום כלו כבר מפורש ע"י דניאל שנא' (דניאל ו') וזמנין תלתא ביומא הוה ברך על ברכוהי ומצלי ומודה קדם אלהיה, יכול משבא לגולה החל ת"ל כל קבל דהוה עביד מן קדמת דנא, יכול יתפלל לכל רוח שירצה כבר מפורש ע"י דניאל שנא' (דניאל שם) וכוין פתיחן לה בעיליתיה נגד ירושלם, יכול יהא כוללן בבת אחת כבר מפורש ע"י דוד שנא' (תהלים נ"ה) ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה, יכול ישמיע קולו בתפלתו כבר מפורש ע"י חנה שנא' (שמואל א' א') וקולה לא ישמע, יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל כבר מפורש ע"י שלמה (מלכים א' ח') לשמע אל הרנה ואל התפלה רנה זו תפלה תחנה זו בקשה. אין אומר דברים אחר אמת ויציב כלומר בין אמת ויציב לתפלה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ואם בא לומר אחר תפלתו אפי' כסדר יוה"כ אומר. וגרסי' בע"ז בפ' קמא (דף ז') תניא ר' אלעזר אומר לעולם ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל שנא' (תהלים ק"ב) תפלה לעני כי יעטוף פי' שאלת צרכיו ולפני ד' ישפוך שיחו ואין שיחה אלא תפלה [שנאמר] (בראשית כ"ד) ויצא יצחק לשוח בשדה, ור' יהושע אומר יתפלל אדם כלומר יסדיר שבחו ואח"כ ישאל צרכיו שנא' (שם קמ"ב) אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד, וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שואל אדם צרכיו בש"ת, פי' דר"י סבר דאפי' באמצע של תפלה נמי לאחר שלש ראשונות דהינו סדור שבחו, ולר"א מקמי תפלה. אמר"י א"ש שואל אדם צרכיו בש"ת. אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין כל ברכה אומר. אמר רב חייא בר אשי אמר רב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אם יש לו חולה בתוך ביתו אומרה בברכת חולים ואם צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים. אמר ריב"ל אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אם בא לומר אחר תפלתו אפי' כסדר יוה"כ אומר, פי' ואפי' מקמי יהיו לרצון אמרי פי דבתר הכי לא צריך למימר אלא כדפרישנא לעיל. ובהא פירקא לקמן (דף ל"ד) אמרי' אמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות פי' כלל כלל אלא באמצעיות פי' בכלן מעין ברכה ובשומע תפלה במה שירצה. אמר רב הונא ראשונות דומה לעבד שמסדיר שבחו לפני רבו אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו והולך לו.
אמר רב הונא (צ"ל: המנונא) כמה הילכתא גובראתא איכא למשמע מהני קראי דחנה וחנה היא מדברת על לבה אמר ר"א מכאן למתפלל שצריך לכוין את לבו. רק שפתיה נעות אמ"ר אלעזר מכאן למתפלל שצריך לחתוך בשפתיו פי' שאם הרהר בלבו ולא הוציא (בלבו) בשפתיו לא יצא. וקולה לא ישמע מכאן למתפלל שצריך להתפלל בלחש, פי' לאפוקי שלא ישמיע קולו לאחרים אבל ודאי מצוה מן המובחר להשמיע לאזניו כדמוכח לעיל. ויחשביה עלי לשכורה מכאן לשכור שאסור להתפלל. ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין, אמ"ר אלעזר מכאן לרואה דבר בחברו שאינו הגון שצריך להוכיחו. ותאמר לא אדוני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי מכאן לחושדין בדבר ואין בו שצריך להודיעו פי' שצריך אדם לצאת ידי הבריות כדכתיב (במדבר ל"ב) והייתם נקיים מי"י ומישראל.
<h2>דף לא:</h2>
ויען עלי ויאמר לכי לשלום מכאן לחושד בחברו בדבר ואין בו שצריך לפייסו ולא עוד אלא שצריך לברכו שנא' ואלהי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו. אני האשה הנצבת עמכה בזה, אמר' יהושע בן לוי מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה, פי' ה"א דעמכה דה"א יתירתא דאיק וחשבונה חמשה והיא היתה מתפללת ועלי היה יושב על כסא רחוק ממנה ארבע אמות והיא היתה עומדת באמה חמישית, וטעמא דאסורא משום דשכינה תופשת ארבע אמות של תפלה לכל רוח ואפי' היה היושב מתפלל לא מפטר בהכי: גרסי' בפרק הדר עם הנכרי (דף ס"ד) אמר רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה, והיכי דמי שכור וה"ד שתוי שתוי כל שיכול לדבר בפני המלך שכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך, פי' ומיהו לענין ברכת המזון אפי' הוא שתוי מברך לכתחילה שהרי לכך הוא נכנס מתחלה אבל לענין הודאה אפי' דיעבד לא. והפגת יין (בפחות) מרביעית (צ"ל: ברביעית) אמרי' התם דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגה את היין, ביותר מרביעית לא נתנו חכמים שעור.
<h2>דף לב.</h2>
דרש ר' שמלאי לעולם יסדיר אדם שבחו [של] הקב"ה ואח"כ יתפלל מנא לן ממשה רבי' דכתיב (דברים ג') ד' אלהים אתה החילות להראות את עבדך וכתיב בתריה אעברה נא ואראה כלומר בתחילה הסדיר שבחו ולבסוף מבקש צרכיו. וגרסי' בפרקא קמא (דף ד') אמ"ר אלעזר בר אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וגרסי' בפרק כל כתבי הקדש (דף קי"ח) אמ"ר יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף פי' לפי שהוקבע לומר על כל נס ונס ואומרו שלא בטענה כמכחיש הניסים, כי קאמרי' בפסוקי דזימרא ומאי נינהו מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה. ותקינו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו ומאי נינהו ברוך שאמר וישתבח הילכך מבעי ליה לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל ברוך שאמר עד דמסיים שמ"ע, פי' זה כתב רבנו ז"ל למצוה מן המובחר שכיון שאמר תחלה דברי שבח ובירך עליהם אין ראוי להפסיק עד שיגמור תפלתו אבל ודאי לענין חובה אסור לו מכיון שפתח ברוך שאמר עד שיגמור ישתבח שהרי ישתבח סמוכה היא לברוך שאמר. פי' וסדר תפלה ליחיד כך היא פותח בברכות ואומרן על הסדר עד ותלמוד תורה כנגד כולן ואומר פרק איזה הוא מקומן שכולל הקרבנות, ועוד שמעתי שאומרין אותו לפי שאין בכל אותו פרק מחלוקת והיא משנה ברורה למשה מסיני ואח"כ אומר ר' ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות וכו' עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע בניהם שהוא פרק ראשון של ספרא שהוא ת"כ והוא מדרש וכולל מקצת מדות שהתורה נדרשת בהן, הרי שקרינו בתורה במשנה ובמדרש ואח"כ אומר רבש"ע שהיא פתיחה לתפלתו והוא כעין ודוי ובקשת מחילה ואומר בו ומיחדים את שמך פעמים באהבה ואומרין ד' אלהינו ד' אחד, ואינו אומר שמע ישראל כמו שכתבנו למעלה (בפרק א'), וגומר אותו כולו עד בשובי את שבותכם לעיניכם אמר ד', ואומר ברוך שאמר וחותם מלך מהולל בתשבחות ואומר טוב להודות לד' וכו' עד להגיד כי ישר ד' צורי ולא עולתה בו, ואומר ד' מלך גאות לבש וגו' עד לביתך נאוה קדש ד' לאורך ימים, וביום שבת פותח מזמור שיר ליום השבת ובחול פותח טוב להודות לד' ואח"כ אומר יהי כבוד ד' לעולם וכו' עם אותן פסוקים שסדרו בו עד תהלה לדוד ובסוף אותו מזמור אומר ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה, ואומר ישתבח וחותם מלך מהולל בתשבחות אל ההודאות אדון הנפלאות בורא כל הנשמות אדון כל המעשים הבוחר בשירי זמרה חי העולמים, ופי' שיר שבחי זמרה שירי שבחו, ופותח ביוצר ומדלג קדושה לבדה וגומר ומתפלל ונופל על אפיו ואומר חנני אלהים כחסדיך (תהלים נ"א) כל אותו מזמור שהוא מזמור של וידוי וכך מקובלני שהוא היפה לומר ואם בא להרבות בתחנונים רשאי כדאשכחן בכולי תלמודא דמפשי ברחמי בההיא שעתא ומסתברא דלית ליה לאשתעויי ולאשתהויי בין תפלה לנפילת אפים דכולה כעין תפלה אריכתא היא, וראיה לזה ההיא דאמרי' בב"מ (דף נ"ט) בסוף הזהב בדביתהו דר"א דכל יומא לא שבקה ליה למינפל על אפיה ואי אית ליה רשותא לשהויי מי קימא דביתהו בהדיה כולי יומא אלא ודאי כיון דההיא שעתא לא נפיל על אנפיה תו לא נפיל ואע"ג דלא חשבה להא בהדי הא דאמרי' לקמן (דף מ"ב) דשלש סמיכות הן משום דהא לא קביע דזימנין דליתא כגון בר"ח ודכותיה כדמוכח בההיא בהדיא דלא חובה גמורה היא אלא אפושי ברחמי והכי מוכח בהדיא ההיא מדמבטל לה דביתהו מיניה מ"מ היכא דאתי למימרא לא בעי למיפסק כדפירשנא הרי זה מטבע קצר ליחיד ואם בא לרבות ולומר כל סדר הצבור ושירת הים או יותר מהם הרשות בידו וכן אם בא לומר סדר קדושא שאינו אלא סדור פסוקים והיא ביחיד ואין צריך עשרה אלא של תפלה ושל יוצר. ומאי דגמירי עלמא דאין היחיד אומר שירה ליתא שלא אמרו אלא שאין היחיד אומר שירה על ניסו ולא הלל אלא צבור או מלך שהוא כצבור לפי שהן תלויין בו. וכתב אדונינו הרב ר' אברהם אב ב"ד ז"ל דקבלה בידו לומר שלשה פסוקים בכל יום ד' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה ד' צבאות אשרי אדם בוטח בך ד' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו, ובשבת נהגו לומר להרבות במזמורים ואומ' נשמת כל חי שהיא ברכת שבח והודאה כדאיתא לקמן וביוצר מרבה בה ג"כ דברי שבח ומסיים תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקדש, ורישא דהאי אלפא ביתא בשבת שתי אותיות ראשונות הן של חמש תיבות ואמצעיות כלן של ארבע תיבות ושתים אחרונות של שש שש תיבות, ואומר לאל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו תפארת עטה ליום המנוחה עונג קרא ליום השבת לפיכך יפארו לאל כל יצוריו שבח יקר וגדולה יתנו לאל מלך יוצר כל מנחיל מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קדש, והאומר זה שיר שבח של יום השביעי טעות הוא בידו, ואומר שמך ד' אלהינו יתקדש וזכרך מלכנו יתפאר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ועל כל שבח מעשי ידיך ועל מאורות שעשית הם יפארוך סלה תתברך צורנו מלכנו וגואלנו בורא קדושים ישתבח שמך לעד מלכנו וכו'. ויש נוסחאות שכתוב בהן בשפה ברורה ובנעימה קדושה ואמרו שכן מוכח בפרקי היכלות: גרסי' בסוף פרק [בתרא] דראש השנה (דף ל"ה) אמ"ר אלעזר לעולם יסדיר אדם תפלתו ואח"כ יתפלל פי' כדי שתהא שגורה בפיו. אמר רבא מסתברא דר' [אלעזר] בברכות של ראש השנה ויום הכפורים ושל פרקים אבל של שאר ימות השנה לא צריך, וכמה הוא של פרקים משלשים יום ולהלן.
<h2>דף לב:</h2>
חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכונו את לבם למקום. מנה"מ אמר ריב"ל דאמר קרא (תהלים פ"ד) אשרי יושבי ביתיך עוד יהללוך סלה, פי' תחלה יושבי ביתיך והדר יהללו. אמ"ר יהושע בן לוי המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו ושעה אחת אחר תפלתו, קודם תפלתו מניין שנא' אשרי יושבי ביתיך עוד יהללוך סלה, אחר תפלתו מניין שנא' (שם ק"מ) אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך, פי' תחלה יודו ואח"כ ישבו: ואפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי האומות פוסק, פי' מספק משום חששא דסכנתא דאלו ודאי סכנתא לא צריכא למימר. מיתיבי ראה [אנס] בא כנגדו לא יהא מפסיק ועולה פי' דמסתמא אין לו להפסיק אלא מקצר ועולה פי' קורא בחפזה או מקצר ממש בברכות או אומר הביננו אם ידע לאמרה, ל"ק הא דאפשר הא דלא אפשר אפשר לקצר מקצר ואם לאו פוסק.
<h2>דף לג.</h2>
פיס'. ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק, פי' והא דאמרי' בברייתא ראה נחש מרתיע ובא כנגדו פוסק, מרתיע שני משום דכעוס. אמ"ר יצחק ראה שורים פוסק דתני רב הושעיא מרחיקין משור תם חמישים אמה ומשור מועד כמלא עיניו פי' דסתמן סכנתא ומיהו שורים תמים שלנו שהם סריסים אנן בקיאינן בהו ומסתמא לא סכנתא.
מתני'. מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים פי' עניין הגשם שהוא דבר פלא קרי גבורה ולהכי פותחין בה באתה גבור שכל עניני אותה ברכה ניסים ואין שואל בה צרכיו כלל אלא שמזכיר שבח הקב"ה ולהכי אמר מזכירין גבורות גשמים. ומפרשי' בגמ' דקבעוה בתחיית המתים ששקולה כתחיית המתים ולא עוד אלא שהיא תחיית המתים מתוך שעל ידם העולם חי ונזון ואם לא היא מוטלין חללי רעב. ושואלין את הגשמים בברכת השנים פי' מפרשי' בגמ' מתוך שהיא פרנסה קבעוה בברכת פרנסה, והבדלה בחונן הדעת פי' מפרשי' בגמ' מתוך שהיא חול דהא היא הבדלה בין קדש לחול קבעוה בברכת חול דהינו אמצעית וקבעוה בראשונה משום דזריזין מקדימין. ואיכא דאמרי התם מתוך דהבדלה דבר חכמה שכל ענין הבדל והפרש ודאי דבר חכמה לפיכך קבעוה באתה חונן שהיא כלה כענין [צ"ל: בענין] חכמה ודעה. ר"ע אומר אומרה כלומר להבדלה ברכה רביעית ב"ע, פי' אחר שלש ראשונות והינו דקרו לה ברכה רביעית. ר"א אומר בהודאה, פי' כולל אותה בהודאה. אמ"ר חייא בר אבא אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות, פי' רובן דודאי מקצתן הוו מקמייהו דהואי ברכת המזון והוו אחרינא דאפשר דהוו דק"ש ועבודה והודאה וברכת כהנים כדאמרי' לעיל בגמ' בפרקא קמא (דף י"א) אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן ברכו והיו אומרין עבודה והודאה וברכת כהנים, וברכת המלך (סוטה פ"ז) שהיה מברך בפרשת הקהל כלן ואחרות אפשר שהיו תחלה אבל מ"מ רובן של הברכות כלן אנשי כנה"ג תקנום. בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס, פי' וסלקוה מן התפלה ולפיכך שכחו ונחלקו באיזה מקום נתקנה בתפלה, חזרו והענו קבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, פי' כי היכא דאפשר ליה דאית ליה כוס. ומיהא שמעינן דאין מבדילין על הפת מיהא דאמר' חזרו והענו קבעוה בתפלה, אמאי מי הענו דלית להו פת אלא ודאי כדפרישנא, וכן בדין דקדוש מתוך שהיא בא על הסעודה דאפי' למ"ד יש קדוש שלא במקום סעודה מ"מ חייב הוא לאכול לכבוד שבת לפיכך מקדשין על הפת מה שאין בהבדלה. איתמר נמי א"ר בנימין בר יפת שאל ר' אסי את ר' יוחן בצידן ואנא שמעית המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס.
<h2>דף לג:</h2>
א"ל רבינא לרב אסי הילכתא מאי א"ל כקדושא מה קדושא אע"ג דמקדש בתפלה מקדש אכסא אף הבדלה אע"ג דאבדיל בתפלה מבדיל על הכוס, פי' ואם הבדיל על הכוס תחלה צריך שיבדיל בתפלה. בעא מיניה מרב ששת טעה בזו ובזו מהו פי' כשאכל ולא הבדיל דאע"ג דקי"ל טעם מקדש טעם מבדיל מ"מ מצותה מן המובחר עד שלא יטעום כלל וכיון שזה טעה בתפלה שלא הזכיר אותה כלל וטעה שלא הזכירה בכוס כראוי איכא למיבעי מאי הוי עלה ואמרי' דטעה בזה ובזה חוזר לראש פי' וחוזר ומתפלל ואומר הבדלה בתפלה ואח"כ מבדיל על הכוס, וה"ה אם קדם והבדיל על הכוס דחוזר ומתפלל ומבדיל בתפלתו והילכתא כת"ק דאמר הבדלה בחונן הדעת וביו"ט שחל להיות אחר השבת קי"ל כרב ושמואל דתקינו לן מרגניתא בבבל ותודיענו פי' והינו מעין הבדלה בחונן הדעת דמ"מ אומרה בברכה הסמוכה לשלש ראשונות.
מתני'. האומר יברכוך טובים הרי זה דרך מינות, פי' האומר לחברו יברכוך אלהים טובים זה דרך המינות דסבר האי גברא דשתי רשויות יש אחד טוב ואחד רע, ואיכא דלא גרסי לה הכא אלא התם במגילה (דף כ"ה) תנינן לה בהדי אידך דרכי מינין דקתני אבל הכא לא אירינן אלא בתפלה. האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, פי' שאומר כן בתפלתו אב הרחמן שהגיעו רחמיו על קן צפור שצוית בתורה לא תקח האם על הבנים יגיעו רחמיך על אותו האיש, ועל טוב יזכר שמך, פי' שאומר כן בתפלתו שייטיב לו הבורא ית' שיזכר שמו על הטוב שיעשה לו ויודה לשמו, ומודים מודים פי' כשמגיע בתפלתו למודים כופלו ואומר מודים שני פעמים משתקין אותו פי' על כל אחת ואחת ופרישנא טעמא בגמ' במודים מודים משום דמחזי כשתי רשויות, ועל טוב יזכר שמך נמי משמע על טוב אין על רע לא ותנן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ועל קן צפור הגיעו רחמיך מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, ואיכא דאמרי' מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים והם אינן אלא גזירות, פי' טעמא דקן צפור [אינו] משום חמלה דמי עדיפא משחיטה שהותרה בהן ולאכול בשרן הילכך האומרו הרי זה טועה, ורבי' אחא ז"ל מפרש טעמא דקן צפור לחייב ענין השגחת השם ית' בשאר מן המינין חוץ מן האדם במינין כלומר בקיום המינין לא בפרטיהם אלא באדם לבדו שנא' בו כי עיניו על (כל) דרכי איש וכל צעדיו יספור (צ"ל: יראה) (איוב ל"ד) ואפשר שזהו שכתוב במעשה בראשית ביצירת בהמה וחיה ועוף למינה למינה כלומר בהמשכת קיום המינין וזהו טעם אותו ואת בנו לאסור בשחיטתן ביום אחד כי מקצת המצות להודיענו דעות אמתיות כענין שבת בחדוש העולם וטעם מעקה להודיענו כי האדם ראוי להשמר מן המקרים ואחר ישיב אל לבו כי הוא עשה יכלתו ומה שבידו לעשות ואחר זה הדבר ברשות בוראו ולא לאדם דרכו ובענין זה נתנה רשות לרופא לרפאות שהאדם צריך לרפואות כענין שהבריא למזונות ואולם זה וזה אם יבטחו במזונות ויהיו מובחרים שאפשר וכן בהרפואות ותהיינה הטובות שאפשר שניהם טועים מדרך השכל וינוחו בקהל רפאים כי האדם אפי' בהיותו בריא בתכלית הבריאות שאפשר לו הרי הוא בכל עת ובכל רגע ביד השם ית' להמית ולהחיות (מי) [כמי] שמסוכן בתכלית ועיניו תמיד פקוחות על בני איש הן לרחמים הן לנקמה וזהו עונש אסא וגם בחליו לא דרש את ד' כי (אם) ברופאים (דה"י ב' ט"ז) שסמכה דעתו ברופאים בקיאים שהיו לו ולא זכר למי שמיתתו וחייו תלויים בידו. וכן מקצת המצות לפרסם ולדעת קיום הבטחות אמתיות כענין ברית מלח שהמלח ידוע ששומר הדברים מהפסד וכן ברית אלהינו יתעלה להיות לנו השארות הנפש לטובה וזהו להיות לו לעם סגולה ולתת לנו תקוה ואחרית בעולם הזה ובעולם הבא. וכזה הענין איסור גיד הנשה להודיענו הבטחת יוצאי ירך יעקב שלא יכלו בגלות ואם יסבלו צרות על כן נגע בכף ירך להיות צולע ולא יכול לו לכלותו והיה שרו של עשו, ויזרח לו השמש של רפואה לימות המשיח, כאשר עבר את פנואל, בפנות אלה הצרות והתורה כלה על ענין זה באמונות אמתיות ודעות אמתיות והבטחות אמתיות ותועלות אמתיות באיסורין ובטמאות ואם לא נזכרו קצתם נעלמו לטובתינו ומ"מ התועלת מגיע מאליו והנהגות טובות ומשפטים צדיקים ועל זה נאמר (תהלים י"ט) תורת ד' תמימה משיבת נפש כי כל מה שנתבאר במופת אמת ע"י תנועת הגלגלים ובאורו אמת כענין שיש אלוה בעולם ית' והוא אחד נעלה על הכל ועל כל אלהים כלומר על כל השכלים הנבדלים הכל בא בתורה עם השארות הנפש וגם זכינו להשיג גמולה במקצת מחיים וזו היא הנבואה, ועל כל אשר לא בא באורו באמת עדות ד' נאמנה מחכימת פתי, וזהו האדם בדברים שלא ישיג באורם יאזין לעדות ד' והיא הנאמנה בענין חדוש העולם ושאר הדברים שבא בתורה נמצא העוסק בתורה משיג האמתיות בלי שיבא בדרכי החקירה שהם דרכים נסתרים ובהם מכשולות רבים כי גבהו דרכי השם ית' מדרכיהם ואם יזכנו ד' ית' עוד אחבר בזה קונטרס לבדו לבאר בו דברים שיגעתי בהם ושמעתי.
ההוא דנחית קמיה דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא החזק העזוז והאמיץ והיראוי. א"ל סיימתינהו לכלהו שבחי דמרך אנן הני תלת [אי לאו] דאמרי' אנשי כנה"ג ותקנינהו בתפלה לא הוה יכלינן למימר להו ואת אמרת ואזלת כולי האי משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דנרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו. פי' רבנו משה בר מימון ז"ל שלא אמר והיו מקלסין אותו באלף דנרי זהב שיהא המשל בין מעט למרובה אלא בין כסף לזהב שהם מינין חלוקים כך כל השבח שאנו נוכל לומר אינן כלל ממין שבחיו ותהלותיו ית' ומיהו הנ"מ באדכוריה שבחא בדידיה דרחמנא ית' כגון יראוי ואמיץ דאנן לית לן דעה לאדכוריה שבחיה הילכך שתיקותא מעליותא אבל לספר נפלאותיו וניסיו וגבורותיו כל המוסיף ה"ז משובח וזהו כל ספר תילים ותושבחות הצדיקים.
פיס'. מודים מודים משתקין אותו. גמ' וכל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים והנ"מ בדקאמר מילתא מילתא ותנייה פי' שקורא התיבות וכופל כל תיבה ותיבה עד שלא יגמור לקרות הפסוק אבל הקורא פסוק מק"ש וכופלו הרי זה מגונה אבל שתוקי לא משתקינין ליה, פי' ובירושלמי אמרינן דהינו בצבור אבל ביחיד לית לן בה.
<h2>דף לד.</h2>
העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה ומהיכן הוא מתחיל מתחל' הברכה שטעה זה, פי' ולא באמצע ברכה שאין ברכה אחת נחלקת לשני בני אדם כלומר לשמוע אותה משניהם ולהפטר על ידם כדמוכח לקמן בכיצד מברכין וכדמפרש התם בס"ד פי' ובירושלמי אמרי' דקדושה דמיושב ביוצר אור הוא כסוף ברכה ואחריה כתחילת ברכה ואם טעה אחריה עד שלא סיים יוצר אור חוזר לומר לאל ברוך נעימות יתנו והיא חשובה כתחלת ברכה.
פיס'. העובר לפני התיבה וטעה הרי זה יעבור אחר תחתיו: גמ'. ת"ר העובר לפני התיבה כלומר ש"ץ לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף כלומר שמא יתערבב דעתו ולא ידע לחזור למקום שפסק, ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו כלומר מפני הטרוף, ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו כלומר למקום שפסק ולא יתערבב דעתו רשאי כלומר לשאת את כפיו ובלבד באותו מקום שהוא מתפלל לא שישנה מקומו שזה ודאי אינו רשאי לעשות בתוך תפלתו. ת"ר העובר לפני התיבה כלומר אדם שמבקשין ממנו להיות לשעה זו ש"ץ צריך לסרב ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח כלומר שהוא תפל ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח כיצד יעשה פעם ראשונה מסרב שניה מהבהב שלישית פושט רגליו ויורד פי' ומיהו הנ"מ כולהו הכל לפי המפייס והמתפייס שאם המפייס אדם גדול אין מסרבין בו כלל, ודברים אלו לפי מה שהוא ומיהו מתניא ברובא דעלמא: אמר רב הונא טעה בשלש ראשונות חוזר לראש, אמצעיות חוזר לאתה חונן אחרונות חוזר לעבודה, ורב אסי אומר אמצעיות אין להם סדר, פי' דהא דאמרי' טעה בשלש ראשונות דוקא בטעות שיהא כדי חזרה שיהא ראוי לחזור בשבילו ודוקא בשגמר אותה ברכה שחתם בה אבל אם לא סיים אותה ברכה לגמרי שלא חתם בה חוזר לראש אותה ברכה או למקום שטעה אבל כשסיים אותה והוא טעות שראוי לחזור עליו חוזר לראש אבות והיינו חוזר לראש, וכן ש"ץ שנשתתק ואינו יודע לחזור האחר העובר תחתיו חוזר לראש לגמרי דהינו לראש אבות. באמצעיות חוזר לאתה חונן באיזה מקום שיטעה בו באמצעיות והוא שיהיה טעות ראוי לחזור בשבילו, חוזר לאתה חונן שהוא ראשון של אמצעיות כללא דמילתא לרב הונא אמצעיות כלהו כשלש ראשונות, ורב אסי אמר אמצעיות אין להן סדר לא בעי למימר אין להן סדר כלל שיהא יכול לאמרן כמו שירצה ולסדרן כרצונו שהרי במסכת מגילה (דף י"ז) אמרו מפני מה נסדרו כסדר הזה שהן היום בידינו ומביא ראיה לכלן, אלא הכי קאמר אין להן סדר כראשונותו לענין שיהא חוזר לראש אלא חוזר למקום שטעה וקורא מכאן ואילך כסדר כיצד הרי שטעה בברכת השנים ולא נזכר עד שסיים ש"ת אין אומ' שיחזור לאתה חונן אלא חוזר לראש ברכת השנים וקורא ממנה ולהלן כסדר, וכן פי' רבנו ז"ל ופסק כרב אסי וז"ל הא שמעתא פסקי בה קמאי הלכתא כרב אסי ואמרי אע"ג דאקשי' לרב הונא מהא דתנן מהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה ופריק ההוא פירוקא שנויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה ולא מפקינן מתניתין מפשטה ודאי דהכין הוא מילתא, אלא מיהו חזינן לגאון דאמר היכא דטעה באמצעיות כגון דשכח ברכה מן האמצעיות ואדכר לה לאחר שעבר מקומה כיון דאמר רב אסי אין להן סדר אומרה במקום שזוכרה ודיו, ואנן קשי לן האי מימרא דגאון דהא בהדיא גרסי' שמעון הפקולי הסדיר שמ"ע ברכות על הסדר לפני ר"ג וגרסי' במגילה בענין הקורא את המגלה למפרע לא יצא תנא וכן בהלל וכן בק"ש וכן לתפלה תפלה מנ"ל שמעון הפקולי הסדיר שמ"ע על הסדר אמ"ר ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא ואמרי לה במתניתא [מגילה י"ז ב'] מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו ש"ע ברכות על הסדר ושמעינן מינה דהיכא דלא אמרן על הסדר לא יצא וא"כ היכי אמרי' היכא דשכח ברכה במקומה וברך ברכה שאחריה ואח"כ נזכר שטעה שאומרה במקום שזוכרה ודיו דהא בטל סדר ברכות ונמצא כמברך למפרע. ועוד תניא בהדיא בתוספתא דכתיבא בגמ' טעה (צ"ל: קרא) את המגלה וטעה והשמיט בה פסוק אחד לא יחזור ויקרא הפסוק ב"ע אלא מתחיל מאותו הפסוק וגו' עד סוף וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה ואי אמרת הא דאמר ר' אסי אם טעה והשמיט ברכה אחת ואח"כ נזכר שטעה שאומרה במקום שזוכרה ודיו א"כ ה"ל רב אסי פליג אמתני' וליכא למימר הכי דאי אמרת רב אסי מיפליג אמתניתא הוה מותבינין ליה תיובתא מינה מדלא מותבינין עליה מינה שמעי' דלא פליג רב אסי על הא מתניתא אלא דרב אסי לחוד ודמתניתא לחוד והא דאמר רב אסי אין להן סדר לאו למימרא דאין להם סדר כלל אלא דלא למיהוי כשלש ראשונות וכשלש אחרונות דאלו בשלש ראשונות היכא דטעה בחדא מינהו ואפי' בשלישית חוזר לראש, וכן בשלש אחרונות, אבל באמצעיות היכא דטעה בברכה אחת ונזכר לאחר שעבר את מקומה אינו חוזר לאתה חונן אלא לתחלת אותה ברכה שטעה בה ורב הונא סבר שבאמצעיות חוזר לאתה חונן דס"ל דאמצעיות כלהו כחדא ברכה דמיין ולית הילכתא כותיה.
אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות פי' מתניתא היא בגמ' באבות תחלה וסוף כלומר בראש הברכה ובחתימתה, ובהודאה תחילה וסוף ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה או בתחלת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה פי' שהכרעת הדיוט במקום שאינה ראויה לו שררה היא לו, פי' ובגמ' אמרי' אריב"ל הדיוט כמו שאמרנו כ"ג בתחלת כל ברכה וברכה ובסוף כל ברכה וברכה מלך כיון ששוחה שוב אינו זוקף שנא' (מלכים א' ח') ויהי ככלות שלמה וגו' קם מלפני מזבח ד' מכרוע על ברכיו וכפיו פרושות השמים, פי' איכא מאן דמפרש בהא שכל אדם לפי מעלתו ראוי להכניע עצמו יותר ולפי מדריגתו. ויש שפרשו שטעם מלך שהוא שוחה ואינו זוקף לפי ששם בראש השנה אמרו שהמלך נדון בכל יום וכיון שכן ראוי לו שיהא נכנע וכפוף, ומטעם זה נהגו העם עכשו לשחות בכל הברכות של ראש השנה שהוא יום הדין ודין זה הואיל ואינו מחוור בגמ' אפשר שדי לנו שנשחה במלכיות זכרונות ושופרות שהן עיקר חובת היום או אפי' כשבא להוסיף בכל שהוא בתפלה מחמת היום בזה ודאי נראה שדי לו שהרי בשחייה עצמה יש סרך איסור שהדיוט אינו רשאי לשחות ולפיכך ראוי לפקפק בדבר שבשחייה יש איסור להדיוט שהיא לו מעלת שאינו ראוי לה.
<h2>דף לד:</h2>
תניא הכורע בהודאה של הלל, פי' הודו לד' כי טוב ובהודאה של ברכת המזון ה"ז מגונה, פי' דוקא בהני שהם קבועות ותקנום בלא שחייה אבל בכל התשבחות ושירות שאדם בא לחדש אם רצה שוחה אפי' אלף פעמים שלא אסרו לשחות אלא במקום שתקנו שלא לשחות אם בא זה לשחות ה"ז כנוטל שררה לעצמו ואומר שכך ראוי לו אבל חוץ מזה אם בא לכרוע ולשחות כל היום הרשות בידו, וכך אמרו בר"ע כשהיה [מתפלל] בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית ומוצאו בזוית אחרת מפני הכרעות והשתחואות הילכך בנשמת כל חי שאומר בשבת והיא שבחים והודאות ואינה קבוע בכאן ודאי כשהוא אומר ולך לבדך אנו מודים אם בא לשחות הרשות בידו וכן עקר וכן נהגו. גרסי' בפרק הוציאו לו את הכף ואת המחתה (דף נ"ג) המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו ואח"כ יתן שלום ואם לא עשה כן ראוי לו כאלו לא התפלל פי' אם לא עשה כן שלא פסע שלש פסיעות לאחוריו, ומשום ר' שמעיה אמרו נותן שלום לימינו ואח"כ לשמאלו שנא' (דברים ל"ג) מימינו אש דת למו ואומר (תהלים צ"א) יפול מצד אלף ורבבה מימינך כלומר רבבה אויבים יפלו מימינו אלמא דימין חשיבא. רבא חזייה לאביי דהוה יהיב שלמא לימיניה ואח"כ לשמאליה א"ל מי סברת לימין דידך כלומר ברישא לא לשמאל דידך שהוא ימין של הקב"ה, פי' ומאי דמיתינן מדכתיב ורבבה מימינך למימרא דימין חשיבא. אמר רב חייא בריה דרב הונא חזינא לאביי ורבא דפסעו להו להנהו שלש פסיעות בכריעה אחת ומשמיה דר' מרדכי אמרו כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו איבעי ליה למיקם משל לתלמיד הנפטר מרבו אם חוזר לאלתר דומה ככלב שב על קיאו אלא מיבעי ליה למיקם התם עד דפתח ש"ץ וכד פתח ש"ץ הדר לדוכתיה ואיכא מאן דאמר עד דמטי ש"ץ לקדוש.
מתני'. המתפלל וטעה סימן רע לו ואם ש"ץ הוא סימן רע לשולחיו ששלוחו של אדם כמותו אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת א"ל מנין אתה יודע א"ל אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שמקובל ואם לאו יודע אני שמטורף: המתפלל וטעה אהייא אמר רב ספרא משום חד דבי ר' אמי באבות, איכא דמתני לה אבריתא המתפלל צריך שיכוין את לבו ואם אינו יכול לכוין בכלן צריך שיכוין את לבו באחת מהן, פי' ואם לאו לא יוצא דאי לכתחילה אפי' בכלן צריך אלא ודאי האי באחת אפי' בדיעבד נמי צריך, היכא אמר רב ספרא משום חד דבי ר' אמי באבות. אמ"ר חייא בר אבא אמ"ר יוחנן לעולם אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות שנא' (דניאל ו') וכוין פתיחין ליה בעליתיה נגד ירושלם.
<h2>דף לה.</h2>
כיצד מברכין על הפירות על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר פרי הגפן, פי' ליכא למיקשי תנא היכא קאי דקתני כיצד דהא לא קשיא כלל אמסקנא דשמעתין דאסיקנא בגמ' בענין ברכה שלפניו דסברא הוא דאסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך וכיון דסברא הוא שפיר קתני כיצד. על פירות הארץ אומר פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ, ועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה ר"י אומר בורא מיני דשאים, פי' ונקט מעיקרא בורא פרי העץ מקמי בורא פרי האדמה מפני שהיא ברכה מיוחדת שאין במשמע אלא פרי העץ בלבד וכל שהיא מיוחדת יותר חשובה יותר כדאיתא בגמ' ואפשר נמי דמשום דאיכא פלוגתא בהאי ברכה דפרי אדמה נקיט מעיקרא בורא פרי העץ. פי' והאי דלא אמרי' בורא פרי הארץ או המוציא לחם מן האדמה האי כלישנא דקרא והאי כלישנא דקרא בהאי כתיב להוציא לחם מן הארץ (תהלים ק"ד) ובהאי כתיב מראשית כל פרי האדמה (דברים כ"ו). פי' והוי יודע דאם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא כדתני באידך מתני' (מ.). ואם ברך על היין בורא פרי העץ יצא.
ת"ר קדש הלולים לד' (ויקרא י"ט) מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו. פי' דהלולים תרי משמע מכאן אמר"ע אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיברך, פי' בגמ' אסיקנא דלאו מהכא נפקא לן דהני תרי מיצריך צריכי אלא קרא אסמכתא בעלמא, וברכה לאחריו אי דשבעת המינין דאוריתא נפקא לן דכתיב (דברים ח') ואכלת ושבעת וברכת אי בשאר המינין לאחריו ולא כלום, ואפי' למ"ד לאחריו בורא נפשות רבות רשות הוא דהוי כדמוכח לקמן וברכה דלפניו נמי סברא הוא ומדרבנן דאסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה: ת"ר אסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, פי' דהוי כאלו נהנה מקדשי שמים דאיכא מעילה, מאי תקנתיה אמר רבא ילך אצל בקי מעיקרא, פי' קודם שיאכל וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה. אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים שנא' (תהלים כ"ד) לד' הארץ ומלואה. ר' לוי רמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב (שם קט"ו) השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה.
<h2>דף לה:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמ"ר יצחק אמר ר' יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ ודוקא היכא דחש בגרוניה ושתי ליה ע"י אנגרון דה"ל שמן עיקר, פי' ודוקא היכא דחש בגרונו דהתם נותן בו שמן מרובה כ"כ שהשמן עקר ולאו דוקא דיהב ביה כולי האי דנפיק מתורת אכילה והוי לרפואה בלחוד דכל כי האי גוונא אע"ג דמיתהני מיניה לא מברך עליה אלא שהכל כדמוכח לקמן בגמ' אלא הכא ודאי בשריבה בו השמן עד כדי שהשמן עקר ובשלא יצא בו מתורת אכילה ולהכי מברך על השמן ומברך עליו ברכתו הראויה לו דהא אמרת דבדחזי לאכילה מיירי. ואנגרון הוא מיא דסלקא וכשאדם חושש בגרונו נותן בו שמן מרובה עד כדי שהשמן עקר וכשאין אדם חושש בגרונו נותן בו שמן מועט עד כדי דמיא דסלקא עקר ואי שתי ליה מברך על העקר דהינו מיא דסלקא ומברך שהכל ואידך מיפטר בהדיה כדמוכח במאי דנפריש לקמן בס"ד דלעולם מברך על העקר ואידך מפטר. וכתב רבנו ז"ל אבל היכא דאכל ע"י הפת כלומר אפי' יש בו שמן מרובה בכדי שהשמן עקר לגבי אנגרון הויא ליה פת עקר כלומר ושמן ודאי טפלה לגבי' ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העקר ופוטר את הטפלה. ואי שתי ליה מישחא בעיניה אזוקי מזיק ליה ולא בריך כלומר מפסיד הוא השמן פי' דלא חזי כלל ואינו אלא מפסידו ובטלה דעתו אצל כל אדם ובהא לא חזי לברוכי.
<h2>דף לו.</h2>
קמחא דחטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ור"נ אמר שהכל נהיה בדברו וכתב רבנו ז"ל ומסתברא כרב נחמן דלא רגילי אינשי לאפויי (צ"ל: לספויי) קימחא, פי' וכל היכא דלא רגילי אנשי למיכל הכי מברך שהכל, והכי פסקי רבוואתא, כלומר כר"נ, פי' ובגמ' לאו הכין משמע דפרישנא פלוגתייהו משום דאישתני ופליגי אי אמרי' כיון דאישתני במלתיה קאי למהוי פרי או לא אלמא לכ"ע קמח חיטים ראוי לכוס הוא ואפי' לרב נחמן דאי אמרת לרב נחמן לא חזיא לכוס ל"ל למיתיה עלה משום טעמא דאישתני ומשום הכי קאמר דאינו מברך עליה בורא פרי האדמה תיפוק לי משום דלא חזי לכוס אלא ש"מ דכ"ע ראוי לכוס הוא אלא הכא טעמא דר"נ משום דאשתני ואית ליה עלויא אחרינא בפת וכל היכא דאשתני דאית ליה עלויא אחרינא ועומד לכך ומיחסר מעשה אש כגון אפייה ודכוותא בהא ודאי נפיק ליה ביני ביני מתורת פירי ולא חשיב עד דאתי לידי ההוא עלויא והכי איתא בגמ', ומסתברא ודאי דהלכה כרב נחמן דרב יהודה ור"נ הלכה כר"נ, וכל דכן קרא חייא וקמחא דשערי דלא חזו כלל דלא מברכינן עליהו בורא פרי האדמה אלא שהכל ובהדיא אמרי' עליהו בגמ' דלא חזי לכוס כלל. פי' וכיון דאמרי' דכ"ע קמחא דחטי חזיא לכוס שמעינן מינה לענין פת פלטר גוי במקום שאין פלטר ישראל שנאפה בשבת לצורך גוי שהיא מותר לישראל בשבת דמשום מלאכה ליכא כיון דלצורך גוי עשאה ולא חשו אלא בעושה לצורך ישראל והתם חשו אפי' בנעשה בהיתר כגון מבשל לחולה חששו שמא ירבה בשבילו אבל בעושה לצורך גוי לא חשו לדבר כלל משום איסור מלאכה ומשום איסור מוקצה וליכא כל היכא דמעיקרא ראוי לכוס ולאפוקי פת שעורים דודאי אסיר משום מוקצה דקמחא דידיה אמרי' בגמ' דלא חזיא לכוס כלל וכדפרישנא לעיל. וכתב רבנו יצחק בעל התוספות ז"ל לענין קמחא דחטי דכל היכא דלא מברך אלא שהכל או בורא פרי האדמה ליכא בסוף מעין שלש דחמשת המינין מזון הוא ומשום מזון הוזכרו בתורה וכל זמן שאינו אוכל אותן כעין מזון אין מברך אחריהן מן התורה הילכך ליכא בהו מעין שלש אלא כשהן כעין מזון ודכותה והתם מברך בתחלה בורא מיני מזונות והכי דייקי שמעתתא ומתניאתא דלא אדכרינן כלל לא בשמעתא ולא במתניאתא מעין שלש בסוף אלא בהדי ברכה דבורא מיני מזונות ברישא וכי קתני לקמן בגמ' בהכוסס את החטה בורא פרי האדמה ברישא לא קתני לה בסוף מעין שלש וכן הנכון.
קורא רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו פי' קורא הוא ראש ענפי הדקל כשיוצא מן הקרקע הוא רך ודרך בני אדם לאכלו ואמר רב יהודה בורא פרי האדמה דחשיב ליה פירא ואפי' הכי לא מברך בורא פרי העץ ואע"ג דאילן הוא משום דכל היכא דהוא גופיה לאו פירא לא שיך לברוכי עליה ולמקרייה פרי העץ אלא פרי האדמה דחזי למיכל וגדולי קרקע מידי דהוה אירקות והכי מפרשי' בגמ' טעמיה דרב יהודא משום דאוכלא הוא, וטעמא דשמואל דאמר שהכל מפרשינן דהואיל וסופו להקשות לאו פירא. ובודאי איכא מיני פירי טובא דלא חזי אלא כשהן רכין כעין פלפלין ומקצת שאר מיני תבלין ואפ"ה בעודן רכין מברכינן עליהו בורא פרי העץ כדמוכח בגמ' וכדפרישנא עלה וכדברכינן לקמן, אלא דהתם הוא גופיה פירא ואע"ג דסופו להקשות כל היכי דחזי שפיר חשיב פירי ואפי' בפרי שסופו להקשות כעץ מ"מ כל היכא דאכתי לא אקשי ורכיך פירא הוי ופירא חשיב ואצ"ל בדבר שאין סופו להקשות אלא לאחר שנתלש אבל הכא בקורא כיון דהוא גופיה לאו פירי הוא כלל אע"ג דהוא מידי דאכלי ליה כיון דלא קאי במילתיה דסופו להקשות לא חשיב דגידולי קרקע לענין ברכה למקרייה פרי כלל אלא לברוכיה עליה שהכל. והלכתא כשמואל פי' והכי אמרי' בגמ' ומקשי' עלה מצנון שסופו להקשות ואפ"ה אדרכיך מברכינן עליה בורא פרי האדמה ותרצינן בגמ' דלא דמי דצנון נטע איניש אדעתא דפוגלא פי' בעודו רך נקרא פוגלא הכא לא נטעי אינש[י] דיקלא אדעתא דקורא, פי' ובודאי כל היכא דהוא פרי ל"ש (בלולבין) נטעי אינשי אדעתא דהכי או לא דמ"מ פירא הוא ולא איתמר האי לישנא והאי טעמא כלל בשום דוכתא אפירא אבל במידי דהוא גופיה לאו פירא כלל אלא דאכלי ליה אינשי כגון פוגלא וירק דלאו פירא ולולבי גפנים וקורא נמי דלאו פירא וכיוצא בהן בהא שני לן בין מידי דנטעי אינשי אדעתא דהכי להיכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי וזה דבר ברור וראוי להזהר בזה לפי שכבר טעו בו רבים.
אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין, רבינא אשכחיה למר בריה [דרב] אשי דזריק את האביונות ואכל את הקפריסין והלכתא הכין דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין פי' בצלף איכא ארבעה מינין דחזו למיכל עלין שבו ותמרות והם כעין גרעינין שנעשין בגוף העץ (אולי צ"ל: העלים) כעין גרעינין הנעשין בעלי ערבה היום והן נקראין תמרות כעין שאמרו בהדס (סוכה דף ל"ג) עלתה בו תמרה ובודאי לאו פירא הוא לענין ערלה וקפריסין שומר לפרי ואביונות פרי עצמו, ואיברא דשומר לפרי כפרי לענין ערלה דאיתרבי מדכתיב ערלתו את פריו והכי איתא בגמ' אלא (דמתוכח) [דמוכח] התם בגמ' דלא מיתסר שומר לפרי אלא כי איתא לשומר בעידנא דפירא דמתסר והתם חשיב כפרי ומתסר בהדיה והכי מוכח לישנא דשומר לפרי כפרי ובעינן נמי דאי שקלת ליה לשומר לקי פירא אבל כל היכא דאי שקלת ליה לשומר מקמיה דמטא פירא לאתסורי בהדי ערלה הילכך קליפי אגוזים וקליפי רמונים והנץ שלו והם גרעינין קטנים שבתוך פיו חייבין בערלה דאיתניהו בשעת גמר פרי ואי שקלת ליה מקמי דבשיל פירא מית פירא א"נ מטי בהדי פירא ונתרי מקמי פירא מטי לאיסור ערלה שרו דהא לאו הוו בהדיה באיסורא א"נ מטי מקמי פירא או מטו בהדיה פירא וקיימי בהדיה כל היכא דאי שקלת מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מיית פירא שרו ולהכי שרי קפריסין דגמירי דאי שקלת מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מיית פירא. ולענין אסור ערלה בפירות החרובין משישלשלו והגפנים משיגרעו והינו שיש להם גרעינין בתוך הפרי והזתים משינצו ושאר כל האילנות משיוציאו והכי מוכח בהדיא בגמ'. ומיהו לענין מעשר לאו הכי דינא אלא כל אחד ואחד שבפירות חלוק לעצמו בשיעורו כדאיתא התם במעשרות (פרק א'). הילכך ורדים שקורין רושאש והם נעשים ודאי באילן דהא אמרי' לקמן בגמ' (דף מ') דסימני אילן הינו דכי שקלת פירא משתייר אילנא והדר מפיק פירא וה"נ הכי הוא ואפ"ה מותרין ואין בהם משום ערלה דפרי של אותן האילנות הוא זרע שנעשה בעגול שתחת הורד והוא סתום ואינו נראה והורדים אינן אלא פרחים שמגיעין בתחלת הפרי ואין הפרי נעשה אחריהן [אלא] לימים רבים ואי שקלת להו לעלים של ורד לבדן וישאר העגול לא מימנע זרעא בהכי דלא מטי אלא מטי בתר הכי ומתעביד שפיר הילכך אין בהם משום ערלה וזה ברור וכן הסכים ר' אברהם בר' דוד ז"ל. פי' ונטע רבעי אינו נוהג בחו"ל בשום דבר דהתם בקדושין (דף נ"ד) אמרי' דילפינן ביה קודש קודש ממעשר שני וכיון דכן אנן נמי דיינינן (נמי) דמה מעשר שני אינו נוהג בחו"ל אף נטע רבעי אינו נוהג בחו"ל וכן בדין שלא אמרה תורה בפירות חו"ל שיעלו לאכל בארץ, וכן בירושלמי (פ"ה דמעשר שני) דנטע רבעי אינו נוהג בחו"ל וכן כתב רבנו משה ז"ל: וכתב רבנו ז"ל לענין שמעתין בקפריסין ומדלגבי ערלה לא פירא הוא פי' כדאמרי' דהא אוכל דקפריסין לגבי ברכה נמי לאו פירא הוא ולא מברכינין עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה, ולא נהיר דהא תנן במתני' על מיני נצפה ועל העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ.
<h2>דף לו:</h2>
פלפלא רטיבתא בורא פרי האדמה יבשתא ולא כלום וכן זנגבלא רטיבתא בורא פרי האדמה יבישתא ולא כלום זה כתוב בהלכות רבנו ז"ל ונראה דטעות ידי סופר הוא דפילפלא רטיבתא כיון דאוכלא הוא פרי העץ נמי הוא ובעי לברוכי בורא פרי העץ וכן מוכיח בסוכה (דף ל"ה) בפירוש דפלפלין פרי העץ הוא: חביץ קדרה פי' קמחים שנתבשלו ונותנין לתוכן בבשולן דבש הרבה וכן דיסא דכעין חביץ קדרה כגון דאיכא בה דובשא רב יהודא אמר שהכל פי' דקסבר דובשא עקר ורב כהנא אמר במ"מ אמר רב יוסף נקוט דרב כהנא בידך דרב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות פי' דלעולם אינהו חשיבי עיקר. כתב רבנו ז"ל חביץ קדרה קורין בלשון ישמעלים כביץ. גופא רב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, פי' ולבסוף ברכה אחת מעין שלש דטעמא דרב ושמואל משום דאינהו חשיבא עיקר, ורב ושמואל דאמר תרויהו כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, פי' וכיון דאמרי' כל שיש בו דהינו תערובותו כ"ש כל שהוא דהוא בעין אלא דאתא לאפוקי כל שאינו מחמשת המינין דלא מברכינין עליה בורא מיני מזונות ואותבינן (לז.) על רב ושמואל דאמרי כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות מיהא דתניא הכוסס את החטה מברך עליו בורא פרי האדמה טחנה אפאה פי' ועשאה פת ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות פי' שיש בהם כזית בתחלה מברך עליה המוציא ולבסוף שלש ברכות אין הפרוסות קיימות פי' שאין בהן כזית שנמוחו בשביל רבוי בשול שנתבשלו וכיון שכן ודאי עברה צורתו של לחם, לכתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין שלש, פי' אבל בשלא נימוחו מחמת רבוי בשול אע"פ שנמוחו דין לחם גמור עליו לכל דבר בין לענין המוציא בין לענין שלש ברכות כדמוכח לקמן פי' ומיהו ברישא דהינו כוסס את החטה לא תני בה ולבסוף ברכה אחת מעין שלש דליכא לעולם בחמשת המינין מעין שלש אלא בדאיכא מעיקרא בורא מיני מזונות אבל בכוסס את החטה דבתחלה בורא פרי האדמה ליכא לבסוף מעין שלש וטעמא דמילתא משום דחמשת המינין מזון ומסתמא למזון קיימי וכשהזכירן בתורה והטעינן ברכה לאחריהן בשאכלן למזון דמסתמא למזון הזכירן ולאפוקי הכוסס את החטה ומ"מ מידי בורא פרי האדמה לא נפיק דאורחיהו דאינשי זימנין דאכלי הכי אבל ודאי אינו מזון ולא כדרך מזון ואין ברכה לאחריו לבסוף אלא כשאר דברים דאינן משבעת המינין.
<h2>דף לז.</h2>
והכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה, טחנו ואפאו, פי' עושה בו את הפת ובשלו אע"פ שהפרוסות קיימות שיש בהן כזית בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, פי' ובגמ' אסיקנא דליתא להא דכל שאינו משבעת המינין אין ברכה לאחריו מעין שלש אלא הכי תניא בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום וסלקא להו בתיובתא פי' לרב ושמואל דאמרי' דכל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות דהא (ד)אמרי' באורז דלכתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות וכדתריצנא להא מתני', פי' בגמ' תני גבי אורז ולבסוף ולא כלום וקי"ל דכל דלבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות והנ"מ בדאיתא לאורז בעיניה אבל ע"י תערובות פי' דחמשת המינין לא דקי"ל כרב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש דלא איתותב רב ושמואל אלא לענין כל שהוא מחמשת המינין דאיתא בעיניה פי' דדיקינין מיניה דהא דאינו מחמשת המינין אין מברכין עליו בורא מיני מזונות ובהא הוא דאיתותב דהא אשכחן דתניא דמברכין עליו בורא מיני מזונות אבל ע"י תערובות לא איתותיב כלומר מאידך שמעתא דאמרי' דכל שיש בו תערובות מחמשת המינין הוא עקר ומברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש מיהא לא איתותב הילכך קי"ל כותיהו בהא דליכא מאן דפליג עליהו ועוד דסוגיין כותיהו. פי' ומיהו דוקא בתערובות הוא דקאמרי' דכל שיש בו מחמשת המינין ואפי' הוה שאר התערובות עיקר דלעולם חשיב דחמשת המינין עיקר אבל כשאינו בתערובות פעמים שהוא טפלה ואפי' פת ואין מברכין עליו כלל כדאיתא לקמן (דף מ"ד) בהביאו לו מליח ופת א"נ בפירות גנוסר וטעמא דמלתא דכשהוא בתערובות אפי' הוא מעט מ"מ לעיקר תבשיל הוא שם ואע"פ שמרבה בשאר המינין והוה עיקר לגביה מ"מ כיון דגם הוא מעיקר התבשיל הוא חשיב אבל כשהוא בעין ובא עם דבר מליח או עם פירות גנוסר אינו עקר כלל ולא בא כי אם להכשיר את פיו ולא עוד אלא אפי' בתערובות כל זמן שאינו מעיקר התבשיל כלל שאינו בא לכונת אכילתו לא חשיב כלל כדאמרי' לקמן (לט.) בתבשילא דלפתא ויהבי ביה קמחא דאע"ג דמפשי ביה קמחא לא מברכינן עליה אלא שהכל משום דקמחא בההוא תבשילא לא אתי לכונת אכילתו כלל אלא לדבוקי בעלמא. פי' והא דרב ושמואל נמי דכל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו דוקא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס הא לאו הכי דאפי' אכלה בעיניה בכי האי גונא לא חשיב לברוכי עליה לבסוף, וכיון דכן ע"י תערובות כי האי גונא מסתבר ודאי דלא חשיב לא בתחילתו ולא בסופו. וכתב רבנו ז"ל ופת דוחן לכתחילה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות פי' ולא מסתבר דבגמ' משמע בהדיא דאורז ודוחן שוין הן ובפתן ובתבשילן מברך בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות.
<h2>דף לז:</h2>
וריהטא פי' הם קמחים רבים ונותנים בו דבש הרבה ועל ידי שהן רכין נקראין רהיטא בין דמפשי ביה קמחא בין דלא מפשי ביה קמחא מברך עליו בורא מיני מזונות כרב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש: אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה פרורין כזית מברך עליו המוציא ושלש ברכות ואי לית ביה פרורין כזית בתחלה מברך בורא מ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, פי' דסבר רב יוסף דפירורין פחות מכזית לא חשיבי לחם לענין ברכה, ופי' חביצא פתיתין של פת שנתבשלו בקדרה וע"י הבישול נדבקין קצת ולפיכך נקרא חביצא שכל דבר הנדבק נקרא חביצא. ורב ששת אמר אפי' פרורין שאין בהן כזית, אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא, פי' שלא נתבשל כ"כ שתעובר צורתו וכן הילכתא. פי' והילכך הא דאמרי' לעיל אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות מיירי בשנמוחו ע"י הבישול וכיון דכן מסתמא עברה צורתן ומשו"ה לא מברך עליהו המוציא אבל בפת גמור אפי' בפרורין פחות מכזית מברך עליהן המוציא ולבסוף שלש ברכות ומיהו כשלא בא לאכול ממנו אלא פחות מכזית בתחלה מברך עליו המוציא דלענין ברכה דלפניו לא שני לן בין בא לאכול ממנו הרבה או מועט ולבסוף ולא כלום שאין ברכה לאחריו כלל כל זמן שלא אכל כזית כדאיתא לקמן.
אמר אביי טריקתא פטורה מן החלה מאי טריקתא א"ד מרתח גביל פי' הינו כובא דארעא דלקמן פי' משום דלא חשיב ליה לחם וא"ד נהמא דהנדקא וא"ד לחם העשוי לכותח דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה, פי' ואין גלגול מחייב בו כיון שהוא על דעת כן שלא לאכול ממנו ודרכן היה לשנות צורתו שלא כשאר עוגות ואם עשאה כעכין חייבת, פי' אם עשאה כשאר עוגות בצורתה חייבת דצורתה מוכח דעל דעת אכילה נמי עשאה מתחלה.
<h2>דף לח.</h2>
והאי טריקתא דארעא פי' גובלין קמח במים וליכא גלגול ועושין חלל בכירה ונותנין לתוכו ונאפית לשם ובגמ' קרינן ליה כובא דארעא להאי נהמא מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש ואי קבע סעודתיה עליה מברך עליה המוציא ושלש ברכות וזה כתב רבנו ז"ל, עשאה רבנו ז"ל לזו כפת הבאה בכסנין דאמרי' לקמן (מב.) דאית ליה האי דינא והוא פת שנאפו קליות בתוכו ומסתברא דלא דמי דהתם לאו פת דהא אשתני בכסנין ושנוייא (צ"ל: ושנייה) שנוייא ולהכי בעינן קובע סעודתו עליו אבל הכא פת גמור הוא בין קבע סעודתיה ובין לא קבע סעודתיה חד דינא אית ליה ודינא דפת אית ליה ודאמרי' דמר זוטרא קבע סעודתיה עליה ומברך עליה שלש ברכות לא לעכובי דבלאו הכי נמי לברוך (נמי) שלש ברכות אלא אגב ארחיה אמר תלמודא דארחיה דמר זוטרא למיעבד הכי למימר דשפיר חשוב דאורחייה דאינשי למיקבע סעודתיהו עליה. אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח מ"ט לחם [עוני] אמר רחמנא פי' הא לאו הכי ה"א דלמצוה לחם מעליא בעינן, פי' וכיון דכן דלחם הוא ה"ה דחייב בחלה דאע"ג דליכא גלגול מ"מ כל שהוא פת חייב בחלה וליתא לההוא לישנא דאמרי' לעיל בדאביי האי טריקאתא א"ד מרתח גביל והינו כובא דארעא ופטיר ליה מן החלה משום דלא חשיב ליה לחם והא ליתא דהא אמרי' הכא דלחם גמור הוא לכל דבר.
ואמר מר בר רב אשי דובשא דתמרי מברכינן עליה שהכל מ"ט זיעה בעלמא הוא, פי' לרבותא נקט דובשא דתמרי דאפי' האי דנשאר הפרי עדיין קיים לא אמרי' דהאי דפריש מיניה להוי כמקצתו של פרי וליברוך בורא פרי העץ וכל שכן משקה היוצא מן הפרי ונשאר הפרי נפסד דלא חשיב משקה היוצא ממנו כמותו ואין מברכין עליו אלא שהכל והכי אמרי' בגמ' [דהא] דאמר מר בר רב אשי אתיא כר' יהושע דאמר בפירות של תרומה דמשקין היוצאין מהן אינו כמותן דכל שאינו גופו קיים אינו כלום אלא א"כ ריבה אותו הכתוב בפי' כשם שריבה תירוש ויצהר בתרומה שהוא משקה וריבה אותו הכתוב לעשותו כפרי ואפי' בממחה את החלב וגמעו איצריך רבוייא לר' יהושע לחיובא כדאיתא בהעור והרוטב (דף ק"כ) דאי לא לא מחייב ואפי' ביין ושמן לערלה בעינן התם רבוייא לר' יהושע למהוי כפרי דאי לא לא מתסר וה"נ יין ושמן לא אחשובינהו פירי ולברוכי עליהו כפרי טפי משאר משקין מ"מ מסתברא דאירבי לברכה לבסוף לברוכי עליהו מעין שלש משום דבההיא קרא דכתיבי שבעת המינין כתיב עליהו ואכלת ושבעת ושמעינין מיניה מעין שלש בההוא קרא זית שמן אישתכח דשמן כתיב בהדיא ויין כשמן אי משום דאיתקוש להו בתרומה דכתיב תירוש ויצהר אי מדכתיב ושבעת ושבעת זו שתיה כדאיתא בגמ' (דף מ"ט) ואפ"ה לא מברך עליה בסוף ברכת שלש אלא מעין שלש כדנפרש לקמן בפרקין וכן לענין ברכה בתחלה שפיר מקרי בלישנא פרי כיון דאירבי לענין בכורים וערלה דכתיב בהו פרי הלכך בכלהו שאר פירות לא מברכינן במשקין היוצא מהן אלא שהכל וכל היכא דלא מברכינן בתחלה אלא שהכל לא מברכינן לבסוף אלא בורא נפשות רבות.
ותמרי ועבדינהו טרימא פי' שמפצעין אותן ומדבקין אותן זה עם זה כעין עגולי דבלה אלא שהן מרוסקין יותר ומברכינן עליהו בורא פרי העץ מ"ט במילתיהו קיימי כדמעיקרא, פי' ושמעינן מינה דטעמא משום דבמלתייהו קיימי כדמעיקרא הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא ואין מברכין עליהן אלא שהכל ולבסוף ולא כלום וזו בנין אב למשקין היוצאין מן הפירות חוץ מן הזתים וענבים שאין דינן כמותן ואין מברכין עליהן אלא שהכל וזה מבואר.
שתיתא פי' קמח קלי מבושל רב אמר שהכל ושמואל אמר בורא מיני מזונות אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה עבה דלאכילה עבדי לה בורא מיני מזונות רכה דלרפואה עבדי לה שהכל פי' שהיא מיוחדת לרפואה שאין דרך לאכלה כלל אלא לרפואה וכיון דכן לא שייך בה ברכה דידה דכל לרפואה כלומר מיוחדת לכך לא מברך עלה ומ"מ שהכל מיהת מברך עלה דהא נהנה ואפ"ה שרי למיכלא בשבת ואע"פ שדברים המיוחדין לרפואה אסורין בשבת שאני שתית דהיא גופה מזון גמור הוא לכל כעבה ואין כאן שנוי מזון כלל אלא שמרבה בה מים וכיון דהיא גופה מזון גמור כי האי גונא ודאי שרי והיא בכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה ותדע לך דאלו יש כאן חולה שאינו רשאי לשתות יין אא"כ נותן בו מים ומוזגין אותו עד כדי שאינו ראוי לבריא לשתותו שאין שותין כיוצא בו ודאי מותר לו בשבת אפי' מתכוין בשתייתו לרפואה שהיין בעצמו בכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין הוא שותה אף שתית בכלל זה הוא והכי מוכח בגמ' וזה ברור.
מתני'. על פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ועל הירקות הוא אומר פרי האדמה ר"י אמר בורא מיני דשאים, פי' הא דאמרי' בפת המוציא ובפירות האילן בורא ואינו אומר הבורא אפשר דהינו דעדיף לן המוציא משום דמשמע עבר ומשמע הווה ומשמע עתיד לפי שהן מיני זרעים שיוצאין בכל יום ובגמ' אמרי' דאפשר ליה נמי לברוכי מוציא אבל המוציא עדיף ובפירות האילן שיך טפי בורא לפי שהן אילנות ואינן צומחין בכל יום כזרעים ואחר שבפירות האילן תקנו בורא תקנו ג"כ בפירות האדמה בורא ולא הבורא.
<h2>דף לח:</h2>
קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנית ע"י האור אף ירקות שנשתנו ע"י האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה פי' ולאו דוקא דומיא דפת, דפת דוקא בנשתנה ע"י האור הוא שמברכין עליו המוציא שלקות אפי' בנשתנו ע"י האור וכ"ש שלא נשתנו וכתב רבנו ז"ל וק"ל הכי דהא רב ושמואל ור' יוחנן כלהו ס"ל שלקות בורא פרי האדמה ותנ"ה יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי ר"מ, פי' אלמא במבושל תורתו עליו כפת וה"ה לשאר מבושלין, ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל שלא נמוח, פי' וכ"ש בשנמוח ולא פליג ר' יוסי עליה דר"מ אלא במצה דבעינן טעם מצה וליכא אבל בעלמא אפי' ר' יוסי מודי דשלקות במילתיהו קיימי ומברכין עליהו בורא פרי האדמה, ואפי' תומי וכרתי, פי' אע"ג דמשובחין יותר כשהן חיין והשלק פוגם בהן קצת מ"מ כיון דארחיהו בשלק במילתיהו קיימי לברוכי עליהו בורא פרי האדמה: קרא חייא וסלקא וכרבא מברך עליהו שהכל וכד בשלו להו מברך עליהו בורא פרי האדמה וכן כל מידי דלאו אורחייהו דאינשי למיכלינהו בחיותיהו מברך עליהו שהכל ואי שליק להו מברך עליהו בפהאד"מ זה כתב רבנו ז"ל. ומיהו לפום גמרין משמע דהילכתא כרב חסדא דפליג בתומי וכרתי ואמר כיון דעדיפי כשהן חיין שלקין שהכל וכל דבר שאין דרכו לאכול כמות שהוא חי ולית ביה ברכה אלא שהכל שלקן מברך בורא פרי האדמה דרב חסדא בתרא ומכריע בפלוגתיהו דקמאי בגמ' במילי דשפירן. ומיהו כי אמרי' דבמידי דלא ארחיה מברך שהכל הנ"מ במידי דאיכא קצת הנאה באכילתו אבל במידי דליכא הנאה כלל כגון פלפלא יבישתא בהא דכ"ע דליכא ברכה כלל ואי אכיל להו בטלה דעתו אצל כל אדם. פי' ומיהו הא דתנן גבי מרור ולא שלוקין ולא מבושלין ליכא מינה ראיה להנ"מ כלל דההיא לכ"ע דבעינן טעם מרור וליכא ואפי' ר"מ דפליג במצה במרור מודה דבעינן טעם מרור וליכא. אמ"ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף פי' אלמא דשלקות במילתיהו קימי, זית מליח דינו כמבושל וכדקי"ל מליח הרי הוא כרותח. וכתב רבנו ז"ל ושמעינן מינה דהיכא דאיכא כזית בעי ברכה תחלה וסוף אבל היכא דליכא כזית בתחלה בעי ברכה דאסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה אבל בסוף לא בעי ברכה פי' ואפי' היכא דהוי ברייה כגון פרידה של רמון ושלא כדברי הירושלמי דגמ' דילן עקר דלא אמרי' ליה לההוא דינא דבריה. וכל היכא דטעון ברכה לפניו ואפי' פחות מכשעור טעון ודאי ברכתו הראויה לו לכשיעור שאין שנוי ברכות בשיעורין אלא כל שמברך מברך ברכתו הראויה לו וכל שאינו מברך מחמת מיעוט שעורו כגון פחות מכזית שאינו מברך בסוף אינו מברך כלל וכן הוא בירושלמי והא דאמרי' לקמן בפת הבאה בכסנין דכי קבע סעודתיה עלה מברך המוציא ושלש ברכות וכי לא קבע סעודתיה עליה מברך בורא מ"מ ולבסוף ברכה מעין שלש הרי שכשהוא אוכל הרבה ממנו משתנית ברכתו התם לאו משום רבוי שעורו דהא באוכל ממנו כביצה שהוא בפת (בפת) שיעור חייב (צ"ל: חיוב) בבהמ"ז לדברי הכל ואפ"ה לא מחייב בפת הבאה בכסנין, אלא דפת הבאה בכסנין אין דינו כפת אלא כמאכל הבא מחמשת המינין שהכיסנין שבו וענינו מוציאין אותו מתורת פת שאין דרך בני אדם בפת כזה וכשאדם קובע סעודתו עליו הא אחשביה ושוייא פיתיה: פי' ומיהו לענין גרעיני פירות באוכל מה שבתוכן לענין ברכה במה שראוי לאכול מברך עליו תחלה וסוף כפרי עצמו, במה שאין דרכו להאכל שאינו ראוי יפה לאכילה מברך עליו שהכל, במה שאינו נאכל שאינו ראוי לשום ברייה אינו מברך עליו כלל. וכל שאינו מברך עליו בתחלתו בפה"ג או במ"מ אינו מברך אחריו מעין שלש, פי' ופירות ששלקן דינן כירקות כל שמשביח במילתיה קאי כל שפוגם שהכל. פי' ובירושלמי אמרו שאם היו לפניו פירות הרבה ממין אחד ונטל אחד מהם ובירך עליו ונפל מידו ואבד ונטל אחר לאכול צריך לחזור ולברך עליו ושאלו מה בינה לאמת המים ופרשו זה כיון מתחילה לכך וזה לא כיון מתחלה לכך וצריך לומר על (כל) ברכה ראשונה שאמרה לבטלה בשכמל"ו.
<h2>דף לט.</h2>
פי' ובגמ' מקשינן האי זית מלוח כיון דשקלית לגרעיניתיה בצר ליה שיעורא סופיה מאי מברך ודוקא סופיה הוא דקשיא לן ולא רישיה דרישיה אפי' בפחות מכשיעור מברך עליו כדפרישנא וכן עקר בודאי דאי לא אפי' בשדעתו לאכול הרבה אסור לו לברך אא"כ באוכל בתחלה כזית בבת אחת שמא ימלך ולא יאכל ונמצא בירך על פחות מכשיעור אלא ודאי כדפרישנא. ומהדרינן עלה דשיעור ברכה כזית בינוני והא דר' יוחנן זית גדול הוה וכי שקלת ליה לגרעניתיה אכתי משתייר כזית בינוני. ומיהו בירושלמי מפרש לה משום טעמא אחרינא משום דה"ל ברייה ואין הוצאות גרעינתו מוציאתו מדי בריה כיון שעדיין נשאר קיים שלא נחתך ולא נתרסק וחסרון הגרעינה שמבפנים לא שמיה חסרון ועדיין דין בריה עליו לענין ברכה וכל שהוא ברייה ואפי' פחות מכשיעור דינו לענין ברכה תחילה וסוף ואפי' פרידה של רמון, ואין זה שיטת גמרתינו דהא אמרינן בגמרין דמשום דבצר ליה שיעורא משום נטילת גרעינה לית ביה ברכה בסוף ולא חשיב לן ואע"ג דהוא ברייה דהכי אמרי' בירושלמי בהדיא דנטילת גרעינה אינו מוציאו מידי ברייה אא"כ בא לומר דבהא הוא דפליגי ירושלמי וגמ' דילן בנטילת גרעינה אם מוציאו מידי ברייה אם לאו דבגמ' דילן סברינן דנטילת גרעינה מוציאו מידי ברייה וכיון דכן בעינן דאית ביה שיעורא, ואין זה נכון דכיון דודאי אית לן למימר דפליגי ירושלמי וגמ' דילן דלא סגיא בלאו הכי כיון דכן טפי מסתבר למימר דבכולה מילתא ובעיקר דינא פליגי למימרא דאפי' ברייה לא חשיבי לענין ברכה עד שיהיה בה כשיעור זית דאית (צ"ל: דאי) לא כיון דאדכריה לר' יוחנן דזית הכא בגמרין לא משתמיט תלמודא לפרושי דין ברייה: פי' ובגמ' אמרי' הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא אייתו לקמייהו כרוב ודורמסקנין ופרגיות פי' כרוב ודורמסקנין ירקות שנתבשלו כדאיתא לקמן בשמעתין והם ודאי משביחין בבשולן ואצ"ל כרוב שאינו נאכל כלל כמות שהוא חי, נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך, פי' שאפי' פירות אע"פ שאין זמון בסופן אבל בתחילתן כל שהוקבעו מתחלה לאכול כגון בני אדם המתחברין בתחילת ישיבתן לאכול בחבורה אחת אחד מברך לכולן ואע"ג דלקמן (דף מ"ג) פליגי ביין התם הוא דענין שתיה אבל בפירות דענין אכילה מודי, ואמרי' דקפץ ובירך על הפרגיות שהוא מין בשר ובר קפרא כעס עליו ואמרי' בחד לישנא דכ"ע שלקות שהכל וכיון דכן ה"ל אידי ואידי שהכל אלא דבהא פליגי מ"ס חביב עדיף לברוכיה עליה ולמיפטר חבריה ומ"ס חשוב עדיף וכרוב חשיב טפי דזיין ולישנא אחרינא דמאן דמברך סבר שלקות שהכל ופרגיות שהכל הילכך חביב עדיף ובק"פ סבר בשר שהכל שלקות בורא פרי האדמה הילכך בורא פרי האדמה עדיף אבל מודה בק"פ לתלמידא היכא דברכותיהן שוות דחביב עדיף ולישנא קמא ודאי ליתיה דמוקים ליה תרויהו בטעותא רבה ותלמידיו דלימרו שלקות שהכל ואפי' בכרוב דלא חזי חי הילכך ליתא להאי לישנא ואע"ג דהוא לישנא בתרא בגמ' דלא אתמר אלא לדחויי בעלמא אלא ודאי דעקר כאידך לישנא ורבה ותלמידא לא איפליגו אלא בברכת שלקות מאי היא והילכתא כרבה דהינו בק"פ ושלקות בורא פרי האדמה, ואלו בדין הקדמה כלומר הי ברכה חזי לאקדומי לא איפליגו דלא איפליגו אלא דתלמידא סבר לכלהו שהכל וב"ק סבר בורא פרי האדמה אבל היכא דברכותיהן שוות (או אין ברכותיהן שוות) כלהו מודו אהדדי דחשוב עדיף או חביב עדיף הילכך שמעינן מהאי לישנא דברכותיהן שוות חביב עדיף ואין ברכותיהן שוות חשוב עדיף. ולא אמרי' השתא להאי לישנא חשוב בגופיה אלא חשוב בברכות כגון שהכל ובורא פרי האדמה בפ"ה עדיף, בפהא"ד ובפה"ע בפה"ע עדיף דכל שברכתו מיוחדת יותר חשובה יותר.
פי' ובגמ' אמרי' אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרי' הני גרגלידי דליפתא דפרמינהו פירמי רברבי בפהא"ד פירמי זוטרי שהכל פי' גרגלידי דליפתי ראשי לפתות ופי' דפרמינהו שחתכן ופי' ופירמי זוטרי שהכל שעשאן כעין פרורין ולפי שעברה צורתו וכל שאין גופו קיים שעברה צורתו אין דינו עליו ולא קאי במילתיה ואצ"ל סחיטתו ולא ממי שלקות, כי אתאן לבי רב יהודה אמר לן אידי ואידי בפהא"ד והאי דפרמינהו טפי כי היכי דלמתיק טעמיהו כלומר אין זה העברת צורתו כיון שזה תיקון בשולו והכשרו. אמר רב חסדא כי הוינא בי רב כהנא הוה אמרי' האי תבשילא דסילקא בפהא"ד דליפתא דמפשי ביה קימחא במ"מ ולא היא אידי ואידי בורא פרי האדמה והאי דשדו ביה קימחא לדבוקי בעלמא הוא פי' וכיון דלא אתי לתבשילא כלל לא חשיב כלל ומברך [על] העיקר הא כל היכא דאתי לתבשילא אפי' פורתא מברך במ"מ דקי"ל כרב ושמואל דאמרי כל שיש מחמשת המינין בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומיהו דוקא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס הא לאו הכי לא דאפי' אכליה בעיניה בכי האי גונא מסתברא דלא חשיב לענין ברכה לא בתחילתו ולא בסופו. וכתב רבנו ז"ל ומיא דסילקא ומיא דלפתא ומיא דשבתא כלהו בפרהא"ד דקי"ל מיא דכלהו שלקי ככלהו שלקי ואין דברי רבנו ז"ל נכונים בזה ובגמ' אמרי' אמר ר"פ פשיטא לי מיא דסילקא כסלקא דליפתא כליפתא מיא דכלהו שלקי ככלהו שלקי ומאי דמפרש לה אמיא למימרא דמברך אמיא בורא פרי האדמה כפשטא דמילתא ליתא דהיכי אפשר דפשיטא ליה לר"פ הא מילתא בהדיא דהשתא כלהו רבנן איפליגו בגמ' בשלקות גופיהו אי קיימי בעיניהו או לא ובדובשא דתמרי דגופא דתמרי ממש אמרי' לעיל שהכל ובגרגלידי דליפתא אתינין למימר לעיל דפרמינהו פירמי זוטרי שהכל אי לאו משום טעמא דרב יהודה מימיהן מיבעיא ואי אפשר לאפלוגי אהא בשום אנפא אלא ודאי פירושא דהא מילתא דר"פ לאיפטורי בברכה דידהו קאמר דאי מברך אסילקא או אליפתא או אשאר שלקי דברכה דידהו בפהאד"מ מיפטרי מיא דידהו ואע"ג דשלקי דליפתא וסילקא בורא פרי האדמה ומימיהן שהכל וברכת בורא פהאד"מ אינה פוטרת שהכל אפ"ה כיון דמגופיהו היא דינא הוא לאפטורי בברכה דידהו והאי דינא הוא בהדי ר"פ למימר דפשיטא ליה ואמרי' עלה דמיא דשבתא מיבעיא ליה אי לאמתוקי טעמא במיא עבדי לה ושבתא בטיל ליה מכי שליק ולא חזי לברוכי עליה כלל וכיון דכן לא מיפטרי מיא דידיה בברכה דידיה או דילמא לעבורי זוהמא דידיה נמי עבדי לה ומתכשר בשליקה וחזי למיכל וחזי לברוכי עליה ומפטרי מיא דידיה בברכה דידיה. ואסיקנא דשבת בתר שליקה לא חזי כלל הילכך לא מפטרי מיא דידיה בברכה דידיה דהא לא חזי לברוכיה עליה כלל אלא בעי לברוכיה עליה שהכל.
אמר רב חייא בר אשי פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ פי' פתיתין של פת בקערה ובדליכא פתיתין אחריני אלא הני שבקערה לא צריכא למימר דאפי' בדליכא פרורין כזית (נמהי) בהני פתיתין נמי מברך עליהן המוציא לחם כדאיתא לעיל ואע"ג דנתבשלו במילתיהו [קיימי] אלא הכא הא צריכא למימר בדאיכא פתיתין אחרים גדולים מהם והיינו דנקט בקערה דמסתמא אינון פתיתין קטנים ופתיתין גדולים מהן על השולחן ומיהו שלמים ליכא דהא אמרי' בסמוך דשלמה מן המובחר וקאמר דמברך אם רצה על הפתיתין קטנים שבקערה ואע"ג דאיכא פתיתין גדולים מהן על השולחן כיון דליכא שלמים ל"ש בין פתיתין גדולים לקטנים, ופליגא דר' חייא בר אבא דא"ר חייא בר אבא צריך שתכלה ברכה עם הפת, פי' עם בציעת הפת הילכך פתיתין גדולים דאפשר בהו למבצע עדיפי, מתקיף לה רבא מ"ש צנומה דלא דכי כליא ברכה אפרוסה כליא אי הכי שאינה צנומה נמי כי כליא ברכה אפרוסה כליא פי' ובנוס' דילן כתיב אי הכי שלימה נמי כי כליא ברכה אפרוסה כליא וה"פ מתקיף לה רבא לה"ט דרחב"א דכיון דאית ליה דכליא ברכה עם הבציעה לאו דינא הוא לפרושי כלל בין צנומה דפתיתין קטנים דלא אפשר בבציעה לפתיתין גדולים דאפשר להו למבצע דמ"ש צנומה דלא (כליא) דכי כליא ברכה אפרוסה גמרה פתיתין גדולים ואפי' שלימים נמי כיון דאמרת צריך שתכלה ברכה עם הפת גמר ברכה מיהת אפרוסה אתיא כלומר דה"ט דרחב"א לא טעמא תריצא הוא דאפי' שלמה נמי מאי מהני לן לפום האי טעמא כיון דסוף סוף גמר ברכה אפרוסה הוא. אלא אמר רבא מברך ואח"כ בוצע פי' וכליא ברכה לגמרי מקמי בציעה דגמר ברכה בעינן בחשיבותיה דפת ואח"כ בעינן בציעה היכא דאפשר למבצע לגלויי אחשבותיה דהא פיתא דחשיבותא הוא כי איכא כולי האי דחזי למיבצע ורבא לא אתי לסיועיה לרב חייא בר רב אשי אלא לפרוכי לדר' חייא בר אבא. והלכתא כרבא פי' הלכך ליתא לדר' חייא בר אשי אבל כל היכא דאיכא פתיתין גדולים ראויין לבציעה מצוה לברוכי עליהן דמצוה לברך ואח"כ לבצועי.
<h2>דף לט:</h2>
הביאו לפניו פתיתין ושלמין פי' פתיתין גדולים ושלמים ממש וכולן מין אחד ודעתיה אפתיתין אמר רב (כהנא) [הונא] מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין, פי' כיון דתרויהו חד מינא ההוא דחביב ליה דמקרבה אהניתיה עדיף ור' יוחנן אמר שלמין מצוה מן המובחר פי' דכיון דתרויהו מין אחד וליכא חביבותא אחריתי אלא קרובי אהניתיה חשיבותא דשלימה עדיף דליכא טירחא כולי האי בבציעה, אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים פי' ודעתן לאכלן שתיהן ד"ה פרוסה של חטים עדיף פי' דכיון דכולהו ענין פת כולי האי גריע של שעורים לגבי של חטים דאשל חטים אית ליה לברוכי ולא דמיא כלל להא דלקמן דשני מיני פירות דפליגי אי חביב עדיף או חשוב עדיף דבהא דהכא ד"ה חשוב עדיף משום דחד ענינה דתרויהו פת וגריע של שעורים טובא אבל בשאין דעתו לאכול אלא של שעורים בודאי על של שעורים מברך שאין מחייבין את האדם לברך על מה שאין בדעתו ולא נחלקו בשום מקום אלא כשבדעתו לאכול הכל על איזה מהן יברך ויפטר חבירו או איזה מהן קודם בשאין ברכותיהן שוות. אמר ר"נ וירא שמים יוצא ידי שתיהן פי' בהביאו לפניו פתיתין ושלמים כי הא דמר בריה דרבנא מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע פי' כדי שתהא שלמה עליונה להדור שלא תראה (את) (צ"ל: אלא) השלמה ובוצע על הפרוסה דחביבא ליה ודעתיה עילווה ואשתכח דקיים הדור מצוה וברכה על החביב. פי' והשתא דתקון רבנן הכי דאמרי פרוסה בתוך שלמה אפי' בשאין דעתו לאכול מן השלמה נמי כיון דלא בצע לה כלל אלא דמנח לה להדור מצוה, ומיהו דוקא בפרוסה של חטים ושלמה של חטים אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים לא משתמש בשל שעורים כלל דגריעי אלא בשל חטים בלחוד: תני ת"ק דר"נ בר יצחק מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע פי' שבדעתו על הפרוסה כדפרישנא לעיל דדעתיה אפתיתין א"ל מה שמך א"ל שלמן אמר שלם אתה ושלמה משנתך ששמת שלום בין התלמידים, פי' דאיפליגו אי מברך על הפרוסה דמקרבא אהניתיה או אשלמה דהדור מצוה ולדבריך יצא ידי שתיהן. אמר ר"פ הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע פי' בענין שבוצע על הפרוסה ועליה מברך שתיהן המוציא ועל אכילת מצה מ"ט לחם עוני כתיב ביה פי' והילכך רשאין לברך על הפרוסה ואתיא שלמה להדור יו"ט. פי' ודעת רבנו האי גאון ז"ל דדוקא בהביאו לפניו פתיתין ושלמים לא שתהא חובה בפרוסה ואע"ג דאמרי' טעמא משום קרא דלחם עוני לעיל נמי לענין כובא דארעא אמרי' עלה נמי דנפיק בה בפסח מהאי טעמא ולא למימרא דחובא בכובא דארעא. אמ"ר אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת פי' ולבצוע משתיהן מ"ט לחם משנה כתיב אמר ר"פ (צ"ל: ר"א) כי הוינן בי רב כהנא הוה שקיל תרתי ובצע חדא אמר לקטו כתיב (שבת קי"ז) כי כתיב לחם משנה בלקיטה כתיב ובבציע[ה] לא כתיב משנה הילכך בעי למינקט תרתי דוגמא דלקיטה ובצע חדא ובהא סגי. רב אמי ורב אסי כי מיקלע להו ריפתא דעירובא מברכי עלה המוציא אמרי הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא ניעביד ביה אחריתי פי' אי בפת עירובי חצירות לאו באותה שבת ואי בפת ערובי תחומין אפי' לאותה שבת ובנוסחא דרבנו ז"ל כתיב אי מיקלע להו ריפתא דערובא בשבתא.
<h2>דף מ.</h2>
אמר רב טול ברוך טול ברוך לא צריך לברך, פי' אם כך אמר [אחר] ברכת המוציא קודם שיטעום אינו צריך לחזור ולברך המוציא דלא הוי הפסק דצורך ברכה, הבא מלח הבא ליפתן צריך לברך פי' דהא ודאי הוי הפסק ור"י אמר אפילו הבא מלח הבא ליפתן אין צריך לברך, פי' דצורך אכילה הוא ולא הוי הפסק גביל לתורי גביל לתורי צריך לברך, פי' דכי האי ודאי הוי הפסק דשיחה בטילה הוא לאמרה בין ברכת המוציא לאכילה ורב ששת אמר אפי' גביל לתורי לא הוי הפסק דאמר רב יהודה אמר שמואל אסור שיטעום קודם שיתן מאכל לבהמתו שנ' (דברים י"א) ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת, פי' הילכך הא נמי צורך אכילה הוא. אמר רבה בר שמואל משום ר' חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד. פי' דמקמי הכי לא חזו למיכל ועד דחזי למיכל לא חזו לברוכי. רבה בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא בצעה לאלתר א"ל הדר ביה מר משמעתיה א"ל לית דין צריך בשש כלומר אין זה צריך איחור שהפת כ"כ יפה שאינה צריכה ליפתן. פי' בגמ' אמרי' אמר' זירא ואיתימא רב חיננא בר פפא מ"ט דר' יהודה וכו' פי' דאמר בורא מיני דשאים. ואע"ג דפרישו בגמ' טעמא דר' יהודה לית הלכתא כותיה דכולה סוגיין בורא פרי האדמה.
מתני'. ברך על פירות האילן בורא פ"ה יצא, פי' פרישנא בגמ' משום דעיקר [אילן] ארעא וכלהו פירות האדמה נינהו ור' יהודה הוא דס"ל הכי לענין בכורים דארעא הוא עקר, ועל פירות הארץ בפה"ע לא יצא דפירות האדמה ודאי לאו בכלל פרי העץ. ועל כלן אם אמר שהכל יצא פי' שהרי הכל נכלל בברכה זו. (מ:) ועל דבר שאין גדולו מן הארץ אומר שהכל ור"י אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו, פי' ולענין פרי העץ פרישנן בגמ' דכל היכא דאי שקלת ליה לפירא משתייר אילנא ולאפוקי פירא לשתא אחריתי חשיב אילן ואי לא לא חשיב אילן ולא מברכין עליה בפה"ע ואין למדין דין אלא מכלל זה ואע"פ שלענין כלאים שנינו בהם כלל אחר ששנו שם כל שמוציא עלין מעצו ה"ז אילן, משרשו ה"ז ירק התם הוא דלענין גופיה אי איכא לאחשובי ירק או לא אבל לענין פריו אי לאחשובי פרי עץ או לא אין למדין אותו אלא מכלל זה, א"נ אפשר דחדא מילתא הוא בהדיה האי וה"ק כל שמתייבש בימות הגשמים וחוזר ומוציא עלין בעצו בימות החמה ה"ז אילן ואם מתייבש בימות הגשמים ומוציא עליו משרשיו בימות החמה ה"ז ירק והוא ענין אחד לגמרי עם כלל זה וכן עקר וברור.
<h2>דף מ:</h2>
פיס' ועל כלן אם אמר שהכל יצא, איתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין ור"י אפי' פת ויין והלכתא כר"י פי' וכיון דכן דשמעינן דיוצא הוא במברך על היין ברכה אחרת ושמעינן מינה דה"ה במברך עליו בפה"ע, ומינה דה"ה נמי במברך בפהא"ד שהרי בברכתו המיוחדת לו מזכיר בה לשון פרי דאמר בפה"ג וכיון דכן ה"ה לבורא פהא"ד דארעא עקר והכל בכלל אבל לענין פת מסתברא דלא דלחם כתיב בתורה וכן כל שברכתו במ"מ מסתברא דלא נפיק בברכ' דאית ביה לישנא דפירי.
אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וקי"ל כר"י דאמר בעינן מלכות והזכרת השם. פי' דר' יוחנן מודה הוא לרב אלא שמוסיף: פי' בגמ' תניא ראה פת ואמר כמה נאה פת זה (אומר) ברוך המקום שבראה פי' ואכל ממנה, ראה תאנה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה יצא דברי ר"מ, פי' דה"ל כברכת שהכל ור' יהודה (צ"ל: ור' יוסי) אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו, פי' ובירושלמי פסקינן כר"מ פי' תו אמרי' בגמ' מנימין רעיא כרך ריפתא בתר דאכל אמר בריך מריה דהאי פיתא אמר רב יצא והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא, פי' וה"ה לר"י דבעי מלכות שמים בדקאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא. ופרכינן והא בעינן שלש [ברכות] ותרצינן מאי יצא דקאמר ידי ברכה ראשונה ושיילינן מאי קמ"ל דאמרה בלשון חול תנינא ואלו נאמרין בכל לשון וכו' וחדא מיניהו ברכת המזון ומהדרינן סד"א היכא אמרי' דכי אמרי' בלשון חול יצא היכא דאמרה כי היכי דתקין רבנן אבל הכא אימא לא קמ"ל.
פיס' ועל דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל. ת"ר על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר בהמה וחיה ועופות ודגים אומר שהכל על הפת שעפשה ועל היין שהקרים ועל התבשיל שעברה צורתו אומר שהכל על החלב ועל הגבינה ועל הבצים אומר שהכל על החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי, פי' חגבים טהורים אומר שהכל. ר"י אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו על המלח ועל הזמית ועל כמהין ופטריות פי' בוליט בלע"ז אומר שהכל, פי' והאי דלא ערבינהו ותננהו משום דכלהו ענינים חלוקים ונקיט לכל חד באפי נפשיה, א"נ אפשר דהכי שמעינהו תנא חדא חדא ובתר הכי סדרינהו כדשמעינהו, ופרישנא בגמ' מאי נובלות בושלי כומרא פי' תמרים שרופי חמה.
מתני'. היו לפניו מינין הרבה ר"י אומר אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך וחכ"א מברך על איזה מהן שירצה, פי' כי פליגי רבנן ור"י דוקא בשדעתו לאכול מכלם הא לאו הכי אין אומרים לו לאדם לאכול מה שאין בדעתו כדי שיברך.
<h2>דף מא.</h2>
אמר עולא מחלוקת כשברכותיהן שוות כגון אתרוג וזית דר"י סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי חביב עדיף, פי' כיון דחדא ברכה היא חביב עליה עדיף לברוכי עליה וליפטרו אידך, אבל אין ברכותיהן שוות דזה פרי האדמה וזה פרי העץ ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה, פי' אבל לעיל דברכותיהן שוות אינו מברך על זה וחוזר ומברך על זה אלא מברך על האחד וחברו פטור. כתב רבנו ז"ל ואי זה שירצה יקדים, ולא נהיר דה"ל למימר הכי בהדיא ד"ה מברך על איזה מהן שירצה אלא ה"פ וחשוב בברכות עדיף כגון פרי האדמה ובורא פרי העץ בפה"ע עדיף, בפה"א ושהכל בפה"א עדיף דכל שמיוחד בברכתו הוא חשוב יותר, ואע"ג דאמרי' במתני' דאם בירך בפירות האילן בפה"א יצא ואם איתא ה"ל לאקדומי בפה"א כי היכי דלפטרו אידך כדי שלא להרבות בברכות ואע"ג דבפרה"ע עדיף ומשו"ה מקדים ליה ה"ל למימר בפה"א כדי שלא להרבות בברכות כדקי"ל דאסור לרבות בברכות בחנם כדמוכח ביומא (דף ע') ובסוטה (דף מ"א) איכא למימר דכי אמרי' דאם בירך על פירות האילן בפה"א יצא הנ"מ כשמתכוין לצאת באותה ברכה אבל ודאי עקר מצותו לצאת בכל אחד בברכתו הראויה לו. פי' ובגמ' פליגי בה ר' אמי ור' יצחק נפחא מתני' דפליגי ר"י ורבנן אי בשברכותיה שוות או לא וחד מיניהו קאי כעולא דמוקי לעיל פלוגתא דר"י ורבנן בברכותיהן שוות הילכך קי"ל כותיה דה"ל תרי לגבי חד, ובפלוגתא דמתני' הלכה כרבנן וברכותיהן שוות חביב עדיף ואין ברכותיהן שוות חשוב בברכה עדיף וכדמוכח לעיל (לט.) מעשה דבר קפרא: אמר רב יוסף ואיתימא ר' יצחק כל הקודם בפסוק זה הוא קודם לברכה ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש פי' בדליכא חד מיניהו חביב עליה טפי מאידך דאלו חד מיניהו חביב עליה הא אמרי' לעיל דלעולם בברכותיהן שוות חביב עדיף.
<h2>דף מא:</h2>
רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא אייתו לקמיהו תמרי ורמוני שקל רב המנונא ובירך אתמרי ברישא א"ל לא סבר ליה מר להא דא' רב יוסף ואיתימא ר' יצחק כל הקודם בפסוק זה הוא קודם לברכה, א"ל זה שני לארץ דכתיב ארץ זית שמן ודבש ודרשינן דבש זה תמרים וזה חמשי לארץ, פי' ורב חסדא לאפוקיה מיניה הוא דבעיא אי משום חביבותא או משום טעמא אחרינא, א"ל מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך.
איתמר הביאו לפניהם תאינים וענבים בתוך הסעודה אר' הונא טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם, פי' בשבאו שלא מחמת הסעודה דאי מחמת הסעודה אפי' לפניהם אין טעונין ברכה ומ"מ לענין ברכה לאחריהם כיון דבאו בתוך הסעודה הרי הם בכלל הסעודה וכן אמר רב נחמן. ורב ששת אמר טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם שאין לך טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד, פי' וכשבאה לפני הסעודה או לאחר הסעודה ושלא מחמת הסעודה והתם טעון ברכה לפניו ולא לאחריו משום דמיזן זיין וראוייה להפטר בברכת שלש הא בשבאה בתוך הסעודה אפי' שלא מחמת הסעודה לפניו נמי ליכא ברכה בפת הבאה בכסנין דבכלל פת הוא אבל לאחר הסעודה חשיבא לנפשה לענין ברכה לפניה ולא לאחריה וה"ה כל דכותה דאין טעונין ברכה לאחריהם כגון דיסא וחביץ קדרה אלא שאלו אין דרכן לבא מחמת הסעודה וה"ה לתמרי נמי דהכי דיניהו דאין טעונין ברכה לאחריהם ומפטרי בברכת שלש משום דזיינו אלא דהשתא לא נחית למידק בתר ה"ט תמרי אי זייני אי לא ונקט פת הבאה בכסנין א"נ יין גופיה מה"ט הוא דמפטר בברכת שלש משום דזיין ואפי' מסעד נמי סעיד ומשמרו (ומשמחו, צ"ל) כדאיתא לעיל בגמ' (דף ל"ה). ופליגא דר' חייא דאר' חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקה פי' פת פוטרת כל מיני מאכל כשבאין בתוך הסעודה ואפי' שלא מחמת הסעודה ויין פוטר כל מיני משקה אי יין שבתוך הסעודה משקין נמי שבתוך הסעודה או יין שלאחר הסעודה משקין נמי שלאחר הסעודה.
אמר רב פפא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם בתוך הסעודה ושלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין לאחריהם לאחר הסעודה כלומר קודם ברהמ"ז טעונין ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם, פי' ר"פ לא איירי במידי (דמידי) דאתי ללפת בו את הפת ומשנה שלימה שנינו דכל שהוא עקר ועמו טפילה מברך על העקר ופוטר את הטפלה ולא איירי נמי במידי דמזון כלומר המיוחדים למזון כגון פת הבאה בכסנין ודיסא וחביץ קדרה וכן בשר גבינה ובצים ודגים וכל כיוצא בהם הנהו לא מבעיא בתוך הסעודה ומחמת הסעודה אלא אפי' שלא מחמת הסעודה פטורין כשהן באין בתוך סעודה כדמוכח במאי דפרישנא בגמ' הילכך הא דר"פ לא איתא אלא בפירות וארישא דשמעתין קאי דאמרי הביאו לפניו תאנים וענבים ואהא קאמר דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה כלומר למלא רעבונו כגון תאנים ענבים ותמרים וכל כיוצא בהן שדרך בני אדם לאכול מהן להשביע נפשו ולמלא בטנו כי ירעב אם באו בתוך הסעודה וכונתו באכילתן לכך אע"פ שאוכל אותן בלא פת אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ובהא איתא לדר' חייא דאמר פת פוטרת כל מיני מאכל אע"ג דאיהו לעולם אמרה בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת סעודה לגבי הא מיהא דמחמת סעודה הילכתא כותיה, שלא מחמת סעודה בתוך סעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם כגון פירות שאוכל מהן בתוך הסעודה בלא פת ואוכל מהם לתענוג ואין כונתו באכילתן להשביעו כלל אלו טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם דכל בתוך הסעודה לענין ברכה דלאחריהם טפלין הם לסעודה, דברים הבאים לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם והא פרישנא דהשתא בדר"פ בפירות איירינן ולהכי לא פרישנא בהא אי מחמת סעודה או שלא מחמת סעודה דמסתמא כל פירות הבאים לאחר הסעודה ונאכלין לבדן בלא פת אינם באין מחמת סעודה הא אם היו באים מחמת סעודה כגון שכבר אכל פיתו ואין לו פת ואוכל מאלו למלא רעבונו כל מחמת סעודה דין אחד בין בתוך סעודה בין לאחר סעודה ולא טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו, וכשהן באין לאחר סעודה שלא מחמת סעודה שהן טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן אין ברכת שלש פוטרתן לפי שהיא ברכת מזון ואלו אינן מזון הילכך מכיון שאלו באין לכלל חיוב ברכה לאחריהן זו אינה ברכה להם כלל לבד מתמרי דזייני שאלו אפילו בשאכלן לבדן שלא אכל פת כלל וברך עליהם ברכת שלש בדיעבד יצא כדאמרינן לעיל הא לכתחלה ודאי בשאכלן לבדן שלא אכל פת כלל מעין שלש ראוי לברך עליהן כנוסח שאר ברכת הפירות ואפילו בקובע סעודתו עליהן לא שמענו בהם חלוק דאע"ג דזייני מ"מ כל לפירות לא הויא ולא חשיבא קביעותא לחייב עליהן שלש ברכות ומ"מ כיון דזיינו אם בירך עליהן שלש ברכות יצא בדיעבד כדאיתא בפרקין לקמן וכיון דאם בירך עליהם שלש ברכות יצא כל שהוא מחוייב כבר מצד אחר שלש ברכות מוציא אותן באותן שלש ברכות אבל פרפרת דהינו פת הבאה בכסנין ומעשה קדרה כגון אורז ודייסא ודכותייהו דין אחר להן שכל שהן באין בתוך הסעודה הן פטורים מלברך עליהן לפניהם ולאחריהם ואפי' שלא מחמת הסעודה.
שאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים בתוך סעודה מחמת סעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם א"ל הואיל ופת פוטרתן, פי' לאו מדין טפלה דלא חשיב ולא מקרי טפלה כלל אלא בשנאכל עמו כגון דברים הבאים ללפת הפת הא כל היכא דלאו הכי לא מקרי טפלה, אלא ה"ק הואיל ופת פוטרתן דפת עיקר סעודה ופת חשיב וכדאי לפטור את כלן בשבאין מחמת סעודה לפי שהוא עיקר סעודה לכל אדם לכל דברים הבאים אחריו מחמת סעודה. אי הכי יין נמי דודאי יין מחמת סעודה וצריך סעודה הוא בודאי וכ"ש שראוי לעשותו כטפלה לפת לענין להפטר בברכתו, יין קובע הוא ברכה לעצמו. פירש מורי רבנו ז"ל לפי שהוא חלוק לעצמו שזה מאכל וזה משקה זו אכילה וזו שתיה ואע"ג דודאי שתיה שבתוך המזון אכילה הוא הינו לגבי שתיה דעלמא לפי שזה דהינו יין שבתוך המזון בא לשרות וצורך אכילה הוא אבל לגבי אכילה גופה ודאי שתיה הוא ושתיה חשיבא ולפיכך טעון ברכה לעצמו ומיהו הינו הוא לענין ברכה שלפניו אבל לענין ברכה שלאחריו לא אלא כלן ענין אחד הן אכילה ושתיה שכלן משביעין ואפי' יין שלאחר המזון פטור הוא בברכת שלש משום דזיין כדאיתא לעיל.
<h2>דף מב.</h2>
רב הונא אכל מפת הבאה בכסנין פי' פת שבתוכה פירות, תריסר ריפתי בני תלתא תלתא לקבא ולא בריך פי' לאחריו שלש ברכות, אמר ר"נ עדיין כפין הוא, פי' כיון שלא בירך אחריהם שלש ברכות גלי אדעתיה שלא לקביעות אכילה אכלן דאכתי כפין הוא. הדר אמר ר"נ כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך כלומר אע"פ שזה אינו קובע סעודתו עליו ואינו אוכל ממנו לקביעות כ"ש אוכל מהם כ"כ שאחרים בכיוצא בזה קובעין עליו סעודה צריך לברך אחריו שלש ברכות. וכתב רבנו ז"ל דמסקנא היכא דאכיל להו בתורת כסנין כלומר בתורת פירות שאינו קובע סעודתו עליו בתחלה מברך בורא מ"מ ולבסוף ולא כלום, פי' וזו ודאי ט"ס הוא, ורבנו ז"ל ודאי ה"ק ולבסוף מעין שלש, והיכא דאכיל לה בתורת קביעותא מברך עליהו המוציא ושלש ברכות דאמר רב יהודה א"ש לחמניות מערבין בהן כלומר ע"ח דבעינן פת ומברכין עליהן המוציא פי' והינו פת הבאה בכסנין ואוקימנא בדקבע סעודתיה עליהו.
ר"פ איקלע לבי רב הונא בריה דרב נתן בתר דגמור סעודתיהו שדו להו מידי קמייהו ויתבי ואכלי פי' ודאי הני דאכלי מברכי הוו דהא אמרי' דגמור סעודתייהו והוו להו הני דברים הבאים בתוך הס' לאחר הסעודה ושלא מחמת הסעודה דטעונין ברכה כדאיתא לעיל. א"ל לא סבר ליה מר גמר אסור לאכול פי' ואפי' בברכה לפי שהוקבע לבהמ"ז וחייב לברך בהמ"ז תחלה א"ל סלק איתמר כלומ' סילק השולחן, ולית הילכתא הכי אלא כל שלא נטל ידיו לברכה מצי אכיל כדאמרי' בגמ' ולית הילכתא ככל הני שמעתתא כלומר דגמר וסלק אלא כי הא דאמרי' רב חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן תיכף לסמיכה שחיטה פי' וסמך ושחט תיכף לגאולה תפלה תיכף לנט"י ברכה, פי' לאו חיוביה לברוכי לאלתר אלא למימרא למיתסר ליה למיכל ולמישתי עד דמברך ברהמ"ז דהא קביל עליה לברוכי ברכת המזון הא כל היכא דליכא נט"י לא מתסר ליה ולמיכל ולמשתי משום ברכת מזונא ואי משום דהוה נמלך כד הדר אכיל סגי ליה במברך לפניו והא דאמרי' בפסחים (דף ק"ג) דאמר להו רב ייבא סבא לתלמידי דרב משמיה דרב כיון דאמריתו הב וניברך איתסר לכו למשתי דאתי לעכובינהו משום אמירה בלחוד ולאו משום נט"י ותרויהו משמי' דרב הא פריש לה רבנו ז"ל התם דבלא ברכת היין קאמר וכיון דכן מוטב ליברכו ברכת מזונא ומברכי אכסא ברכת היין והדר שתו אדנפשיהו בלא ברכת היין ובלבד דלא הוי נמלך מכי שתו השתא ומברכי ברכת היין והדר תו בעי לברוכי ברכת היין אכסא דברכת מזונא.
מתני'. ברך על היין שלפני המזון פטר היין שלאחר המזון ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר הפרפרת שלאחר המזון ברך על הפת פטר את הפרפרת פי' פת הבאה בכסנין וכיוצא בו כדפרישנא לעיל וכ"ש מעשה קדרה שהן טפלה לפעמים עם הפת שנאכלין עמו והכי איתא בגמ' והני דהוו מזון פטר פת לכלהו בתוך הסעודה ואפי' שלא מחמת סעודה כדמוכח במאי דפרישנא בגמ'. ברך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל מעשה קדרה פטר פי' בבאים בתוך סעודתו של פרפרת ואפי' שלא מחמת סעודה דמעשה קדרה לגבי פרפרת כפרפרת לגבי פת, ומעשה קדרה הינו אורז ודיסא וסלקא וטרגיז וטסני כדאיתא לעיל בגמ' (דף ל"ז) והם מיני מאכל של חטה וה"ה פת דוחן ובשר וגבינה ובצים ודגים ותבשיל וכל דברים המיוחדים למזון דכלהו פטר פרפרת ואפי' שלא מחמת סעודה והכי מוכח במאי דפרישנא בגמ' ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון.
<h2>דף מב:</h2>
אמר רבב"ח אר"י ל"ש אלא בשבתות וימים טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה ברך על היין שלפני המזון לא פטר היין שלאחר המזון. נסחא אחרינא אבל בשאר ימים מברך על כל כוס וכוס פי' משום דלא הוה להו חמרא ועל כל כוס וכוס ה"ל נמלך, פי' וסברא דרבוותא ז"ל דהתם הוא לדידהו דלא שכיח להו חמרא להכי שני להו דינא בשבתות ויו"ט דההיא שעתא בלחוד ה"ל חמרא אבל לדידן השתא דשכיח לן חמרא כלהו יומי לענין זה כשבתות ויו"ט. וכתב רבנו ז"ל פי' היין ששותין לאחר הסעודה ועדין לא ברכו ברכת המזון הוא הנקרא יין שלאחר המזון אבל אם ברכו ברכת המזון יין שלאחר ברהמ"ז מקרי וצריך לברך עליו ואינו נפטר בברכה שבירך על היין שלפני המזון ל"ש חול ל"ש יו"ט ושבתות כדגרסי' בערבי פסחים (דף ק"ג) אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודתא וקאי עליהו רב אחא בריה דרב איקא אמימר בריך אכל כסא וכסא מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא בתרא פי' כסא דברכתא רב אשי בריך אכסא [קמא] ותו לא בריך אמר רב אחא בריה דרבא אנן כמאן נעבד אמימר אמר נמלך אנא מר זוטרא אמר אנא דעבידי כתלמידי דרב דרב כהנא בגמרא (וברי"ף: רב ברונא) ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא והוה קאי עילויהו רב ייבא סבא א"ל הב ונבריך ולבסוף אמרו הב ונשתי א"ל ה"ק רב כיון דאמריתו הב ונברך איתסר לכו למשתי פי' בלא ברכת היין משום דבהמ"ז קובעת ברכת היין לכוס שלה ומכי אמר הב וניבריך ה"ל כמאן דבריך בהמ"ז וכן הלכה: רב יצחק בר יוסף איקלע לבי אביי ביו"ט חזייה דבריך והדר בריך א"ל לא סבר ליה מר להא דריב"ל דאמר בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר [המזון] א"ל אנא נמלך אנא. בא להם יין בתוך המזון אפי' בשבתות ויו"ט אינו פוטר יין שלאחר המזון משום דזה לשרות פי' דהינו יין שבתוך המזון וזה לשתות פי' דהינו יין שלאחר המזון פי' דהאי דלשרות הוי באכילה ואינו בדין לאכילה שיפטור שתיה דתרי ענינין נינהו פי' ומיהו יין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון דאי משום דדמי לשתיה קצת דמ"מ משקה הוא הרי יין שלפני המזון פוטרו ואי משום דדמי לאכילה הרי הוא כדברים הבאים בתוך סעודה מחמת סעודה שהם פטורים וזה ברור.
מתני'. היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכלן פי' דרכן היה כשמתחברין לאכול בחבורה אחת שכל אחד מיסב על מטתו וכן לפי מנהגנו עכשו לאכול בשולחן אחד או בלא שלחן במפה אחת ואשמעינן מתניתין דקביעותא לא תליא בישיבה והדין כן לפי שיש כמה יושבים וכל אחד חלוק לעצמו באכילתו ואין דעת אחד מהם להתחבר עם חברו ולא להמתינו כלל אלא הדין בקביעות שיקבעו לאכול בחבורה אחת לאכול יחד ולהמתין זה את זה כדרך חבורה ולעשות לזה הוכח. והוי יודע כלל לברכת הנהנין שכשם שכשיצא אינו מוציא כך אעפ"י שלא יצא דאינו מוציא אלא בשהן דרך קביעות וחבורה לפי שהן כגוף אחד וחשובין כאלו כל אחד ואחד מברך, ובכלן אמרו בין בפת בין במיני פירות כשהן דרך קביעות וחבורה שלענין ברכה שלפניהם שאחד מברך לכלן ואפי' בברכת שהכל והינו מעשה דבר קפרא דלעיל דנתן רשות לאחד לברך בין בשלשה בין בשנים, אבל לענין ברכה שלאחריו אפי' דשבעת המינין דברכה שלהם מעין שלש שכיון שכלן חוץ מפת אינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן כדאיתא בפסחים (דף ק"א) וכל אחד ואחד לאלתר שאכל יכול לילך למקום שירצה ולברך לא הויא קביעותן קביעות לענין ברכה לאחריו ואין אחד מברך לכלן והיינו דאמרי' בחולין [דף ק"ו] אין זמון לפירות ולענין ברכה לאחריהן.
בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו פי' בפה"ג לאחר המזון אחד מברך לכלן פי' ובגמ' לקמן מפרש טעמא: והוא אומר על המוגמר אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה פי' ארישא דמתני' קאי דקתני הסבו אחד מברך לכלן וה"ק זה שברך על הפת בשביל כלן מברך ג"כ על המוגמר, והא דאמרי' שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה לאו למימרא דלאו אורחיהו להביא מוגמר באמצע סעודה בודאי מביאין היו לפעמים והכי איתא בירושלמי אלא לרבותא קאמ' ולא מיבעיא קאמר לא מבעיא מוגמר דבאמצע סעודה דמי שהתחיל לברך בסעודה תחלה מברך עליו דמי שהתחיל בברכה תחלה הוא שראוי לברך על כל ברכות שבסעודה אבל מוגמר שלאחר סעודה אימא דכיון דאחר סעודה ענין אחר הוא זה קמ"ל דאף על זה מברך מי שהתחיל בברכות. ובירושלמי מה בין מוגמר ליין כלומר מה בין מוגמר שבאמצע סעודה דאחד מברך לכלן ליין שבתוך הסעודה דכל אחד מברך לעצמו התם כלהו נהנין בחדא ברם הכא כל חד וחד שתי לנפשיה, פי' גבי מוגמר כולן ראויין ליהנות כאחד ואפי' באמצע סעודה דאין אכילה מעכבת להדיא אבל ביין באמצע סעודה אין כלן ראויין לשתות בשעה שזה מברך ברכת היין שאין בית הבליעה פנוי וצריך להמתין עד שבלע מה שבפיו ומשו"ה אין ראוי לשתות וכיון דאין ראוי לשתות אינו בברכת חבירו כדנפרש בסמוך.
דוקא הסבו הוא דאחד מברך לכלן המוציא פי' דאיכא הוכח כדאי וחשוב לענין חבורתן וקביעותן אבל לא הסבו לא פי' כדאמרן דבעינן הוכח ניכר לענין קביעותן. ואי אמרי ניזול ניכול נהמא בדוכתא פלן אע"ג דלא הסבו אלא כל אחד ואחד אוכל מככרו כמאן דקביעי דמו ואחד מברך לכלן פי' דכל שהסכימו לכך בתחילת ישיבתן בהכי סגי ובהא לא בעי הוכח אחריתי דלא בעי הוכח אלא ביושבין תחלה בלא הסכמה דתניא עשרה שהיו מהלכין בדרך אע"פ שכלן אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו עלו וישבו כלומ' אע"ג דלא הסיבו ולא הוה ביניהו אלא ישיבה בעלמא אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכלן ואוקימנא כגון דאמרי ניזול ניכול נהמא בדוכתא פלן. וכתב רבנו ז"ל ויין נמי בעי הסבה פי' לענין ברכה שלפניו כר' יוחנן פי' דאמר הכי בגמ' ואם הסבו אחד מברך לכלן בפה"ג ואם לא הסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו פי'.
<h2>דף מג.</h2>
ובגמ' אמרי' אמר רב ל"ש אלא פת דבעי הסבה פי' וה"ה כל דבר מאכל דבעינן קביעות לפטור אחד אחרים לענין ברכה שלפניו אבל יין לא בעי הסבה פי' דיין מתוך שהוא ענין שתיה לא בעי קביעותא כולי האי וכל שהן ביחיד סגי ור' יוחנן אמר אפי' יין בעי הסבה. איכא דאמרי אמר רב ל"ש אלא פת דמהניא ליה הסבה אבל יין לא מהני ליה הסבה פי' ל"ש אלא פת דמהניא ליה הסבה וכל דדמי ליה דמידי דבר אכילה אבל יין דמידי דשתיה לא מהני ליה הסבה לענין ברכה לפניו דאין קבע לשתיה ולא הויא קביעותא, ור"י אמר אפי' יין מהניא ליה הסבה דאפי' לשתיה לחודיה נמי הויא קביעותא ואפי' רב נמי לא פליג אלא לענין שתיה כי הוא לחודה אבל היכא דהוי קביעותא לאכילה ה"ה נמי דהוי קביעותא לענין שתיה ואחד מברך לכלן והינו מתני' דקתני בא להם יין לאחר המזון אחד מברך לכלן משום דהא איקבעי לאכילה. והוי יודע דלא נחלקו מעולם אלא ביין משום דמידי דשתיה אבל בכל מידי דבר אכילה דיניה כפת לענין ברכה לפניו דאחד מברך לכלן וכדאיתא לעיל במעשה דבר קפרא והזהר בזה לפי שכבר טעו בו שרים רבים ונכבדים והלכתא כר"י בתרויהו דיין בעי הסבה היכא דאחד מברך לכלן ומהניא ליה הסבה הילכך כלהו מידי שוין נינהו בין מידי דאכילה בין מידי דשתיה ובכלהו מהניא להו הסבה ובעו הסבה לענין ברכה לפניו שיהא אחד מברך לכלן אבל אין זימון לענין לברך ברכה לאחריו בשום דבר אלא בפת וכדקי"ל אין זמון לפירות. פי' ובגמ' אמרי' תניא כיצד סדר הסב אורחים נכנסים ויושבין ע"ג ספסלין וע"ג קתדראות ואין עולין להסב עד שיכנסו כלן הביאו לפניהן מים כל אחד ואחד נוטל ידו אחת, בא להם יין כל אחד ואחד מברך לעצמו פי' דהשתא כשהן יושבין לא הוי קביעותא כלל שאף הם אינן ברשות עצמם אלא ברשות בעה"ב ועתידין שיעקרו ממקומן לאלתר שיבא בעל הבית ויאמר להם להיסב ומפני שהיו רגילין ביין קודם סעודה לפיכך נוטל כל אחד ואחד ידו אחת מפני הכוס שעתיד ליטול שמא יגע במשקין שבכוס וידים שניות ומטמא משקין להיות תחלה אבל אינו נוטל שתי ידיו שלא תקנו נט"י אלא לפת, עלו והסיבו והביאו להם מים אע"פ שכל אחד נטל ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו פי' כדקי"ל דלסעודה בעי נט"י ומיהו אי עביד שימור לההיא דיו עכשו בנוטל ידו אחרת דהשתא אשתכח דנטל שתיהן ולחצאין ודאי קי"ל דידיו טהורות אלא דאורחא דמילתא קתני דאידי דנוטל ידו אחרת נוטל שתיהן. הביאו להם יין אע"פ שכל אחד ברך לעצמו אחד מברך לכלן דהשתא דהויא קביעותא ואע"פ שכבר ברכו תחלה טעונין ברכה עכשו דה"ל שנוי מקום דצריך לברך ותו דה"ל נמלך שאין יודעין אם יביאו להם יין. שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו ואלו לאחר המזון אחד מברך לכלן, אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי, הפי' הנכון בזה שאין ראוי לשתות כלן בשעה שמברך זה וכיון שאין ראויין לשתות אין ראוי להפטר באותה ברכה ולפיכך תקנו שיהא כל אחד מברך לעצמו וכיון דתקון לגמרי תקון למימרא דאפי' הראויין לשתות נמי אינן יוצאין.
פיס' והוא אומר על המוגמר אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה מדקתני והוא מכלל דאיכא עדיף מיניה ואפ"ה כיון שהתחיל בברכות הוא מברך לכלן מסייע ליה לרב חייא בר אשי דאמר רב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה פי' דה"נ דומיא דהא דמי שהתחיל במצוה ליטול ידיו גומר ג"כ המצוה ומברך, ומיהו הני כללי למימרא דמסתמא הכי דינא אבל אם זה בא לחלוק לאחר או שהיה גדול ביניהם ורוצה לשנות הרשות בידו שהגדול רשאי לחלוק הברכות וליתן קצתן [לאחד] וקצתן לאחר. ומיהו נט"י באחרונה לענין ברכה אינה מעכבת אלא א"כ באוכל דבר מזוהם ופרשו הגאונים ז"ל דהינו דבר שאין קרב מינו למזבח כדמפרש לקמן באלו דברים בס"ד.
אמר ר' זירא אמר רבה בר ר' ירמיה מאימתי מברך על המוגמר משתעלה תמרתו פי' כיון שהתחיל לתמר דהינו קיטור העשן שמתמר ועולה ביושר כמו הדקל חייב לברך בעוד שעיקרו קיים ועד שלא יכלה עקרו דאחר שעקרו כלה ליכא ברכה בריח כיון דאין לו עקר ומכיון שהתחיל לתמר מברך ואע"ג דלא ארח אכתי דומיא דהמוציא דמברך מקמי דאכל: אמר רב חייא בריה דרב נחמני אמר רב חסדא אמר רב אמר זעירא על (צ"ל: כל) המוגמרות פי' הקטרות כלן מברך עליהן בורא עצי בשמים חוץ ממושק שאין מברכין עליו בורא עצי אלא בורא מיני בשמים מפני שהוא מין חיה פי' ובגמרא אמרי' איתיביה אין מברכין בורא עצי בשמים פי' במוגמר קאמר אלא על אפרסמון של בית רבי ואפרסמון של בית קיסר פי' עץ אפרסמון והיו מגמרין בו שנותנין אותו באש ועולה תמרתו וריחו עד שעקרו קיים אבל של אחרים כבר כלה עקרו עד שלא תעלה תמרתו והוא ריח שאין לו עקר ואין מברכין עליו, ועל הדס בכל מקום לפי שהדס בכ"מ עולה תמרתו עד שעקרו קיים והיכי אמר זעירי שעל כל המוגמרות מברך עליהן בורא עצי בשמים תיובתא. אית ספרים דמסיק בתיובתא ואית ספרים דגרסי ומשנו הדס וכל דדמי ליה וגאון אמר לא חזינא במתיבתא מאן דמסיק בה תיובתא. ומשחא דאפרסמא מברכינן עליהן בורא שמן ערב פי' משחא דאפרסמא הוא שחותכין עץ האפרסמון וקוטמין אותו ונוטף שמן ממנו והוא הצרי שאומר' (כריתות ו') שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף וכבר פרשנו למעלה שאפי' בפירות אין היוצא מהן כמותן כ"ש בעץ הילכא (צ"ל: הילכך) ליכא לברוכי עליה בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב. פי' ובמוגמר של מצטכי ולבונה נראה שמברכין בו בורא מיני בשמים וראוי לברך עליו שתמרתו עולה עד שעקרו קיים. וכשרתא ומישחא כבישא ומשחא טחינה כלהו מברך עליהו בורא עצי בשמים פי' עץ בשם ונותנין אותו בשמן ולאחר זמן ריחו נודף מברכין עליה בורא עצי בשמים שעקרו קיים שהעץ בתוכו ומשחא כבישא הוא שחותכין עצי בשמים חתיכות קטנות ועומדות בשמן וריחן נודף מתוכו על שם שהם כבושים לתוכו נקרא משחא כבישא כעין לשון כבשין בחומץ על שם שכובשין לתוכו, ומשחא טחינא הוא שנשחקו עצי בשמים לגמרי והם בתוך השמן ובכלן מברכין בורא עצי בשמים דעקרו קיים חשבינן ליה ושמעינן מינה לכ"ע דכל היכא שסיננו אותו ואין שם כלום מן הבשמים אין מברכין עליו כלומר על ריחו אלא בורא שמן ערב כמשחא דאפרסמא.
<h2>דף מג:</h2>
וסמלק וחילפי ימא מברכינן עליהו בורא עצי בשמים פי' סמלק וחלפי ימא הם עשבים בעלי ריח בגופן ואינן רכים כעשבים אלא גדלים הם ע"ג קרקע ואלו אית פרי ודאי בורא פרי האדמה מברכינן ביה ולא בופרה"ע דלישנא דעץ בברכה דבורא פרי העץ בעי למימר אילן והני לאו אילן נינהו אבל כל מידי דקשי מיקרי בלישנא דעלמא עץ וההוא לא בעי למימר אילן אלא דבר קשה והלכך הני דאית להו ריח טוב בגופן לענין גופן עץ מקרי ומברכינן בהו בורא עצי בשמים ובגמ' מיתינן עלה ראיה דמידי דלאו אילן משום דקשי מקרי עץ מדכתיב (יהושע ב') ותטמנם בפשתי העץ והא פשתים לאו אילן הוא ואיקרי עץ. ונרקום דגינונייאתא עשבים הם בעלי ריח בגופן והן קשין מברכינן עליה בורא עצי בשמים דדברא בורא עשבי בשמים, שהן רכין. סגלי בורא עשבי בשמים פי' עשבים הם בעלי ריח בגופן והן רכין פי' אבל בפרחים ודאי בין של אילן בין של עשבים בכלהו מברכינן ברוך שנתן ריח טוב בפירות וכדכתיבנא לעיל בגמ'.
אמר רב זוטרא האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות פי' ואע"פ שעקרן לאכילה ולא עבידא לריחא כיון שמתכוין להריח מברך הא בשאינו מתכוין להריח אע"פ שמריח ונהנה אינו מברך אלא במידי דעביד לריחא כדאיתא לקמן בפ' אלו דברים (דף נ"ג). אמר רב יהודה האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילנא דקא מלבלבין אומר ברוך שלא חסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בו ב"א וקבעו ברכה זו לפי שהוא ענין בא לזמן והוא ענין מחודש שאדם רואה עצים יבשים שהפריח הקב"ה ומסתברא דהיא בשם ומלכות אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על הריח שנא' (תהלים ק"ו) כל הנשמה תהלל יה אי [זה] דבר שהנשמה נהנית ממנו הוי אמר זה הריח.
ת"ר הביאו לפניהם שמן והדס ב"ש אומרים מברך על השמן ופוטר (השמן) [ההדס] פי' להאי נסחא מדקאמר דכי מברך אחד מיניהו פטור אידך ודאי במשחא איירי דברכתו בורא עצי בשמים ולאו היינו משחא דאפרסמא דברכתו בורא שמן ערב כדאיתא לעיל אלא כושרתא ומשחא כבישא או מישחא טחינא והשתא הוו להו ברכותיהן שוות ומיירי דליכא חד מינייהו דחביב ליה טפי וכיון דכן ודאי חשוב בגופו עדיף ובהא פליגי דב"ש סברי דמשחא עדיף דהוא חשוב בגופו טפי מהדס וב"ה סברי הדס כבריתו וקיים בגופו עדיף ואיכא נסחא דכתיב בהו וחוזר ומברך על השמן ולפום האי נסחא ודאי מיירי בשאין ברכותיהן שוות ומיירי במשחא דאפרסמא דברכתו בורא שמן ערב ובדליכא חד מיניהו דחביב עליה טפי מאידך ובהא פליגי ב"ש סברי ודאי משחא עדיף דהוא ודאי חשיב בגופו טפי מהדס וחשוב ודאי בברכתו שמזכיר ומייחד שמן וב"ה סברי הדס עדיף שהוא כברייתו וקיים בגופו אמר רשב"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו פי' אע"ג דבסיכה ליכא ברכה מ"מ חשיבותא היא גביה דאשתמשי ביה בתרתי. א"ר יוחנן הלכה כדברי המכריע רבא אמר הלכה כב"ה והלכתא כרבא דבתרא הוא.
ת"ר הביאו לפניהם שמן ויין פי' הני ודאי אין ברכותיהן שוות והם ענינים חלוקים שזה לריח וזה לאכילה ואיכא למימר דאתיא בשאין אחד מהם חביב עליו יותר א"נ אליבא דהלכתא בהא כיון דאין ברכותיהן שוות אפי' איכא חד מיניהו דחביב עליה טפי בתר חשוב אזלינן ובהא פליגי הי חשיב אי ריחא דמקרבה הנאתא לאלתר אי שתייה דהנאתה מרובה וב"ש סברי דשמן חשיב טפי ולהכי נקיט ליה בימינו ובריך עליה ברישא והינו דאמרי' ב"ש אומ' אוחז את השמן בימינו פי' כדי שיברך עליו מתחלה ואת היין בשמאלו מברך על השמן ואח"כ מברך על היין, וב"ה אמר אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו מברך על היין וחוזר ומברך על השמן.
וטחו בראש השמש פי' כדי שיריח הריח ואם שמש ת"ח הוא טחו בכותל מפני שגנאי הוא לת"ח שיצא כשהוא מבושם לשוק, פי' והוי יודע דבשמן לא מברכינן עליה לעולם ברוך שנתן ריח טוב בפירות ואפי' הוא שמן זית שנתן בו בשמים ואע"ג דשמן זית פרי מקרי משום דהשתא האי ריחא לאו מיניה הוא אלא מברך עליו בורא עצי בשמים על שם שהבשמים שעדיין בו. ואע"פ שעל ידי השמן ריחן נודף יותר ועל ידו ריחו מגיע לנו אפ"ה חשיבותא דבשמים בדינה קימא וראוי לברך עליהן ואם הבשמים שבו היו פירות עכשו מברכינן עליו ברוך שנתן ריח טוב בפירות מיהו כאן וכאן בשסיננו השמן אין מברכין עליו על ריחו אלא בורא שמן ערב ואפשר שאין מברכין עליו כלל שאין ערבות ממנו אלא שקלט אותו מאחר השתא ה"ל כריח שאין לו עקר וכמוגמר שאין לו עקר האי נמי חשיב שאין לו עקר כיון שאין ריח זה מגופו של שמן ואע"פ שנתלה בו אין בכך כלום וכן עקר.
ת"ר ששה דברים גנאי הוא לת"ח אל יצא כשהוא מבושם לשוק ואל יצא יחידי בלילה ואל יצא במנעלים המטולאים ואל יספר עם אשה בשוק ואל ישב בחבורה של עמי הארץ ואל יכנס באחרונה לביה"מ וי"א אל יפסיע פסיעה גסה ולא יהלך בקומה זקופה אל יצא כשהוא מבושם לשוק במקום שחשודין על משכב זכור ולא אמרן אלא בבגדו אבל בגופו זיעה מעברא ליה ואל יצא יחידי בלילה משום חשדא ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עדנא אבל קביע ליה עדנא פי' ללמוד לפני רבו מידע ידעי ליה דלעידניה קא אזיל. ואל יצא במנעלים המטולאים בטלאי ע"ג טלאי ובפנתא פי' עור של מעלה ובימות החמה אבל בגלדא פי' עור של מטה או בימות הגשמים לית לן בה, ואל יספר עם אשה בשוק ואפי' הוא אשתו או בתו או אחותו לפי שאין הכל בקיאין בקרבותיו, ואל יצא (צ"ל: ישב) בחבורה של ע"ה דלמא אתי לאמשוכי בתריהו ואל יכנס באחרונה לביה"מ דלמא חשדי ליה בפושעים. ואל יפסיע פסיעה גסה דאמר [מר] פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם מאי תקנתיה להדריה בקדושא דבי שמשי, ואל יהלך בקומה זקופה משום שנא' (ישעיה ו') מלא כל הארץ כבודו פי' שחייב לראות א"ע כאלו שכינה על ראשו.
<h2>דף מד.</h2>
מתני'. הביאו לו מליח ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו זה הכלל כל שהוא עקר ועמו טפלה מברך על העקר ופוטר את הטפלה. מי הוי מידי דהוו מליח עקר ופת טפלה אמר רב אחא בריה דרב אדא אמר' יוסי באוכלי פירות גנוסר שנינו פי' שמתוך מתיקותן נותנין בהן מלח הרבה ומתוך המלח צריך למעט פת ומ"מ הפירות עקר. פי' והוא חלקו של נפתלי, ושמעתי מפי מורי החכם הגדול ר' יצחק הלוי בר שמואל ז"ל שזהו שתרגם אנקלוס (בראשית מ"ט) ואחסנתיה תהא מעבדא פירין יהון מודין ומברכין עליהון לפי שהן טעונין ברכה לעולם ואין נפטרין בפת כשאר פירות.
מתני'. אכל תאנים וענבים ורמונים מברך עליהן שלש ברכות דברי ר"ג וחכ"א ברכה אחת מעין שלש ר"ע אומר אפי' אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלש ברכות פי' ומסתברא דדוקא הוא מזונו כלומר בסומך עליו. פי' אמרי' בגמ' מ"ט דר"ג דכתיב (דברים ח') ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש וכתיב ואכלת ושבעת וברכת פי' וחדא ברכה אמר רחמנא לכלהו, ורבנן ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' ואכלת ושבעת וברכת. וכ"ת ולרבנן דהאי ארץ בתרא הפסיק הענין וברכת אלחם קאי, מעין שלש מנ"ל, איכא למימר דודאי וברכת אכלהו אלא דשמעינין מדאיפסיק רחמנא בארץ דאפריש להו בברכותיהן דלחם טעון ברכה יותר ומ"מ מדכללינהו רחמנא דאמר וברכת אכלהו אפי' רבנן מודו דאפי' לחם גופיה בבירך עליו מעין שלש של מזון כגון מחיה וכלכלה יצא ובפירות נמי בהנהו דדמי ללחם דזייני ושייכי בבהמ"ז אם ברך עליהן ברכת שלש יצא ולענין יין לחייבו ברכה לאחריו מאן דאמר ושבעת זו שתיה הרי זה מפורש דאשתיה נמי אמר רחמנא וברכת וכ"ת א"כ שלש ברכות נמי איכא למימר מדפרט רחמנא לחם ולא פרט יין אלא דכלליה בלשון ושבעת ש"מ דלא חייב לזה ברכה כזה אלא לכלליה אהדרוה דהינו ענבים ומיהו עבר וברך עליו שלש ברכות יצא משום דזיין ומדכלליה רחמנא כלל בהדי לחם סברי ב"ש דמצוה מן המובחר לברך אחר אכילה ושתיה דהינו דרך שביעה גמורה וכדאיתא נמי לקמן בפ' אלו דברים ולאו לעכובא דודאי אכל חד וחד לחודיה מברך אאכילה לחודא ושתיה לחודא מידי דהוה אענבים אפי' אלחודיהו מברך אלא למצוה ולמאן דלא דריש ושבעת זו שתיה נפקא לן מזית שמן וכיון דחייב רחמנא במשקה זית ברכה ה"ה ביין דרחמנא אקשינהו כדכתיב תירוש ויצהר ור"ג ההוא ארץ דאפסיק רחמנא והדר כתב לחם למעוטי כוסס החטה דליכא ברכה לאחריו ומשו"ה הדר לחם ולרבנן כוסס החטה לא צריך קרא למעוטה דמסתמא כי אדכריה רחמנא לחטה בשבחא דא"י במזון הוא דאדכריה ולאו בכוסס את החטה דלא אורחייהו דאינשי לאשתמושי בהכי בחטים ומ"מ לא מקרי בטול דעת מאן דעביד הכי ולהכי לא נפקא לן מכלל בורא פרי האדמה אבל ברכה לאחריו ליכא כלל אלא כשאר דברים שאינן משבעת המינין כדכתיבנא לעיל.
אמ"ר יעקב בר אידי אמר' חנינא כל שהוא מחמשת המינין בתחלה מברך עליו בורא מ"מ פי' והם מבושלים בקדרה ולבסוף ברכה אחת מעין שלש פי' חמשת המינין הם חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון וכולן בכלל חטה ושעורה דכוסמין מין חטין ומין שעורים, שבולת שועל ושיפון [חסרון יש כאן וצל"ל: ושבולת שועל ושיפון מין שעורים]. אמר רבה בר מרי אמר ריב"ל כל שהוא משבעת המינין בתחלה מברך עליו בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש פי' שבעת המינין הם המפורשין בכתוב חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון וזתים ודבש הינו תמרים. א"ל אביי לרב דימי ברכה אחת מעין שלש מאי היא א"ל דחמשת המינין על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שנתת והנחלת את אבותינו רחם ד' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלם עיר קדשך ועל ציון משכן כבודך ובנה ירושלם עירך במהרה בימינו ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברך עליה בקדושה ובטהרה כי אל טוב ומטיב אתה בא"י על הארץ ועל המחיה. דפירי על העץ ועל פרי העץ דחמרא על הגפן ועל פרי הגפן. מחתם מאי חתום פי' בשל פירות ר"ח אמר על הארץ ועל הפירות ור"י [אמר] על הארץ ועל פירותיה. אמר רב עמרם ולא פליגי הא לן והא להו פי' הלכך בפירות א"י ואפי' הבאים משם לכאן מסתברא דחתימנין על הארץ ועל פירותיהן ובחמשת המינין חתימינן על המחיה ועל הכלכלה ובהא לא ידעינן לאפרושי בין דידן לדידהו פי' ומיהו בשותה יין איכא מרבוותא ז"ל מאן דאמר דחתום ביה כשאר פירות על הארץ ועל הפירות ואיכא דס"ל דכיון דייחד ליה בברכה ראשונה ה"נ בברכה אחרונה ומברך על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה וכו' וחותם על הארץ ועל פרי הגפן ולא חתום על הגפן ועל פרי הגפן דלעולם צריך להזכר בחתימה הארץ, ומאן דאכיל דיסא ופירות ושתי חמרא כאיל לכלהו על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה וכו' וחתום בכלהו על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה ועל פירות ועל פרי הגפן וחדא נינהו דארץ נינהו דמפקא הני. ובירושלמי אמרי' דצריך להזכיר בה מעין המאורע כגון שבת ויו"ט ור"ח ובגמ' דילן לא אדכרו בה כלל ואפשר דאפי' לסברא דירושלמי אם עבר ולא הזכיר יצא דדוקא בבהמ"ז אמרו דלא יצא משום דלא אכיל פת כדלקמן וה"ט שיך בפת ולא בשום מידי אחרינא ומסתברא דמאי דאמרי' לקמן (דף מ"ט) דכל שלא אמר בברכת המזון ברית ותורה וחיים ומלכות בית דוד לא יצא ידי חובתו לא יצא ידי חובתו כראוי קאמרי' ולאו דוקא ולא מיחייב לאהדורי מדלא אדכרו לה במעין שלש והכי מוכח לקמן דאמרי' דרב חסדא בריך קמיה רב ששת ולא אדכר ברית ותורה ומלכות מוקפיה רב ששת לחוטמיה עליה כחויא ולא אהדריה.
<h2>דף מד:</h2>
מתני'. השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו ר"ט אומר בורא נפשות רבות פי' ולר"ט ליכא בהו ברכה לאחריו כיון דבריך בורא נפשות רבות לפניו דהיא ברכה הבאה לאחריו. והאי דנקיט לצמאו משום דמיא לא זייני כלל לפי שאינן אלא יסוד אחד ואינן פועלות במורכב אלא כעין משוש לפיכך אין לברך עליהן אלא כששותה לצמאו דמיתהני לשבר צמאו ולפיכך אמר בהו ר"ט בורא נפשות רבות וחסרונן (דאפי') ליכא (צל"ל: דליכא) לברוכי בהו אלא בורא תשלום חסרון הבריות ומודה ר"ט בשאר דברים דמברך בהו שהכל ואחריהן בורא נפשות. לאפוקי מאי פי' דמיא לא שתי איניש אלא לצמאו ואמרי' למעוטי דחנקתיה אומצא ומיהו דוקא במיא הוא דלא מברך בדחנקתיה אומצא משום דלאו מידי דהנאה הוא אבל ביין ושאר משקין ודאי מברך, דמ"מ הא איתהני.
<h2>דף מה.</h2>
ר"ט אומר בורא נפשות אמר ליה רבה בר רב חנא לאביי הלכתא מאי א"ל פוק חזי (מאן) [מאי] עמא דבר זו ראיה לדברינו שלא נחלק ר"ט אלא במים דאי בשאר מינין מי מספקא ליה לרבה בב"ח הא בכלהו פרקין אמרי' להדיא שהכל אלא כדפרישנא ומשום דמסתבר טעמיה דר"ט אסתפקא ליה א"נ דשמיע ליה מ"ד דהילכתא כותיה ואמר ליה פוק חזי מה עמא דבר והינו שהכל נהיה בדברו: ת"ר אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל אחרים אומרים שמרים שיש בהן טעם יין מברכין עליהן בורא פרי הגפן רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו אין הלכה כאחרים כתיבנא פירושא וטעמא דפלוגתיהו בע"ז ובפסחים בסייעתא דשמיא.
שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית פי' אע"פ שאינו יושב עמהם, והכותי מזמנין עליו סבר תנא דמתני' דכותיים גרי צדק הם ואידך מתני' מפרשי' לה בגמ'. אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומה ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליהם. פי' טעמא דמתני' דכל הני משום דבשום מאכל עברה ליכא ברכה ולא תימא דוקא זמון הוא דקאמר דהא קתני בהדיא בהדיהו והשמש שאכל פחות מכזית מי איכא למימר דזמון הוא דליכא אבל ברכה מברך בפחות מכזית אלא ודאי דאינו מברך כלל דאי איתיה בהני דלעיל דאכלי איסור דמברכי כלל פרושי הוה מפרשינן ליה בגמ' והדין נותן דאיך יברך אין זה מברך אלא מנאץ ואין זה אלא מזכיר עון תדע לך הרי שהיה אוכל חזיר ונבלה יברך ולא עוד אפי' אוכל אותן בהיתר כגון חולה שיש בו סכנה וצריך להן אין לברך על אכילתו זאת וכן כתב הרב ר' משה ז"ל וכן הדין בודאי באיסורין דרבנן באוכל אותן באיסור אבל אוכל אותן בהיתר כגון חולה שיש בו סכנה או מעשה שבת ע"י גוי בחולה שאין בו סכנה נראה ודאי שמברך שכיון שהתירוהו והוא טעון ברכה מן התורה ודאי מברך לפי [ש]היום מותר לו לאכילה ומאכל זה מותר הוא אלא שנעשה בו מלאכת איסור ומלאכה הותרה לגבי האי, ומכאן למי שהוצרך ואכל ביוה"כ אע"פ שאכל בהיתר אין לו לברך לא לפניו ולא לאחריו דכיון דיום זה אסור הוא לאכול ה"ל כלהו מאכלות לגבי האי יומא כחזיר ונבלה ותו דלאו מידי דהנאה הוא אלא דבצערא ואע"ג דלא סגיא דלא מתהני הנאתו ע"י אונס ולא שיך לברוכי בהא וזה כדין אשה שנאנסה ותחילתה באונס וסופה ברצון דחשבינן לה אונס: ובערכין (דף ד') אמרי' הכל חייבין בזמון כהנים לוים וישראלים ואמרי' עלה בגמ' פשיטא ואמרי' ל"צ דכהן אכיל תרומה וקדשים וזר אכיל חולין מהו דתימא כיון דזר לא אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף קמ"ל כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי ושמעינן מינה דשלשה שאכלו ושנים מודרין את האחד כיון שזה יכול לאכול משלהם מצטרפי אהדדי אבל היו כלן מודרין זה מזה שוב אינן מצטרפין כן כתבו בתוספות, ואפשר דלא דמו דאכתי הכא חזו כלהו למיכל כחדא משל אחרים והן מותרים כולן בככר אחד וכיון דכן אכתי איכא צירוף ביניהם, אבל ודאי איכא למשמע מינה דכהן שאסר על עצמו חולין שוב אינו מצטרף עם זו שהרי אלו שניהם זה אסור בשל זה לעולם וכן בשני ישראלים וזה אסר על עצמו כל פת שבעולם חוץ ממקום פלוני והשני אסר על עצמו פת שבאותו מקום אלו ודאי אין מצטרפין שהרי עכשו זה אסור בשל זה אע"ג דאיסורייהו בנדר דאפשר בשאלה מסתברא דהשתא מיהת לא חזו.
נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן פי' עבדים דלא חזו לאצטרופי בהדן נשים משום פריצותא וקטנים משום דלאו בני חיובא הא כל היכא דלא בעינן להו לצירופא דלא צריכינן לצירופא דידהו כיון דאיכא שלשה בר מינייהו ודאי מזמנין עמהם וכן הם מזמנין לעצמן. ועד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה. מנהמ"ל פי' דזמון בשלשה ושלשה חייבין לזמן אמר רב אסי דאמר קרא (תהלים ל"ד) גדלו לד' אתי פי' גדלו לשון רבים ומסתמא שנים ואתי הא תלתא והתם כד הוו שלשה קאמר גדלו להוסיף ברכה והינו זמון דמוסיפין ברכת זמון ומדרבנן הוא ודאי וקרא אסמכתא בעלמא. אמר רב חנן בר אבא מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך שנא' גדלו לה' אתי פי' ועניית אמן הינו גדלו וקאמר אתי דהינו שוה לו והינו שוה לקולו.
<h2>דף מה:</h2>
אמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו ומזמנין עליו פי' קוראין לו ויבא אצלם ויושב עמהם ומזמנין עליו וקמ"ל דלא פקע זמון מינה אע"פ שיצא לו לשוק והניחם. אמר אביי והוא דקרו ליה ועני פי' שלא הרחיק מהם כ"כ שאלו יקראו לו ישמע לקולם שאלו הרחיק מהם כ"כ נתבטל צירופן וקביעותן ושוב אינן מזמנין מחמת צירופן הראשון אפי' בא ויושב עמהם ומיהו הא דאמרי' בדקרי ליה ועני מזמנין עליו דוקא בבא אצלם ויושב עמהם הא לאו הכי לא דקביעותא בעינן, ומיהו הא דאמרי' דכי הרחיק כ"כ נתבטל צירופן וקביעותן ואפי' בא ויושב עמהם הנ"מ כשאינן אלא שלשה אבל נשארו שם שלשה כשיצא הוא הרי נשאר שם קביעות בר מיהא וחיוב זמון ואפי' אזל האי לעלמא וארחיק טובא לא פקע זמון מיניה וכי הדר מזמן בהדיהו, והינו דאמרי' לקמן בשלשה ב"א שבאו משלשה חבורות אין רשאין ליחלק ומזמנין לעצמן דהא כל חד איחייב בזמון ולא פקע זמון מיניה ומיירי בסתמא ואע"ג דארחיק טובא ופרישנא לה בשבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם כלומר שנשארו שם שלשה ב"א בכל חבורה וחבורה שנשאר קביעות וחיוב זמון בכל חבורה וחבורה וכיון דכן לא פקע זמון נמי מכל חד וחד מהני שלשה דפרשו להו מיניהו ותו בעינן נמי עלה דלא אזמון עליהו בדוכתיהו כלומר שחבורות אלו שנשארו כל אחד בשלשה ב"א ובחיוב זמון דקביעות לא ברכו ברהמ"ז לא כלן ולא מקצתן עד שנצטרפו שלשה אלו שפרשו מהם וברכו וזמנו לעצמן דהשתא הוא דמצטרפי משום דבהאי שעתא בני חיובא דזמון נינהו שהיו ראויין כל אחד לשוב לחבורתו ולקביעותו שהרי לא נתבטל מכיון ששלשה נשארו שם שלא פרשו זה מזה אבל אזמון עליהו בדוכתיהו כלומר שאותן חבורות שנשארו זמנו לעצמן כלן או אחת מהן עד שלא זמנו שלשה אלו שפרשו מהן הרי פקע זמון מיניהו שכיון ששלשה אלו שפרשו או אחד מהן אינו ראוי לשוב לחבורתו ולזמן עליהן פקע זמון מיניה ותו לא מצטרף: אמר מר זוטרא לא אמרן אלא שלשה דליכא שם שמים אבל עשרה עד דניתי פי' ה"ג במקצת הלכות ונראה לי דה"ג עד דאיתיה אבל בגמ' ל"ג לה כלל אלא הכי אבל עשרה דאיכא שם שמים לא וה"פ לא אמרן דלא פקע זמון מיניה כל היכא דלא ארחיק כולי האי דכי קרו ליה עני וכי הדר אתי ויתיב גביהו מזמנין בהדי[ה] לא אמרי' ליה להאי דינא אלא בשלשה דליכא שם שמים אבל בעשרה דאיכא ש"ש וצירופא לש"ש מילתא רבא כל היכא דפריש חד מיניהו כלל, אזל ליה צירופא עד דאיתיה מעיקרא ועד סופא. וגרסא הכתובה במקצת הלכות עד דניתי אינה נכונה.
אמר אביי נקיטינן שנים שאכלו מצוה ליחלק פי' דאין זמון בשנים וכיון דאין בהם זמון ה"ה דאין אחד מברך והשני יוצא דמצוה על כל אחד לברך. תנ"ה שנים שאכלו מצוה לחלק בד"א בשניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא פי' דעדיפא ליה לצאת בברכת סופר בעונה אחריו אמן או בשומע דקי"ל דשומע כעונה משיצא בברכת עצמו ויוצא בברכת חברו ואע"ג דלאו בזמון דמן הדין בהמ"ז הרי היא כשאר כל הברכות וכל אחד מוציא לחברו אלא דרבנן אסמכוה למלתא לזמון בשלשה משום ברב עם הדרת מלך דליצטרכו לאיצטרופי ולברוכי והיכא דסופר ובור אוקמוה אדינא ואפי' בלא זמון סופר מברך ובור יוצא דברכת סופר עדיפא, ומיהו דוקא בשהסופר אכל הא לא אכל לא דלא אמרו רבנן במילתא כולי האי ואע"ג דמדינא ודאי אע"ג דלא אכל מפיק משום דמדינא ברכת המזון לאו ברכת הנהנין הוא דכי לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא אלא אע"פ שיצא או שלא אכל בדין הוא שיוציא אלא דרבנן הוא דעשאוהו כעין ברכת הנהנין שאינו מוציא אלא כשאכל לפי שהיא באה על הנאה. ורמיזא בירושלמי מדכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך, ומיהו מדרבנן בעלמא דאלו מקרא ודאי ליכא למשמע מינה מידי דודאי חובה על מי שאכל הוא ואפי' הכי אחרים מוציאין דשומע כמברך ואלו הוה דאורייתא דוקא לא פטרוה רבנן בזמון ואע"ג דאסמכוה רבנן לזמון אקראי קראי לאו בהכי איירי כלל אלא אסמכתא בעלמא נינהו.
שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד פי' שלשה שאכלו ורצו שנים מהם לצאת לפי שצריך להם לצאת ורוצים לברך ולצאת אחד מפסיק לשנים כלומר לשנים שאכלו ורוצים לברך אחד מפסיק אכילתו על כרחו ומזמנין עליו ועונה עמהם ברכת זמון ומיהו הם יוצאין ידי זמון בין עונה עמהן בין שאינו עונה עמהם שנים אין מפסיקין לאחד אם רצה אחד מהם לצאת אין חייבין להפסיק השנים אכילתן בשביל אחד ואם אחד זה זימן ובירך עליהן והם לא ענו אחריו לא עשה ולא כלום ולא יצא ידי זמון ואחר שיצא לו פקע זמון מהני בשהרחיק כשיעור האמור למעלה דקרו ליה ולא עני ומיהו אם לא הספיק לצאת אחר שבירך עד שגמרו אלו לאכול בודאי מזמנין עליו דלא פקע זמון מהני כל זמן שלא יצא זה ואפי' יצא כל זמן שלא הרחיק ואע"פ שבירך ומיהו האי חד לא נפיק ידי זמון דאין זמון למפרע כלומר אחר שבירך ברהמ"ז והכי איתא בגמ' דאין זמון למפרע, פי' ובגמ' נמי אמרי' איני והא ר"פ איפסיק ליה הוא ואחרינא בהדיה לאבא מר בריה שאני ר"פ לאחשוביה לבריה הוא דבעי ולפנים משורת הדין הוא דעביד פי' דאנן לא אמרי' אלא דאין שנים חייבין להפסיק לאחד אבל אי בעו מצו עבדי ויצאו כלן ידי זמון ואחר ברכת זמון חוזרין לאכול אלו שלא גמרו לאכול. פי' ומסתברא בלא המוציא שהרי אלו לא פסקו לדעת גמר סעודה ודעתן עליה לגומרה והכי מוכח במאי דכתיבנא בפירושי הלכות פסחים לרבנו ז"ל וכן בתוספות וכן בה"ג.
ושנים שרצו להפסיק לאחד עונין עמו ברכת הזמון אבל הוא מברך ארבע ברכות כלן ואחר שענו עמו ברכת זמון בלבד חוזרין לאכול לאלתר ואפי' למ"ד לקמן דברכת זמון עד הזן והזן בכלל הינו לענין שצריכין לעמוד בקביעותן עד הזן שלא יפרוש אחד מהן ואפי' אחד מהם שקדם ובירך ובאו שנים אלו לזמן עליו צריך היחיד לעמוד עמהם עד הזן דאי לא בטיל קביעותיהו דבעינן מצות ברכה בצירוף ושוב יכול לו לילך דהא כבר עבר ברכת זמון ולא בעינן תו צירוף אבל לענין אכילה מכיון שאלו בדעתם לאכול ולא נתחייבו לענות אלא ברוך הוא שאכלנו משלו למה יעמדו מלאכול שהרי ברכת הזן הם יחזרו ויברכו אותה כל אחד ואחד שהרי היחיד אומר אותה ולא אמרו שברכת הזן מברכת זמון אלא לענין צירוף דבעינן מקצת ברכת המזון בעצמה בצירוף שלשה שאם היה אחד פורש קודם ברכת הזן נראה כאלו לא היה כאן קביעות. פי' והא דאמרן ביחיד שקדם ובירך דמזמנין שנים האחרים עליו בעודו כאן למימרא דלא פקע זימון מיניהו הינו ביחיד שקדם ובירך ונשאר הקביעות בשנים שהם עקר לגבי יחיד אבל קדמו השנים וברכו בלא זמון פקע זימון מיניהו דבטיל קביעותיהו ואין היחיד מזמן עליהם. פי' והא דאמרי' ביצא אחד מהן לשוק דקוראין לו ומזמנין עליו בדקרו ליה ועני מיירי בשבירך דאי לא אינו רשאי לצאת בלא ברכה א"נ בשעבר ויצא שלא כדין א"נ בשהניח שם זקן או חולה ואפ"ה כל היכא דהרחיק האי דקרו ליה ולא עני בטיל ליה קביעותא לענין בהמ"ז לענין זמון. יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא כרוך ריפתא בהדי הדדי אמרי הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן הנ"מ היכא דאיכא גדול אנן חלוק ברכות עדיף, פי' דלא [הוה] בהו אינש דמופלג מחבריה בריכו אינש אינש לנפשיה כי אתו לקמיה דמרימר א"ל ידי ברכה יצאתם ידי זמון לא יצאתם, וכ"ת נהדר ונזמן אין זמון למפרע פי' ה"ה נמי דבר מיהא בטיל להו קביעותיהו כיון דפרישו אלא לרוחא דמילתא אהדר להו דאפי' הוו קיימי במקום קביעותייהו נמי פרח זמון מיניהו משום דאין זמון למפרע.
בא ומצאן כשהן מברכין מהו עונה אחריהן רב זביד אמר ברוך הוא ומבורך ור"פ אמר אמן ול"פ הא דאשכחינהו דקאמרי נברך הא דאשכחינהו דקאמרי ברוך אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך הוא ומבורך אשכחינהו דקאמרי ברוך, פי' דאמרי ברוך הוא שאכלנו אומר ברוך, בחתימת ברכה אומר אמן. תני חדא כל העונה אמן אחר ברכותיו ה"ז משובח ותניא אידך ה"ז מגונה ל"ק הא דעני אמן בסוף כל ברכה וברכה הא דעני אמן בבונה ירושלם, פי' הא דאמרי' דעונין אמן בבונה ירושלם לא דוקא בבונה ירושלם ולמיעבד היכרא בין דאורייתא להטוב והמטיב דרבנן דהא (ד)אמרי' בגמ' דרב אשי עני לה בלחישה כי היכי דלא ליזלזלו בהטוב והמטיב אלא טעמא משום דחשיבא כסוף ברכותיו משום דע"כ דאורייתא וה"ה בכ"מ בסוף ברכותיו ודוקא בסוף משום דלא הוה הפסק כגון יהללוך וישתבח וכל כיוצא בזה ולאפוקי בין ברכה לברכה ובין ברכה לק"ש ובין גאולה לתפלה וברכת המצות בין ברכה לקיום המצוה ובברכת הנהנין בין ברכה להנאה כללו של דבר בכ"מ שיש לחוש להפסק אין ראוי לענות אמן אחר ברכותיו של עצמו ובכל מקום שאין לחוש להפסק כגון ברכת התורה לאחריה ומפטיר בנביא לאחריה וברכת הפירות לאחריה וכל כיוצא בזה עונה אמן אחר ברכותיו של עצמו, ומיהו כאן וכאן עונה אמן אחר ברכת חברו ומפסיק אפי' באמצע ברכה שלו אא"כ במקומות שאינו רשאי להפסיק כלל כגון בין גאולה לתפלה ובין אני ד' אלהיכם לאמת ואצ"ל בתפלה עצמה ובין ברכה לקיום המצוה ובין ברכה להנאה שבכל אלו אין להפסיק כלל ומהם שאם הפסיק טעון לחזור ולברך כגון בין ברכה לקיום המצוה ובין ברכה להנאה, ולפיכך נהגו במקצת מקומות אחר אהבת עולם לומר אל מלך נאמן לפי שהיה דרכן שברכות ק"ש אין מברכין אותן כל יחיד ויחיד אלא ש"ץ מברך וכלן יוצאין שהרי רשאין בזה חוץ מק"ש שחייבין בו כל אחד ואחד לפי שהוא שנון ותפלה משום דצלותא ורחמי שחייבין בה כל אחד ואחד הבקיאים אלא שש"ץ מוציא שאינו בקי כדאיתא בראש השנה (דף ל"ד) אבל שאר ברכות חוץ מברכות תפלה וק"ש דהוא שנון ש"ץ מברך והן יוצאין ועונין אחריו אמן ולפיכך במקום [אמן] תקנו לומר אחר אהבת עולם אל מלך נאמן דהוא חד מן פירושיה דאמן כדאיתא בהרואה ותקנו ג"כ להשלים רמ"ח תיבות שבק"ש כנגד רמ"ח אברים כדאיתא בהגדה וכן במקומות שנוהגין שהצבור מברכין עם הש"ץ אלא שהם מקדימים לחתום באהבת עולם וש"ץ חוזר וחותם אף כאן הדין כן שהם חייבין לענות אמן או אל מלך נאמן שאין זה עונה אמן אחר ברכת עצמו אלא אחר ברכת חברו אבל במקומות שהציבור חותמין עם ש"ץ אינו ראוי להפסיק כלל בין ברכה לק"ש דה"ל עונה אמן אחר ברכת עצמו. ירושלמי (סוף פ' אין עומדין) תני הפורס על שמע פי' כשש"ץ מברך ברכות ק"ש והצבור שומעין ויוצאין נקרא פורס ופירושו מתחיל וכן כי הוא יברך הזבח (שמואל א' ט') ארי הוא יפרוס על דבחא פי' יתחיל לברך והוא מלשון פרוסה, והעובר לפני התיבה פי' ש"ץ כשחוזר תפלה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצוות האמורות בתורה לא יענה אחר עצמו אמן ואם ענה הרי זה בור ואית תנא תני ה"ז חכם אמר רב חסדא מ"ד הרי זה בור בעונה בסוף כל ברכה וברכה ומ"ד ה"ז חכם בעונה בסוף [ברכותיו].
<h2>דף מו.</h2>
אמ"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבעה"ב, מאי מברך יהי רצון שלא יבוש בעה"ב ולא יכלם לא יבוש בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא, ר' מוסיף בה דברים ויצלח מאד בכל נכסיו ויהיו נכסיו מוצלחין וקרובין לעיר ואל יזדקר לפניו שום הרהור עון ואל ישלוט שטן בכל מעשה ידיו מעתה ועד עולם: עד היכן ברכת זמון ר"נ [אמר] עד נברך ורב ששת אמר עד הזן הפי' הנכון בזה דלענין צירוף קאמר דאנן בעינן שלשה לזמון וקאמר עד מתי בעינן צירוף ויצאו ידי זמון ומכאן ואיליך אם פירש האחד או השנים עד שלא גמר בברכתו המברך יצאו אלו ידי זמון שאם פרשו קודם לכן הפורש לא יצא ידי זמון, ר"נ אמר עד נברך פי' ונברך בכלל ור"ש אמר עד הזן והזן בכלל. נימא כתנאי שנים או שלשה מברכין ברכת המזון ותניא אידך שלשה או ארבעה פי' וכ"ש שנים ובדין הוא להאי תנא דלתני שנים או שלשה או ארבעה אלא ודאי מתניתא הכי תניא אלא דגמ' לא מייתי מינה אלא במאי דפליגא ומאי דאתי לטפויי אאידך ואי תני ארבעה בלחוד הוה משמע לעכובא ולהכי הוא שלשה או ארבעה והנכון בזה כדברי רבנו ז"ל דודאי גברי קאמ' וכן בירוש' בפירוש ולת"ק ס"ל דברכת המזון שלש ברכות הילכך כי איכא הכא תלתא גברי ולא ידע לה חד מיניהו כלה אלא חד מיניהו תרתי ואידך חדא או כל חד מיניהו ידע לחדא מיניהו מברכין אותה הילכך פעמים שלשה פעמים שנים מברכין אותה אבל ארבעה לה (צ"ל: לא) כיון דברכת המזון אינה אלא שלש ברכות וכגון שאין יודעין לאחת מהן אלא בשנים אין מברכין אותה שאין מחלקין ברכה אחת בין שני אנשים ועכובא נמי הוא ומשום הכי אמר ארבעה לא ואידך תנא סבר דברכת המזון ארבע ברכות ומחלקין אותה, לשני אנשים שלש מהן, האחד שתים והאחד אחת ואחד אחת, או לארבעה אנשים כל אחד אחת וה"ה נמי דתני שנים כל אחד שתים או אחד אחת ואחד שלש אלא דלא מיתינן לה כדפרישנא לעיל דלא מייתי אלא מאי דאתי לטפויי עלה. סברוה דכ"ע הטוב והמטיב לאו דאורייתא ולא חד חשיב לה חד מיניהו פי' ומשו"ה סברי דלא חשיב לה חד מיניהו משום דלאו דאורייתא מאי לאו בהא קא מיפלגי דמ"ד שנים או שלשה כלומר ותו לא קסבר עד הזן, פי' קסבר דברכת זמון עד הזן והילכך ה"ל ברהמ"ז שלשה ברכות ותו לא ברכת זמון והזן חדא דחדא ברכתא חשבינן לה וברכת הארץ הא תרתי ובונה ירושלם הא תלת ולהכי מברכין לה שלשה אנשים, אבל ארבעה לא משום דלעולם ברכת זמון והזן דהינו נברך כולה כחדא חשבינן לה ואין מחלקין אותה בין שנים ואי ליכא חד דידע לה כולה דהינו נברך והזן לא נפקי ידי זימון ולא מברכי נברך כלל אלא חד מברך הזן ואחד מברך ברכת הארץ ואחד בונה ירושלם ואין מזמנין עד שידע אחד מהן נברך והזן דכולה חדא ברכה היא ואין מחלקין לה לשנים ומיהו לאו לעיכובא לברכת הזן דהא ליכא למימר דברכת הזן ודאי לאו בנברך תליא דהא יחיד מברך אותה אלא לומר דנברך בברכת הזן תליא דאינה ברכה לעצמה אלא תוספת היא לה ואין לחלק אותה ממנה כדי לברך אותה לעצמה. ומ"ד שלשה וארבעה קסבר עד נברך פי' קסבר דברכת זמון עד נברך ונברך בכלל וסבר דנברך ברכה בפ"ע ומחלקין אותה לאדם אחד וכיון דכן ה"ל ברכת המזון ארבע ברכות ומחלקין אותה לארבעה אנשים כל אחד מברך אחת, וכ"ת ולמאי דקס"ד דלא חשבינן לה להטוב ומטיב משום דהטו"מ לאו דאורייתא ברכת זמון נמי אמאי חשבינן לה דהא איהו נמי ודאי לאו דאוריתא שאני תחלת ברכה מסוף ברכה משום דהטוב והמטיב דבסופא לא חשיב דהיא דרבנן וחשוב כמאן דכליא ברכה בבונה ירושלם דהיא דאוריתא וכמאן דלא בריך תו אבל תחלת ברכה לא אפשר בר מינה בזמון הילכך לא סגיא דלא למיחשבא.
רב נחמן מתרץ לטעמיה ורב ששת מתרץ לטעמיה וכו' פי' ודלא כתנאי כדאמרן והלכתא כר"נ. ורבנו ז"ל כתב וז"ל עד היכן ברכת זמון ר"נ אמר עד נברך ור"ש אמר עד הזן לומר שאם אכלו שלשה כאחת והוצרך אחד מהם לצאת שיושב עד שאומ' נברך שאכלנו משלו ויוצא שזו היא ברכת זמון ור"ש אמר עד הזן, ואמרי' נימא כתנאי דתניא שנים שלשה מברכין ברהמ"ז ותניא אידך שלשה וארבעה מאי לאו דכ"ע אית להו הטוב והמטיב לאו דאוריתא ובהא קמיפלגי מ"ד שנים שלשה סבר עד הזן פי' ברכה אחת ומ"ד שלשה וארבעה פי' קסבר עד נברך פי' ברכה אחת. ודחינן לא ר"ש מתרץ לטעמיה ור"נ מתרץ לטעמיה וכו'. הא שמעתתא שקלו וטרו בה קמאי ז"ל ולא סלקא להו כל עיקר משום דהוה ס"ל דהא דתניא שנים ושלשה ברכות אינון וקשיא להו היכי תאני להו בלשון זכר ולא אשכחו בה פירוקא, והאי מימרא דעד היכן ברכת זמון איפליגו נמי בגמ' דבני מערבא ואותיבו התם למ"ד עד נברך מיהא מתניתא דשנים ושלשה מברכין ברכת המזון, וכד מעיינת ביה סליק לך פירוקא דהא שמעתא בלא קושיא ובלא ספק והכין גרסי התם שלשה שאכלו כאחת ובקש אחד מהן לצאת דבי רב אמרי מברך ברכה ראשונ' והולך לו איזו היא ברכה ראשונה דבי רב אמרי זו ברכת הזמון ר' זעירא בשם ר' ירמיה זו הזן את הכל ר' חלבו ור' (כ"ה בירושלמי וברי"ף הגירסא: בשם ר' חנין) חנין בשם רב הזן את הכל התיב רב ששת והא מתניתא פליגא שנים ושלשה שאכלו חייבין בבהמ"ז הא ארבעה לא ואין תימר ברכה ראשונה פי' ואם תאמר דנברך ברכה ראשונה נתני ארבעה אשכח חד תנא תני ארבעה ואין תאמר זו הטוב והמטיב שניא היא דאמר רב הונא הטוב והמטיב משניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה נמצאת אומר ששנים ושלשה דקתאני גברי אינון והכין פירושא שנים ושלשה שאכלו ואין אחד מהם יודע לברך ברהמ"ז כלה אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע השניה והשלישית ואינו יודע ברכה ראשונה או שאחד יודע לברך ברכה שלישית חייבין בברהמ"ז לפי שאפשר לברך כל אחד ברכה אחת שהוא יודע ונמצאת ברכת המזון עולה משנים מהם או משלשתן, וגמרי' מינה דברכת המזון עם ברכת הזמון אינה אלא שלש ברכות בלבד לפיכך אינה נחלקת אלא לשלשה אנשים בלבד ומשום הכין קתני שנים ושלשה ולא קתני ארבעה דאם איתא דברכת הזמון עד נברך הוה אמר ארבעה, ופריק אשכח תנא תני ארבעה אנא דאמרי' כותיה. וא"ת הך תנא דתני ארבעה משום הטוב והמטיב דתני הכי דמצי אמר ליה גברא רביעאה לית לך למימר דברכת הטוב והמטיב דרבנן היא ולא תנא ליה תנא בהדי דאוריתא דאמר רב הונא וכו' הדין (ברי"ף: הכין) פירושא דהדין גמ' דבני מערבא וחד טעמא הוא עם גמ' דילן וכבר סליק פירושא דהא מתניתא כהוגן וליכא בה קושיא כלל וקי"ל כרב נחמן דאמר עד נברך וכן עמא דבר דהא יחיד כד מברך מתחיל מברכת הזן אלמא [ברכת] הזמון דליתא אלא בשלשה עד נברך הוא בלבד אבל ברכת הזן אינה בכלל הזמון.
פי' אמרי' בגמ' אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא הטוב והמטיב לאו דאוריתא שהרי פותחין בה בברוך. ותניא כל הברכות כלן פותחין בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבק"ש פי' חוץ מברכת המצות וברכת הפירות שהן מטבע קצר וכל כיוצא בהן שהן פותחות לעולם ולא חותמת וברכה הסמוכה לחברתה שהיא חותמת ואינה פותחת במטבע ארוך כדמפרש ואזיל, וברכה אחרונה שבק"ש, פי' קמ"ל דאע"ג דק"ש מפסיק חשיבא סמוכה לחברתה ולהכי חותמת ולא פותחת, יש מהן פותח בהן בברוך ואינו חותם בברוך פי' בברכה הסמוכה לחברתה שפותח בהן בברוך ואינו חותם בהן בברוך כגון מטבע קצר.
<h2>דף מו:</h2>
יש שחותם בהן בברוך ואינו פותח בהן בברוך פי' כגון מטבע ארוך, והטוב והמטיב פותחין בה בברוך, פי' והשתא מסיק מאי דאמר לעיל הטוב והמטיב לאו דאוריתא שהרי פותחין בה בברוך דאלו היתה דאוריתא הויא לה סמוכה לחברתה ואין פותחין בה בברוך והיו חותמין בה בברוך. ומיהא שמעינן דהטוב והמטיב חשבינן לה מטבע ארוך מדקאמ' דהטוב והמטיב לאו דאוריתא שהרי פותחין בה בברוך כלומר משום דהיא דרבנן אישתני דינא שיהיו פותחין בה בברוך ולא חותמין שזו עיקר דינה שיהיו חותמין בה ולא פותחין משום דסמוכה לחברתה והיינו כמטבע ארוך דאלו מטבע קצר לעולם פותח ולא חותם ואינו משתנה לעולם, ובתוספתא אמרי' דנוסח שלה עד הוא גומלינו הוא גמלנו הוא יגמלנו לעד לחן לחסד ולרחמים והצלחה והרוחה וכל טוב ואמרו במדרש שיש בה שלש גמולות שלש הטבות שלש מלכיות, והשתא תמיהא מילתא כיון דכן דהטוב והמטיב חשבינן מטבע ארוך ומשום דהיא דרבנן אמרו דפותחין בה הוה להו למימר דליהוי כשאר מטבע ארוך כשאין סמוכה לחברתה דפותחין וחותמין בה, וי"ל דכיון דהויא לה סמוכה לחברתה ובדין דלא בעיא אלא חתימה אלא משום דהיא מדרבנן אשתני דינא כדאמרן לא חזו רבנן לתקוני לה פתיחה וחתימה דהוי כעין ברכה לבטלה ומשום היכרא דהיא דרבנן סלקוה לחתימה ושויוה בפתיחה וזה נכון וברור מפי רבנו אחא ז"ל.
ובתוספתא (פ"ק דברכות) אלו ברכות שמקצרין בהן ואין חותמין בהן ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזן פי' ברוך הוא שאכלנו משלו דליכא למימר הזן דהא חותם בה, וברכה אחרונה של ברהמ"ז לאו למימרא דתיהוי כאידך דאידך מטבע קצר והא דהטוב והמטיב מטבע ארוך כדאיתא הכא בהדיא אלא לומר שעשאוה כמותן לענין זה שפותחת ואינה חותמת והתם נמי ר' יוסי הגלילי חותם בברכה אחרונה של בהמ"ז ומאריך בה פי' דר' יוסי הגלילי סבר דהטוב והמטיב מטבע ארוך הוא בודאי כדאיתא הכא בהדיא וסבר דכי תקון לה רבנן פתיחה לא עקרו חתימה ממקומה כלומר מדינה ועל ידי כן שהיה פותח וחותם בה היה מאריך בה בדברי שבח ומיהו בלאו חתימה נמי לכ"ע מטבע ארוך הוא כדמוכח הכא בהדיא כדפרישנא. והא דאמרי' הכא בברכה הסמוכה לחברתה שהיא חותמת ואינה פותחת ל"ש סמוכה למטבע ארוך ול"ש סמוכה למטבע קצר, וקדוש היום שהוא פותח בברוך אע"פ שהוא סמוך לברכת היין, כבר תירצו אותו בירושלמי (פ"ק דברכות דף ז') דפעמים אין שם ברכת היין כגון שהתחיל לאכול מבעוד יום וקדש עליו היום דליכא ברכת היין, והבדלה נמי אי משום ברכת היין דכותיה כקדוש היין היא ואי משום ברכת האור או בורא עצי בשמים הסמוכה לה משום דלא קביעי שאם רצה לפזרן מפזרן. ושבעה ברכות דנשואין פרישנא טעמיהו בכתובות (דף ז') בס"ד וטעמיהו ביוצר האדם שהיא פותחת אע"פ שסמוכה לפי שהיא מטבע קצר ואין לה חתימה ולא סגיא לן בלא פתיחה ואשר יצר נמי שהיא פותחת וחותמת ואע"פ שסמוכה משום דבעינן שתי ברכות ביצירה כנגד זכר ונקבה ואלו לא היתה פותחת היו שתיהן נראות ברכה אחת ואשר ברא דפותחת ואע"פ שסמוכה משום דזמנין איתא לחודיה כגון היכא דליכא פנים חדשות. וברכה אחרונה דמגלה דפותחת ואע"פ שסמוכה לחברתה לברכה שלפניה דאין מגילה הפסק מידי דהוה אק"ש דלא הוי הפסק וחשבינן אמת ויציב סמוכה לחברתה התם הינו טעמא לפי שברכות אלו של מגילה כלה מילתא במנהגא תליא מילתא ויש מקומות שנהגו בברכה אחרונה של מגילה שאין חותמין בה הלכך לא סגיא דלא למיפתח בה ואף במקום שחותמין פתיחתה לא זזה מקומה והיא גופא נמי כולה במנהגא תליא מילתא כדאיתא התם במגילה (דף כ"א), א"נ ברכה אחרונה של מגילה אינה באה על המגילה אלא ברכת שבח והודאה היא על הנס לבורא ית' ולפיכך פותחת וחותמת. וברכה דאפטרתא נמי לפניה חדא ברכה היא ולאחריה נמי ליכא למימר שתהא סמוכה לברכה שלפניהם משום דאינן ברכות על המצוה שאינן על קריאת האפטרה שהרי על התורה אינו מברך אלא אחת וכאן ארבע אלא ברכות של שבח והודאה שהותקנו על קיום הבטחות שהבטיחנו הבורא ית' ותפלה על עיר ציון ומלכות בית דוד והודאה על התורה ועל העבודה ועל קדושת היום וכולל נביאים באמצע ברכה אחרונה. וברכת התורה שהוא מברך לפניה ולאחריה ופותחת לאחריה משום דתחלה היה הראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה כדאיתא במגילה (דף כ"א) וכיון דבשני אנשים הויין להו לא שיך בהו שפיר טעמא דסמוכה לחברתה ולפיכך עשאוה פותחת וחותמת ואף לאחר כן שתקנו בכל הקוראין לברך לפניה ולאחריה לא שנו נוסח הברכה. ומ"מ יש ברכות אחרות שאינן סמוכות שחותמות ואינן פותחות כגון אלהי נשמה ותפלה קצרה וברכת גשמים ואלו אינן בכלל שלא נתקנו בנוסח ברכות אלא דברי שבח והודאה בלבד וכן יהללוך שבסוף הלל שבלילי פסחים ולפיכך קראוה ברכת השיר כדכתיבנא התם בס"ד.
להיכן הוא חוזר כשאומר נברך שאכלנו משלו רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ואומר נברך פעם אחרת ורבנן אמרי למקום שפסק פי' שאומר ברוך הוא וכן הילכתא: תניא מה הוא אומר בבית האבל הטוב והמטיב ר"ע אומר דיין אמת ות"ק הטוב והמטיב אין דיין אמת לא אלא אימא אף הטוב והמטיב. מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע ביה מילתא פתח ואמר בסוף בהמ"ז בברכת הטוב והמטיב אמר ברוך המלך החי הטוב והמטיב דיין אמת שופט בצדק ושליט בכל מעשיו שאנחנו עבדיו ועמו ובכל אנו חייבים להודות לו ולברכו וכן הילכתא.
<h2>דף מז.</h2>
ת"ר אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות פי' שאין ראוי לשמוש הגדול בידים מזוהמות אלא בפתח הראוי למזוזה פי' ולאפוקי בית הכסא ובית המרחץ פי' ומיהו כל היכא דמסתפי דילמא חליש דעתא דאידך אי לא מכבד ליה בעי לפיוסיה כדאשכחן בשבת בפרק במה בהמה יוצאה (דף נ"א) דהוו אזלי באורחא וקדמיה חמריה וא"ל לפיוסי חמור שעסקיו רעים כגון זה כלומר שאינו ברשות בעליו לעשות בו כחפצו לומר דשלא מדעתו קדמו חמורו: ת"ר שנים ממתינין זה לזה בקערה שלשה אין ממתינין פי' דבר זה לפי דרכן שהיו אוכלין שנים ושלשה בקערה והבוצע הוא פושט ידיו תחלה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו. וכד בצע מיבעי ליה למבצע מהיכא דבשיל שפיר פי' בסנהדרין איתא בפ' חלק (דף ק"ב) רבה בר בר הונא (ע' גיר' הגמרא ורי"ף) איעסק ליה לבריה פי' השיא אשה לבנו בי דניאל בר רב קטינא קדים פי' קודם סעודה וקא מתניה לבריה אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ואין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין ור"ח אמר מפי רוב העונין שכל העונה אמן יותר מדאי פי' באריכות יותר מדאי אינו אלא טועה פי' הילכך לא בעינן מפי כלן שיש מאריכין בו יותר מדאי והוא טעות בידם. פי' והא דאמרי' אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע פי' אלא א"כ חולק כבוד למי שגדול ממנו, והא דאמרי' בפסחים (דף ק"ו) בההוא סבא דגחין ושתי מקמי מר בר רב אשי דבריך בר הכי הוה אבל בירושלמי הפרישו בין נזקקין כלן לככר אחד או לכוס אחד או שהיה ככר לכל אחד וכוס לכל אחד דנזקקין כולן לככר אחד ומברך טועם תחלה וכן הדין בכוס אחד אבל ככר לכל אחד או כוס לכל אחד איזה מהם שירצה תחלה ומההיא דפסחים ומהאי ירושלמי שמעינן שאין האחרים טעונין לשתות מאותו כוס של ברכה וה"ה שאין צריכין לטעום מאותו ככר שברכו בו ל"ש בין ששאר כוסות אינם פגומין או שהן פגומין שלא הצריכו כוס שאינו פגום אלא לאותו כוס שמברכין עליו בלבד, ומיהו אי עביד ואמר טול לא הוי הפסק דחבובי מצוה הוא וכדאמרי' לעיל טול ברוך טול ברוך דלא הוי הפסק אע"ג דלאו עיכובא דומיא דהבא מלח הבא ליפתן דאמרי' לעיל (דף מ"ו) נמי דלא הוי הפסק.
ת"ר אין עונין אמן חטופה פי' קודם חתימת הברכה ולא אמן קצרה ולא אמן קטופה פי' שממהר קריאתה ולא אמן יתומה פי' שלא שמע הברכה ואינו יודע על אי זו ברכה אבל כל זמן שיודע על איזו ברכה לא מקריא אמן יתומה כדאיתא התם בסוכה (דף נ"א) ולא יזרוק ברכה פי' על המברך הוא אומר שיעשה היכר בחתימת הברכה ולא כזורק אותה מפיו כשאר תיבות שבאמצע הברכה א"נ שלא ימהר להתחיל ברכה אחרת אלא בכדי שיש שהות לענות אמן, בן עזאי אומר כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים קטופה יתקטפו שנותיו קצרה יתקצרו חייו וכל המאריך בה מאריכין לו ימיו ושנותיו פי' ובלבד שלא יאריך בה יותר מדאי כדאמרן. ירושלמי איזהו אמן יתומה ההוא דמחייב למברכה פי' שהוא חייב באותו ברכה לברך והוא יוצא מפי אחרים והוא עני ולא [ידע] מה דעני פי' לפי שאינ' שומעה.
רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא על ואתא רב שימי בר חייא הוה קא מסרהב למיכל א"ל רב מאי דעתך לאיצטרופי בהדן פי' כדי שיזמנו שמצוה בזמון משום גדלו אנן הא אכלינן א"ל שמואל אי הוו מייתי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן אלמא כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל מינה מצטרף בהדיהו וכן הלכתא והלכתא גדול מברך אע"ג דאתא בסוף סעודה. גרסי' בפרק בני העיר (דף כ"ח) אמר רבב"ח אמר ר"י כל ת"ח שמברך לפניו אפי' כ"ג ע"ה אותו ת"ח חייב מיתה שנא' (משלי ח'. צ"ל: כל משנאי) ולמשנאי אהבו מות א"ת משנאי אלא משניאי אבל כהן ת"ח מצוה לאקדומי דאמר מר וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול חלק ראשון פי' ואוקימנא התם בשוין ולאו דוקא בשוין אלא אפי' אותו ת"ח גדול קצת ממנו כל היכא דלא עדיף מיניה כולי האי דאיכא למיחש לכבוד תורתו כהן עדיף מיניה.
<h2>דף מז:</h2>
והכותי מזמנין עליו, והנ"מ באותו זמן, אבל עכשו גוים גמורים הם ואין מזמנין עליהן. פי' והא דתנן במתני' דאם אכל דמאי מזמנין עליו אע"ג דבשאר איסורין דרבנן אינו כן פרישנא בגמ' דשני דמאי דרבנן שרויה (צ"ל: שראוי) לעניים וכיון דאלו הוי האי [עני] וחזי ליה השתא נמי חזי לאזמוניה עליה.
<h2>דף מח.</h2>
אמר ר"נ קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו וכן הלכתא. כתב רבנו ז"ל ואמרי רבוואתא ז"ל והוא שנכנס לכלל שלש עשרה שנה ואע"ג דלא פרח פי' שלא התחיל להביא סימנין כלל אבל קטן שלא הגיע לכלל שלש עשרה אע"ג דפרח אין מזמנין עליו ופי' פורח שהתחיל להביא סימנין אלא שלא גמרו שלא גדלו שיהא בראשן כדי לכוף לעקרן ואנן ל"ס לן הכי כיון דקרו ליה קטן אפי' בן י' ובן תשע פי' ואפי' פחות מכאן כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו והכי חזינא לגאון ז"ל פי' והשתא אתיא מתניתא שפיר דמייתינן בגמ' דתניא קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו פי' לעולם ואפי' אינו יודע למי מברכין דלא גרע משאר מצות שחייב בהן כיון דגדול הוא, ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו כשאינו יודע למי מברכין ואין מדקדקין בקטן בשערות דאם יודע למי מברכין אפי' בן חמש שנים מזמנין עליו והאי דלא מייתינן בגמ' מינה סייעתא לר"נ משום דאיכא לאוקומא באנפא (אחרינא) כדאיתא בגמ'. פי' וה"ה לענין עשרה שמצטרפין קטנים כשיודעין למי מברכין משבעה בני אדם ואילך דאיכא רובא דמינכר דרובא דמינכר בעינן כדמוכח בגמ' וכן לענין תפלה. אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב תשעה שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין ואפי' טבל עמהם בציר או ששתה כוס אחד מצטרף פי' לענין עשרה ואפי' שבעה שאכלו דגן ושלשה ירק מצטרפין לומר נברך לאלהינו אבל ששה לא דבעינן רובא דמינכר והנ"מ לענין לאיצטרופי לבי עשרה אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן פי' ומתניתין היא בהדיא לקמן עד כמה מזמנין עד כזית ומתניתין להצטרף לשלשה.
<h2>דף מח:</h2>
אמר ר"נ משה תקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן ויהושע תקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ ודוד ושלמה תקנו בונה ירושלם דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלם עירך ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו פי' ונוסח שלהן על קיומו ונוסח שלנו על בנינו שיהא במהרה בימינו. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה פי' והיא דרבנן והשאר דאורייתא ותקנוה בברכת המזון לפי שכלה הודאה תקנו בסופה ג"כ הטוב והמטיב שהיא הודאה כנגד הרוגי ביתר שנתנו לקבורה. פי' ותימה דהא קיימ"ל ברהמ"ז דאוריתא והכי אמרי' דמשה ויהושע ודוד ושלמה תקנום וכ"ת כי אמרי' אנן דאינהו תקנוה מטבע שלה אמרי' דתקון אבל בהמ"ז גופה דאוריתא והרי תפלה דעקרה דאוריתא כדאמרי' ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה ומשום דמטבע שלה דרבנן אמרי' בכל דוכתא בכלהו דינהא (צ"ל דינאה) דתפלה דרבנן ה"נ נימא דבהמ"ז דרבנן כיון דרבנן תקנו מטבע שלה, איכא למימר דתפלה אין לה עיקר מן התורה במטבע שלה כלל אלא כל דהוא מודה כלל סגי ולית לה משום נוסח הילכך האי תפלה בהאי נוסחא ודאי דרבנן הוא אבל בהמ"ז יש לה קצת נוסח מן התורה שהוא צריך לברך על מזונו ולהזכירו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת ולהזכיר הארץ וירושלם כדכתיב על הארץ הטובה ודרשינן ליה לירושלם מלשון הטובה אשתכח דכלהו בקרא בהדיא ואצ"ל בהמ"ק שיבנה במהרה בימינו אשתכח דבהמ"ז כולה דאורייתא שהרי נוסח זה שלנו אינו אלא דברים אלו ובודאי אימרינהו (צ"ל אי אמרינהו) באנפי אחרינא נפיק: ת"ר סדר בהמ"ז ראשונה ברכת הזן שניה ברכת הארץ שלישית בונה ירושלם רביעית הטוב והמטיב ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע פי' מדקתני שלישית בונה ירושלם והדר תני ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה לא סגיא דלא משני למימר מידי דנחמה בשבת דלא מסתבר למימר דברכת בונה ירושלם קרי נחמה דה"ל למימר ובשבת כולל קדושת היום בבונה ירושלם, ומסתברא נמי דחתימתה בודאי הוא דמשני ואומר בה נחמה דודאי כי קרינן לה בונה ירושלם על שם חתימתה דהוי הכי בונה ירושלם קרי לה לברכת בונה ירושלם וחתימתה דבחול ודאי בונה ירושלם וכדאמרי' לקמן מהו חותם בה בונה ירושלם וכי קאמר דמסיים בנחמה לומר ודאי דמשני חתימתה וחותם בנחמה אבל לענין פתיחתה אין לנו שום ראיה אם משנה בה בשבת מן החול דאפשר דבין בחול בין בשבת פתח בנחמנו, ור' אליעזר אומר רצה לאמרה בברכת הארץ אמרה וכו' וחכ"א אינה אומרה פי' קדושת היום אלא בנחמה בלבד פי' קרי לה לברכה שלישית נחמה משום דבשבת איירינן ובשבת מסיים בנחמה. ורבנו ז"ל כתב מתחיל בנחמה שאומר נחמנו ד' אלהינו ומסיים בנחמה והעלנו לתוכה ונחמנו בה כי אתה הוא בעל הנחמות בא"י מנחם עמו ישראל בבנין ירושלם. תניא ר"א אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית ר' יוסי אומר צריך שיזכור בה תורה פלימו אמר צריך שיקדים ברית לתורה שזו נתנה בשלש בריתות וזו נתנה בשלש עשרה.
<h2>דף מט.</h2>
ר' אבא אומר צריך שיאמר הודאה תחלה וסוף פי' בברכת הארץ והפוחת לא יפחת מאחת וכל הפוחת מאחת ה"ז מגונה וכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע ישראל בבונה ירושלם ה"ז מגונה וכל שאינו אומר ברית ותורה וחיים בברכת הארץ ומלכות ב"ד בבנין ירושלם לא יצא ידי חובתו, פי' כל הני לאו לעיכובא מדלא קבעום בברכת מעין שלש אלא לכתחילה ולמצוה קאמר ואע"ג דתני לא יצא י"ח לא יצא כראוי קאמר וכדאמרי' (פסחים פ"י) כל מי שלא אמר בפסח שלשה דברים לא יצא י"ח ולאו לגמרי קאמרי' אלא כלומר לא יצא כראוי ואי לא אמרינהו לא הדר וכדאמרי' לקמן גבי ר"ח דלא אמר ברית ותורה ומלכות וזקפיה רב [ששת] לחוטמיה עליה כחויא ולא אהדריה.
ת"ר מהו חותם בה בונה ירושלם ור' יוסי בר' יהודה אמר מושיע ישראל ובונה ירושלם. רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא פתח בחדא וסיים בתרתי במושיע ישראל ובונה ירושלם א"ל גבורתא למיחתם בתרתי והא תניא ר' אומר אין חותמין בשתים קשיא ומסקנא אפי' פתח ברחם על ישראל חותם בונה ירושלים שנא' (תהלים קמ"ז) בונה ירושלם ד'. פי' ובגמ' אפליגו עלה דאיכא מ"ד דכי פתח ברחם על ישראל לא חתים בונה ירושלם ומסקנא דלעולם חותם בונה ירושלם כדכתב רבנו ז"ל ואית ראיה מדכתיב בונה ירושלם ד' נדחי ישראל יכנס ברישא בונה ירושלם והדר נדחי ישראל יכנס אלמא בנין ירושלם עקר ולפיכך ראוי לחתום בה. גופה ר' אומר אין חותמין בשתים איתביה לוי לר' על הארץ ועל המזון ארעא דעבדא מזון על הארץ ועל הפירות ארעא דעבדא פירות מקדש ישראל והזמנים ישראל מקדשי לזמנים מקדש ישראל ור"ח ישראל מקדשינהו לחדשים מקדש השבת וישראל ור"ח פי' והכא ודאי גבי שבת ישראל לא מקדשי ליה וה"ל תרתי קדושות קדושת שבת וקדושת ישראל א"ל חוץ מזו פי' דהכא ודאי חתמינין מהני אע"ג דהוו כעין תרתי אבל בעלמא לא חתמינין בתרתי, ומ"ש פי' מ"ש דלא חתמינין במושיע ישראל ובונה ירושלם משום דחשבינן להו בתרתי וחתמינן מקדש השבת וישראל והזמנים דלא חשבינן בתרתי הנך כל חדא וחדא באפי נפשה כתיבא כלומר תשועת ישראל ובנין ירושלם כל אחד ענין חלוק לעצמו אבל הכא הא בהא תליא פי' דכלהו חדא מילתא וחדא ענינא דכולה קדושה דמקדש (ישראל) רחמנא לשבת וישראל והזמנים חדא מילתא אבל מושיע ישראל ובונה ירושלם תרתי מלי נינהו, וטעמא מאי אין חותמין בשתים משום דאין עושין מצות חבילות חבילות.
אמר רבב"ח אר"י הטוב והמטיב צריכה מלכות מאי קמ"ל דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה והא אמרה ר"י חדא זימנא אמר זעירי לומר שצריכה לומר שתי מלכיות חדא דילה וחדא דבונה ירושלם פי' דלית בה מלכות (בית) שמים דסמוכה לחברתה היא ואית בה מלכות ב"ד ולא לידכר מלכות שמים. ובנוסח ברכה גופה ליכא לאדכורי מלכות שמים דליכא לשנויי מטבע ברכות דתקון דכל ברכה הסמוכה לחברתה אין בה מלכות אבל כיון שהוזקקו להזכיר מלכות שמים בהטוב והמטיב לפי שעשאוה פותחת אמרו ג"כ להשלים בו מלכות שמים שהיה ראוי להזכיר בבונה ירושלם כיון דמזכיר בה מלכות ב"ד והא דאמרי' בבונה ירושלם והקם מלכותך התם לאו מלכות הוא דהא הקם אמרי' משמע דהשתא (אלא) (צ"ל לא) הקם מלכותך עלינו קאמרי ולא חשבינן האי לישנא הזכרת מלכות שמים ואע"ג דבמלכות ב"ד נמי הא מדכרינן לה שיחזירנה למקומה אנן ה"ק כיון דמדכר כלל מלכות ב"ד לא אורח ארעא דלא מדכר מלכות שמים שלמה ותו דמלכות ב"ד פעמים שהיה נזכר שלמה בזמן שהיתה קיימת והיו אומרים ומלכות ב"ד לעולם תושיעינה וראוי להזכיר מלכות שמים שלמה וקיימת ולגבי ב"ד אשתני נוסחא משום דליתיה למלכות אבל במלכות שמים שהיא קיימת לעולם צריך להזכירה בנוסח אחר (צ"ל אחד) ובמלכות שלמה וקיימת אי הכי ניבעי תלת חדא דידה וחדא דבונה ירושלם וחדא דברכת הארץ אבל ברכת הארץ מ"ט לא בעיא מלכות דהויא לה ברכה הסמוכה לחברתה בונה ירושלם נמי הויא לה ברכה הסמוכה לחברתה בדין הוא דאפי' דבונה ירושלים לא בעיא אלא אידי דאמר מלכות ב"ד לאו אורח ארעא דלא אמרי' מלכות שמים פי' וכדפרישנא לעיל.
ור"פ אמר צריכה שתי מלכיות לבר מדידה פי' דאמר שהוזקקו להשלים בה מלכות שמים כנגד בונה ירושלם אלו לא ישלימו בה מלכות כנגד ברכת הארץ מתחזי כריעותא דההיא ברכה דלא מגלי טעמא לעלמא הילכך בעינן שתי מלכות לבד מדידה. פי' וכל הנ"מ משום דאיכא ברכה בסוף שלש ברכות והוזקקו להזכיר בה מלכות לעצמה וכיון דכן השלימו בה שתי מלכיות כנגד שתי ברכות שלמעלה ממנה שאין בהן מלכות ולפי שהזכיר באחת מהן דהינו בונה ירושלם מלכות בית דוד ראוי להזכיר מלכות שמים שתי פעמים בהטוב והמטיב לבר מדידה ומ"מ טעמא דכולה מילתא מתוך שהוזקקו להזכיר בה מלכות לעצמה כיון שבא להזכיר מזכיר ג"כ שתי מלכיות כדאמרן וחד מיניהו אבינו מלכנו דאמרי' בה דמלכנו נמי מלכות הוא, הא למ"ד בגמ' דהטוב והמטיב דאוריתא וחותמת ולא פותחת דהויא לה סמוכה לחברתה להאי סברא ודאי לית בה מלכות כלל ואע"ג דאדכרנא מלכות ב"ד בבונה ירושלם לא קפדינן אהא ובודאי דכל בית שני לא הזכירו בה מלכות ב"ד שלא היתה קיימת והיו מזכירין בה ומלכות ישראל תושיעינה ומ"מ דבר זה ראיה למה שכתבנו למעלה שלא נאמרו הזכרת דברים אלו לעכב דהינו ברית ותורה ומלכות דאלו לעכב לא יצאו ידי ברכה בכל בית שני אלא מדרבנן נינהו ולכתחילה אבל מדאורייתא על מזונו וארץ חמדה וירושלם.
והיכא דבריך ברכת המזון בשבת וטעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך אשר נתן שבת לעמו ישראל לאות ולברית ברוך מקדש השבת פי' דכתיב ביה בשבת ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. ואם טעה ולא הזכיר של יו"ט אומר ברוך שנתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה ברוך מקדש ישראל והזמנים פי' דכתיב בהו ביו"ט ושמחת בחגיך והנ"מ היכא דאדכר מקמי דפתח בהטוב והמטיב אבל לבתר דפתח בהטוב והמטיב חוזר לראש [דהיכי] דאתמר בשום דוכתא סתמא חוזר לגמרי קאמר וטעמא דמילתא לפי שכבר גמר כל ברכות התורה ופתח בהטוב והמטיב וסילק עצמו מברכות של תורה לברכה אחרת והא חשיבא הפסקה לגמרי ובעי חזרה לראש וליכא לדמוייה כלל לההיא דלעיל ברגיל לומר תחנונים אחר תפלתו דחוזר לעבודה ונימא דה"נ חוזר לנחמה, דלא דמו כלל דרגיל לומר תחנונים תחנונים כתפלה אריכתא דמיאן אבל כאן קבעו להפסיק ביניהן באמן ועשאוה לנחמה סוף ברכותיו ופתחו בה בברוך עשאוה כברכה ב"ע לגמרי', פי' ובהני ברכות דלעיל דברוך שנתן בכל חדא מיניהו איכא שם ומלכות דברכה גמורה היא לפתוח ולחתום ולא עשאוה כדין סמוכה לחברתה שאינה כלל ממין בהמ"ז אלא ברכה לעצמה ומטבע לעצמו. והיכא דטעה ולא הזכיר של ר"ח אומר שנתן ר"ח לעמו ישראל לזכרון ולית בה חתימה פי' דהא דר"ח לא חשיבא כולי האי למיחתם בה ואי לא אדכר לה מקמיה דפתח בהטוב והמטיב לא בעי למיהדר לרישא פי' ותו לא מדכר לר"ח כלל דבתר הטוב והמטיב ליכא הזכרה לשום דבר כלל דאמר ר"נ אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ר"ח בתפלה מחזירין אותו בבהמ"ז אין מחזירין אותו מ"ט בתפלה דלא מצי פטר נפשיה מהדרינן ליה בבהמ"ז דמצי פטר נפשיה דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל לא מהדרינן ליה זה כתב רבנו ז"ל.
<h2>דף מט:</h2>
פי' והא דאמרי' אי בעי אכיל בר"ח אי בעי לא אכיל לאו דוקא אי בעי לא אכיל כלל דהא ר"ח אסור הוא בתענית אלא אי בעי לא אכיל פת אבל בשבתות ויו"ט דכי לא אדכר שבת ויו"ט כלל ופתח בהטוב והמטיב חוזר לראש משום דלא סגיא דלא אכיל פת. ואיכא מ"ד דכי אמרי' דביו"ט לא סגיא דלא אכיל פת היינו בלילה הראשון של פסח דאמרי' דהכתוב קבעו חובה מדכתיב בערב תאכלו מצות ולילה הראשון של סוכות כדדרשינן התם בסוכה (דף כ"ז) דגמרי' חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות הא אידך רשות וכיון דכן אי טעה בבהמ"ז לא הדר וליתא דודאי בכלהו ימים טובים חייב אדם לאכול בהן פת וחייב בסעודה וחייב בלחם משנה בשבת (צל"ל כשבת) וחציו לד' כלומר לשנות וחציו לכם כלומר לאכילה כדאיתא ביו"ט (דף ט"ו) ואפי' ר"א לא פטר פי' מאכילה אלא כשכלו לד' כלומר כשהוא שונה ובעצרת הכל מודים שכלו לכם והני ראיות דאיתו בשאר ימים טובים רשות חוץ מלילה הראשון של פסח ולילה הראשון של סכות לאו ראיות נינהו דההיא דפסח לענין חובת מצה איתמרא שחייב בלילה הראשון של פסח במצה הא ביום אוכל מצה עשירה ואינו חייב לאכול מצה ואף בלילה אינו חייב במצה אלא לאכול כזית לצאת בה ידי אכילת מצה, וההיא נמי דסוכה מדין סוכה איתמרא דמדין סוכה חייב לאכול בלילה הראשון בסוכה ואם אכל חוץ לסוכה כזית או כביצה שהיא אכילת עראי ורשאי לאכלו חוץ לסוכה ואח"כ ישן כל הלילה בסוכה ועמד שם כל שבעת הימים ואכל שם בכל יום ג"פ לא יצא י"ח שחייב הוא לאכול בלילה הראשון ואם אכל שם בלילה הראשון ולמחר אכל חוץ לסוכה כזית או כביצה ואח"כ עמד כל היום בסוכה יצא ידי יו"ט וידי סוכה אבל בכלהו יו"ט ודאי לא סגיא דלא אכל פת כשבת ואע"ג דרשאי להתענות בתענית חלום וכיוצא בו ההוא מילתא אחריתי שנתנה שבת לדחות אצלו בכך כשם שניתנה לדחות לבשל לחולה שאין בו סכנה ע"י ארמאי ואנן רשות קאמרי' דברשות אין לו להתענות הלכך בכלהו שבתות ויו"ט חוזר. ובר"ח ליכא חזרה וה"ה לחולו של מועד דליכא חזרה וכן ר"ח דאיקלע בשבת ושכח ולא הזכיר של ר"ח בבהמ"ז אין מחזירין אותו כלל וכלל דאע"ג דלגבי האי יומא ודאי לא סגיא דלא אכיל פת ההיא משום שבת הוא ולאו משום ר"ח דאכילת פת דר"ח בחובה ליכא כלל, ואלו דברים שהאמת מעיד עליהם. ולענין שבתות וימים [טובים] אפי' אכל מאה פעמים ביום ולא הזכיר באחרונה חוזר דטעמא דעקר חזרה קאמרי' משום דלא סגיא דלא אכיל פת בהאי יומא ולא אמרי' בהאי סעודתא אלא בהאי יומא ומשום דהאי גברא לא סגי דלא אכיל פת בהאי יומא חיובה לחזור והאי טעמא לכלהו סעודות וגם זה ברור.
עד כמה מזמנין עד כזית ר"י אומר עד כביצה פי' שיטתא דמתניתין דלעיל נקיט לה למתני לה בזמון ופלוגתייהו ודאי בחיוב בהמ"ז גופיה וכתב רבינו ז"ל והלכתא כת"ק. פי' ובגמ' איפליגו ר' יוחנן ואביי דר' יוחנן אמר מוחלפת השיטה ומחליף ר"מ לדר"י דת"ק ודאי הינו ר"מ ואביי [ס"ל] דלא [תחליף] ובודאי לר"י הלכה כרבי יהודה והכי סוגיין בכל דוכתא דכזית טעון ברכה לאחריו ור' יוחנן גופיה אמר לה לעיל (דף ל"ט) ואע"ג דאמר ר' יוחנן בעלמא הלכה כסתם משנה הכא ת"ק לא חשיבא סתם משנה כיון דאית בה פלוגתא כדכתיבנא ביבמות בס"ד ולאביי הלכה כת"ק דודאי אע"ג דבאוקימתא דמתני' פליג אביי ור' יוחנן בעיקר דינא לא פליגי וכלהו מידו דכזית טעון ברכה לאחריו.
מתני'. כיצד מברכין, נסחא אחרינא כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו בעשרה אומר נברך לאלהינו בעשרה והוא אומר ברכו, אחד עשרה ואחד עשרה רבוא כלומר נוסח אחד לכולן פי' והאי דתנא בשלשה והוא בעשרה והוא ולא קתני בארבעה באחד עשר משום דתני קביעותא לחוד ושלשה קביעות ועשרה קביעות וכי הוה הוא מוסיף על הקביעות אומר ברכו לפי שהם ראויין בלא צירופו אלא כשאינם אלא שלשה ואינם ראויין בלא צירופו אומר נברך: אמר שמואל לעולם אל יוציא עצמו מן הכלל, כלומר שאע"פ שיש לומר ברכו נברך עדיף שלא יוציא אדם מן הכלל והרי מסקנא דנברך עדיף אלא שאם אמר ברכו אין תופסין אותו על כך.
<h2>דף נ.</h2>
ותנ"ה בין שיאמר נברך בין שיאמר ברכו אין תופסין אותו על כך שמברכותיו (גירסתנו,: ומברכותיו) של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם ע"ה הוא כיצד אמר בטובו חיינו ה"ז תלמיד [חכם] אמר ומטובו חיינו ה"ז בור פי' בטובו הגדול חיינו משמע שהוא משפיע לנו מברכותיו אבל מטובו חיינו משמע ממקצת טובו והוא ממעט בתגמולו של הקב"ה. ירושלמי שמואל אמר אני איני מוציא את עצמי מן הכלל, התיבון והרי הקורא בתורה אומר ברכו אמר' אבין מכיון דהוא אומר המבורך אף [הוא] אינו מוציא עצמו מן הכלל, אמ"ר יוחנן אמר נברך שאכלנו משלו ה"ז תלמיד [חכם] למי שאכלנו משלו ה"ז בור דמתחזי כמאן דמברך לאינש בעלמא, והאי דאמרי' למי שעשה לנו את כל הנסים האלו ניסא שני דמוכחא מילתא דקודשא בריך הוא הוא דעבד לן ניסא. ואמר' יוחנן אמר נברך שאכלנו משלו ה"ז תלמיד [חכם] על המזון שאכלנו ה"ז בור דמתחזי כמאן דמברך ליה למזון. אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא בתלתא דלא אדכר שם שמים אבל בעשרה כיון דבעי למימר לאלהינו מוכחא מילתא דתנן בענין שהוא מברך כך הם עונין אחריו נברך לאלהינו אלהי ישראל ד' צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו. אחד עשרה ואחד עשר רבוא כלומר בנוסח שלהם. אוקימנא כר"ע דאמר מה מצינו בבהכ"נ אחד מרובין ואחד מועטין פי' מה מצינו בבהכ"נ הקורא בתורה פותח ואומר ברכו את ד' בין שקורא במעמד עשרה בין שקורא במעמד עשר רבוא ולא נשתנה נוסח שלהן אף בבהמ"ז אין שינו[י] נוסח במברך בין שהמסובין מועטין או מרובין דלעולם נוסח שלהן אחד והוא נברך לאלהינו. וקא פסק רבא הלכה כר"ע פי' דליכא שנוי בנוסחא בין עשרה למרובין מעשרה.
מתני'. אמר ר"ע מה מצינו בבהכ"נ אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את ד' פי' ולא נשתנה נוסח שלהן, ר' ישמעאל אומר ברכו את ד' המבורך, פי' והאי דלא אמר הכי בבהמ"ז דלימא המבורך כדאמרי' בספר תורה דכיון דאמר לאלהינו הרי כולל עצמו קצת, וטעמא דבבהכנ"ס לא אמרו ברכו לאלהינו כבהמ"ז ואמרו ברכו את ד' משום דהוא שם מיוחד יותר וראוי להזכירו יותר בבהכנ"ס וכן ראוי להזכירו יותר על התורה. ומנהגא כר' ישמעאל.
מתני'. שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין לחלק וכן ארבעה וחמשה. פי' שהוקבעו ונתחייבו בזמון. ששה נחלקין עד עשרה, פי' דהא איכא זימון לכל כת וכת הלכך אלו מזמנין לעצמן, עשרה אין נחלקין פי' דהא הוקבעו לזמן בשם עד שיהיו עשרים והתם נחלקין דהא איכא עשרה לכל כת וכת ואיכא לכל חדא מיניהו זמון. בשם למה לי פי' למה למתני שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק הא תנינא חדא זימנא שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן אמ"ר אבא אמר שמואל הכי קתני פי' מתני' דהכא, שלשה שישבו כאחת אע"פ שכל אחד ואחד אוכל לעצמו כלומר מככרו אינן רשאין ליחלק פי' ובמתניאתא (צ"ל וכמתניתא) דלעיל דפרק כיצד (דף מ"ב) דתני לה הכי בהדיא, א"נ כדרב הונא דאמר שלשה שבאו משלש חבורות אינן רשאין ליחלק פי' ומזמנין ביניהן דהשתא לא מחסרי צירוף כיון דהא איחייב כל חד מהני בזמון, פי' ושמעינן לה דמתני' דשלשה שאכלו כאחת אינן רשאין לחלק אמ' האי דינא דרב הונא ממשנה יתירא וה"ק שלשה שאכלו כאחת כל אחד עם חבורתו ואח"כ פרשו להם חייבים לזמן. אמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של ג' ג' בני אדם פי' שנשארו ג' ג' בכל חבורה וחבורה דאכתי אשתייר חיוב זמון בכל חבורה וחבורה הילכך הני נמי דפרשי איכא בהו חיוב זמון וחייבין לזמן לעצמן כיון דהוו ג' אבל לא נשתיירו אלא ב' ב' כיון שבפרישתן פרחה ופקעה זמון מהני דמשתיירי מהני נמי דפרשי מיניהו פקע ופרח חיוב זמון ולא עוד אלא אפי' שלשה שאכלו ופרשו והלכו להם שוב אינן ראויין לזמון אפי' אותן שלשה עצמן דפרח זמון מיניהו משעה שפרשו משום דנתבטל צירופן וקביעותן אלא כל אחד וחד מברך לנפשיה בלא זמון וכדפרישנא לעיל בגמ' וה"ה דחבורה חדא מהני תלתא שבאו משלש חבורות משתיירא בשנים דמאן דפריש מינה לא חזי לזמון ופקע דין זמון מיניה ותו לא חזי לזמון.
מתני'. שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזמון ואם לא אלו מזמנין לעצמן. תנא אם היה שמש ביניהם שמש מצרפן פי' ואמרו בירושלמי דכי אמרי' במקצתן רואין אלו את אלו דמצטרפין לזמון דדוקא בשישבו מתחלה על דעת כן על דעת להצטרף כלן זה עם זה ומסתברא דכי בעינן ישבו מתחלה על דעת כן דוקא בכי האי גונא שהם רחוקין זה מזה ואלו נראין לעצמן ואלו נראין לעצמן הא לאו הכי כיון דבכל חדא איכא חבורה ראויה לזמון ודאי מצטרפין אלו עם אלו ואע"ג דלא ישבו מתחלה על דעת כן, פי' והא דתנן לעיל שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק סתם אכילה ותו אינן רשאין ליחלק הא מקמי הכי רשאין ליחלק ובירוש' איפליגו עלה ולפום גמרין פשיטא מדלא פרשוה.
<h2>דף נ:</h2>
אמר רבא לא אמרן אלא דלא קדימו הנך ואזמינו אבל קדימו הנך ואזמינו פרח זמון מהם. פי' לא אמרן דהני שלשה שבאו משלש חבורות יכולין לזמן אלא דאותן חבורות שנשארו לא ברכו עדיין ברכת המזון ולא זמנו על אותן שפרשו ואע"פ שאינם בכאן יכולין הן לזמן עליהם דהא אינון תלתא בר מיניהו הילכך כל היכא דלא זמנו הני דמשתיירי עדיין כיון דהני דמשתיירי אכתי בני זמון ובחיוב זמון הני דפרשי מיניהו נמי בני זמון אבל אזמון עליהו בדוכתיהו פרח זמון מיניהו כלומר שהנשארים דהינו אותן שלשה שלשה שנשארו בכל חבורה וחבורה זמנו על אותן שפרשו כלומר שזמנו לעצמן פרח זמון מיניהו מכיון שזמנו אותן שנשארו קודם שזמנו אותן שפרשו וקרינן אזמון עליהו אע"פ שאינן עמהם משום דבזמון הני דמשתיירי פרח זמון דידהו.
מתני'. אין מברכין [על היין] עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אליעזר וחכ"א מברכין. כתב רבנו ז"ל פי' אין מברכין על היין בפה"ג עד שיתן לתוכו מים ואם לא נתן לתוכו מים מברכין עליו בפה"ע דברי ר"א וחכ"א מברכין עליו בפה"ג ואע"פ שלא נתן לתוכו מים וקי"ל כחכמים. אמר' יוסי בר' חנינא מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים מ"ט א"ר הושעיא בעינן מצוה מן המובחר: ת"ר ארבעה דברים נאמרו בפת אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת פי' שהוא קרוב לשפוך ממנו על הפת ונמאס ואין סומכין הקערה בפת פי' מה"ט נמי ואין זורקין את הפת פי' בדוכתא דמאיס וכשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין ודוקא במידי דממאיס אבל במידי דלא ממאיס כגון אמגוזי וחבושי ורמוני לית לן בה: ת"ר ממשיכין את היין בצנורות לפני חתן וכלה פי' בנשפכין בכלים דלא ממאיסי וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה ולא בימות הגשמים פי' משום דמאיסי: א"ר יהודה אמר שמואל שכח והכניס אוכלין לתוך פיו מסלקן לצד אחד ומברך. תני חדא בולען ותני חדא פולטן ותניא אידך מסלקן ל"ק הא דתני בולען במשקין פי' דמאיסי אי פליט להו ולסלקינהו ולברך אי אפשר שאי אפשר לדבר בעוד משקין בפיו ולא חייבו לפלטן ולאפסודינהו הילכך בולען והא דתני פולטן במידי דלא ממאיס והדר מברך ואכיל, והא דתני מסלקן במידי דמאיס פי' אי פליט להו מידי דלא מאיס נמי לא לפלוט להו ולסלקינהו לצד אחד וליברוך.
<h2>דף נא.</h2>
תרגמא ר' יצחק קרקוסאה (ברי"ף: קסקסאה) קמיה דר' יוסי בר אבין (ברי"ף: ב"ר חנינא) משמיה דר' יוחנן משום שנאמר ימלא פי תהלתך: מי שאכל ושכח ולא בירך המוציא ונזכר עד שלא גמר סעודתו פי' עד שלא גמר לאכול חוזר ומברך ואם לאחר שגמר סעודתו כלומר שגמר לאכול ונזכר אינו חוזר ומברך משום דנראה ונדחה ושוב אינו נראה אמר' זירא אמר' אבהו ואמרי לה במתניאתא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה טעון הדחה ושטיפה חי ומלא עיטור עיטוף נוטלו בשתי ידיו ואוחזו בימינו ומגביהו מן הקרקע טפח ונותן עיניו בו ומשגרו לאנשי ביתו במתנה פי' כל חדא וחדא מפרש לה ואזיל אמר' יוחנן אנו אין לנו אלא הדחה ושטיפה חי ומלא פי' אבל כל אידך ודאי למצוה איתניהו דהא מפרשינן לכלהו ושקלינן וטרינן בהו טובא, הדחה מבפנים שטיפה מבחוץ, חי עד ברכת הארץ פי' משום עין יפה ובברכת הארץ נותן לתוכו מים פי' לכך הכשרו כדתנן מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה שאין מברכין עד שיתן לתוכו מים, והא דאמרי' בשבת (דף ע"ו) דכוס של שבת רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית שיעורא בגמר ברכה דהינו ברכת הארץ. ומלא דאר' יוחנן כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים שנא' (דברים ל"ג) ומלא ברכת ד' ים ודרום ירשה. עיטור רב יהודה מעטר להו בתלמידים ר"ח מהדר ליה בנטלי פי' כוסות. עיטוף ר"פ מעטף ויתיב רב אשי פרים (נ"ל פריס) סודרא על רישיה, ונוטלו בשתי ידיו דאמר רב חיננא בר פפא אמר קרא (תהלים קל"ד) שאו ידיכם קודש וברכו את ה', ואוחזו בימין אמר' חייא בר אבא אמר"י ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין. אמר רב אשי הואיל והראשונים לא איפשיט להו אנן ניעבד לחומרא.
<h2>דף נא:</h2>
ומגביהו מן הקרקע טפח, אמ"ר חייא בר חיננא (ברי"ף: רב אחא ב"ר חנינא) דאמר קרא (תהילים קט"ז) כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא, פי' וכל הני דאמרן אפי' למ"ד ברכה אינה טעונה כוס דהנ"מ לענין לחזר עליו כדרך שמחזירין על כל המצות אבל היכא דאית ליה ודאי מברך עליו ומצוה הוא כדאמרן (חולין פ"ז) כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים ובכולי תלמודא אמרי' כוס של ברכה. אמר רב אשי (גירסתנו רב אסי) אין משיחין בכוס של ברכה פי' מכיון שנוטל את הכוס בידו לברך אסור לו לדבר עד שיברך. אמר רב אשי אין מברכין על כוס פורענות אמר ר"נ בר יצחק [וכו'] פי' אע"ג דאמרי' דכוס ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה ההיא בכוס שלישי ורביעי כדאיתא בפסחים (דף ק"ט). תנ"ה השותה כפלים לא יברך פי' על אותו כוס הכפול משום שנאמר (עמוס ד') הכון לקראת אלהיך ישראל כלומר לטובה והעומד משולחנו ושתה זוגות נזוק ע"י שדים כדאמרי' בערבי פסחים (שם). ונותן עיניו בו דלא ליסח דעתיה מיניה. אמר' אבהו ואמרי לה במתניתא תנא אוכל כשהוא מהלך עומד ומברך עומד ואוכל יושב ומברך, מיסב ואוכל כלומר שהוא מוטה יושב ומברך והלכתא בכלהו יושב ומברך.
אלו דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה. ב"ש אומרים מברך על היום ואח"כ מברך על היין. פי' אומר קדוש ואח"כ בפה"ג וב"ה אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על היום, ב"ש אומרים נוטלין ידים תחלה ואח"כ מוזגין את הכוס פי' דידים שניות דגזרו עליהם חכמים להיותן שניות כדאיתא בשבת (דף י"ג) ופוסלין את התרומה ומשום סרך תרומה גזרו חכמים שלא לאכול בלא נט"י וכל הפוסל התרומה מטמא משקין להיות תחלה ומשקין טמאין מטמאין כלים הנוגעים בהם ואע"ג דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ואוכלין ומשקין לא אפשר להו למיהוי אב דכל שאין לו טהרה במקוה ונטמא מאחרים אינו נעשה אב הטומאה אפ"ה גזרו חכמים במשקין לטמא כלים גזירה משום משקה הזב כלומר משום רוקו ומימי רגליו שהם אבות ומטמאין כלים לפיכך אמרו דכל משקה טמא שיטמא כלים שלא יבוא לטעות בין משקה למשקה ולהכי אמרי' ב"ש דנוטלין לידים תחלה שאם מוזגין את הכוס תחלה פעמים משקה טופח לו מאחוריו ויגע בו בידים טמאות ויטמאו המשקין ונטמא הכוס מחמת המשקין ונטמא ג"כ (מפני) מה שבתוכו. וב"ה אומר מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים פי' דלא חיישי' להכי וטעמייהו מפרש בגמ', וטעמא אחרינא לב"ה כדי שיהא סמוך לנטילה סעודה: ת"ר אלו דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה בש"א מברך על היום ואח"כ מברך על היין שהיום גורם ליין שיבא כלומר שבשביל הקדוש בא היין וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא הלכך קדושת היום קודמת וברכתו קודמת ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום שהיין גורם לקידושא שתאמר פי' שאם אין יין אין קדוש ואם בא לקדש על הפת הרי פת במקום יין. ד"א ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, פי' בזבחים (דף פ"ט) ילפי' לה מקראי דכתיבא במוספין (במדבר כ"ט) מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה מלבד משמע לאחר שהקרבתם התמיד תעשו המוספין וקא דרשינ' אשר לעולת התמיד קרא יתירא למילף שבשביל שהוא תמיד הקדימו התורה ומכאן אתה למד לכל התדירין.
<h2>דף נב.</h2>
פיס' ב"ש אומרים נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס ובה"א מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים, כתב רבנו ז"ל האי כוס כוס של קדוש הוא פי' וה"ה בחול ביין הבא קודם סעודה ולאפוקי כוס הבא בתוך הסעודה דדינא אחרינא הוא כדאיתא בגמ'.
<h2>דף נב:</h2>
מתני'. בש"א מכבדין את הבית תחלה ואח"כ נוטלין לידים פי' מים אחרונים וב"ה אומרים נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית, מ"ט דב"ש משום פירורין שיש בהם כזית וב"ה סברי הכא בשמש ת"ח עסקינן שמניח פרורין שאין בהן כזית ונוטל פרורין שיש בהן כזית פי' קודם נט"י ואותן שאין בהן כזית אם נפסלין בנט"י אין חוששין להן. מסייעא ליה לר' יוחנן דאמר"י פרורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד, במאי קא מיפלגי ב"ש סברי מותר להשתמש בשמש ע"ה וב"ה סברי אסור להשתמש בשמש ע"ה, פי' וב"ש מיירי במטבילו דבלאו הכי לא אפשר משום דסתם ע"ה טמאין הן משום דלא זהירי בטומאה. אמר' יצחק בר חנינא בכולה פרקין הלכה כב"ה בר מהאי דהלכה כב"ש.
מתני'. ב"ש אומרים נר ומזון בשמים והבדלה וב"ה אומרים נר ובשמים מזון והבדלה, פי' כשמתחיל לאכול בשבת מבעוד יום וגמר משחשיכה ואין להם אלא כוס אחד שאלו היה להם שני כוסות כלומר שני שעורין לד"ה אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד אלא הכא בשאין להם אלא כוס אחד ואלו בחול כי האי גונא אליבא דב"ש שותהו קודם שיברך בהמ"ז דסברי ב"ש מצוה מן המובחר לברך בהמ"ז אחר אכילה ושתיה דאיכא שביעה שלימה דרחמנא אמר' ושבעת וברכת אבל השתא במוצאי שבת צריך הוא לו מפני הבדלה, ומיהו אע"ג דפליגי ב"ש וב"ה לענין קדוש אי יין קודם או קדוש קודם לענין בהמ"ז בין הכא בין לעלמא מודו ב"ה דיין בסוף דבהמ"ז סלוק אכילה ושתיה וכיון דכן ואיכא טעמא אחרינא נמי דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר כדאיתא בחולין (דף פ"ז) לא סגיא דלא הויא הפסק ולא סגיא לברכת היין אלא בסוף וכן הדין דאיך יברך עכשו על היין לשתותו והוא עומד ובא לברך ולהודות על מה שאכל ושתה אלא ודאי לא סגיא אלא בסוף, וב"ה לית להו האי סברא דאמרי' לעיל לב"ש ומצוה מן המובחר לברך מתוך אכילה ושתיה לא סברי לה ב"ה אלא דעיקר ברכה על אכילה וכיון דכן [גם] בחול מברך בהמ"ז דאפילו תימא אינה טעונה כוס הינו לאהדורי עלה אבל בדאית ליה מצוה היא. ולכ"ע ודאי בין לב"ה בין לב"ש (אעמ"ג דארי') [אע"ג דאמרי] ב"ש לענין קדוש דקדוש מעיקרא ויין בסוף גבי הבדלה יין ברישא דהבדלה אפוקי יומא ומאחרינן ליה. כתב רבנו ז"ל איכא מרבוואתא דאמרי' דהא מזון דקא תני במתני' ברכת המוציא הוא ושמיעא ליה מיהא מתני' דמבדילין אריפתא ומקים לה למתני' במוצאי שבת ליו"ט וכיון דבעי למימר קדושא אריפתא פי' דהא קי"ל דמקדשין אריפתא משלשל לה להבדלה אבתרה והאי דאצטריך למימר הכי כלומר לאוקומה ביו"ט שחל במוצאי שבת משום דקשיא ליה ההיא דאמימר דאיקלע לבי רב אשי ולא הוה להו חמרא לאבדולי ובת טות פי' ולא אבדל אריפתא ומשו"ה איצטריך לאוקומה להאי מתני' במוצאי שבת ליו"ט פי' דאידי דמקדש אריפתא דמיירי כגון שאין לו כוס משלשל לה נמי להבדלה עליה אבתרא ומוקים לה לדאמימר בשאר ימות השנה כי היכי דלא תקשי לי דאמימר פי' דודאי היכא דליכא קדוש לא מבדילין אריפתא והא מילתא ליתה דלא אשכחן הבדלה על הפת כל עיקר והא דקתני במתני' נר ומזון בשמים והבדלה לאו אברכת המוציא קאי דשמעת מינה דמבדילין אריפתא פי' אפילו במקום קדושא אלא אברכת המזון קאי דהיא שלש ברכות ובהדיא קתני בתוספתא אמר' יהודה לא נחלקו ב"ש וב"ה על בהמ"ז שבתחלה ועל הבדלה שבסוף פי' מדקתני ברהמ"ז ולא קתני על המזון ש"מ דהאי מזון ברכת המזון ממש קאמר ובגמ' דבני מערבא מפורש וקשיא על ב"ה במוצאי שבת היכא עבידא היה יושב ואוכל והחשיך במוצאי שבת ואין שם אלא אותו הכוס את אמר [ברי"ף: אם אמרת] יניחנו עד לאחר המזון ומשלשלן כולן עליו מה נפשך ברך על היין כלומר אם יברך בפה"ג קודם בהמ"ז המזון קודם כלומר אי אפשר שהרי המזון קודם לברכת היין ברך על המזון הנר קודם כלומר אם תאמר שיברך בהמ"ז תחלה ואח"כ בפה"ג אי אפשר שהרי הנר קודם למזון כדתנן נר ומזון ומאחר דנר קודם למזון ודאי היין קודם לנר דתדיר קודם לשאינו תדיר ברך על הנר הבדלה קודמת כלומר האיך אמרו ב"ה במתני' נר ואח"כ הבדלה שהרי הבדלה היה לו להקדים דהא עקר דודאי בין לב"ש בין לב"ה העקר קודם דהא גבי קדוש היום אמרי' דקודם ליין אי לא טעמא דתדיר קודם והכא גבי הבדלה ליכא תדיר דאין נר תדיר יותר מהבדלה ותו הבדלה עקר יותר מנר דהא אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצות, נשמעינה מן הדא תני [ברי"ף: דתניא] אמר' יהודה לא נחלקו ב"ש וב"ה על ברכת המזון שבתחלה ועל הבדלה שבסוף על מה נחלקו על הנר ועל הבשמים שבש"א בשמים ואח"כ מאור וב"ה אומרים מאור ואח"כ בשמים. ר' אבא ור' יהודה בשם רב הלכה כדברי מי שהוא אומר בשמים ואח"כ מאור כיצד יעשה על דברי ב"ה מברך על המזון תחלה ואח"כ על היין ואח"כ על הנר וכו' ועל הא מתני' דתני נר ומזון ובשמים והבדלה גרסי' נמי התם תני אמר"י לא נחלקו ב"ש וב"ה על ברכת המזון שהיא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף אלמא בבהמ"ז שהיא שלש ברכות עסיקינן ולאו בברכת המוציא ולית לה להבדלה על הפת עסק בהא מתני' כלל הילכך אין מבדילין על הפת כלל מיהא דאמימר דבת טות ול"ש מוצאי שבת לחול ול"ש מוצאי שבת ליו"ט ומ"ד דבמוצאי שבת ליו"ט מבדילין על הפת צריך להביא ראיה ומיהא מתני' ליכא ראיה כדברירנא: רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא חזייה דבריך אבשמים והדר אמאור אמר מכדי בין לב"ש לב"ה לא פליגי אמאור ברישא דתנן ב"ש אומ' נר ומזון בשמים והבדלה וב"ה אומ' נר ובשמים מזון והבדלה עני רבא בתריה זו דברי ר"מ אבל ר"י אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המזון שהיא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שב"ש אומרים מאור ואח"כ בשמים וב"ה אומרים בשמים ואח"כ מאור ואמר' יוחנן נהגו העם כב"ה ואליבא דר' יהודה.
מתני'. ב"ש אומרים שברא מאור האש ובה"א בורא מאורי האש תניא אמרו להם ב"ה לב"ש הרבה מאורות יש באור. מתני'. אין מברכין על הנר ולא על הבשמים של גוים ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים, פי' שהם עשוים לכבוד ולהעביר הזוהמא וריח רע וכל שאינו עשוי ליהנות אין מברכין עליו ולא על הנר ולא על הבשמים של ע"ז פי' דאיסור הנאה נינהו, פירושא דרישא הוא מ"ט אין מברכין על בשמים של גוים מפני שסתם הסבת גוים לע"ז. ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו פי' שיאותו שיתרצו כלומר שיהנו נר של גוים משום דלא שבת ובשמים של גוים משום דסתם מסבתן לע"ז: ת"ר אור ששבת מברכין עליו ושלא שבת אין מברכין עליו, מאי שלא שבת שלא שבת ממלאכת עבירה כגון של גוי אבל של חולה ושל חיה מברכין עליו פי' ואפי' הדליקוהו מע"ש והיתה דולקת והולכת כל השבת. תנ"ה עששית שהיתה דולקת והולכת כל השבת מביאין ממנו אור להבדלה.
<h2>דף נג.</h2>
ת"ר ישראל שהדליק מגוי או גוי מישראל מברכין עליו פי' גוי מישראל משום דהיתירא הוא ישראל מגוי משום דכי מברך אתוספת מברך ולא אעיקר איסורא אלא אתוספת שנוסף ודאי בהדלקה זו והויא לה האי תוספות כאור היוצא מן העצים ומן האבנים שמברכין עליה במוצאי שבתות שבו היה תחלת תשמישו לאדם שנברא ביום ששי וליל שבת לא נשתמש באור שלא זכה לו לו ובמוצאי שבת [זכה] לו וחשיב גביה כתחילת יצירתו כאלו נברא האש באותה שעה ולפיכך מברכין באור היוצא מן העצים ומן האבנים ובתוספת שעיקרו איסור דהויא תוספת כאלו נברא. גוי מגוי אין מברכין עליו פי' אע"ג דאיכא תוספת דאמרי' דהויא כאלו נברא ומן הדין היה ראוי לברך עליו אפ"ה אין מברכין עליו. גזירה משום גוי ראשון. פי' והאי ברכה דאור לאו ברכת הנהנין היא שא"כ בכל שעה יברך אלא כעין ברכת השבח היא ובכל שעה שנאסר בתשמישו מברך עליו כשבא זמן היתרו ולפיכך מברך במוצאי שבת וכן במוצאי יום הכפורים אלא שבמוצאי יוהכ"פ אינו מברך על אור היוצא מן העצים ומן האבנים כדאיתא בפסחים (דף נ"ד) ולא בנר שהודלק מנר שלא שבת דההוא תוספת חשיבא כאור היוצא מן העצים ומן האבנים דמוצאי יוהכ"פ לא חשיב זמן ברייתו הילכך ליכא לברוכי אלא על עיקרו ששבת לגמרי לפיכך נהגו ביוהכ"פ להדליק בנרות בבהכנ"ס ולברך עליהם בבתיהם הילכך ביום הכפורים שחל להיות בשבת לא צריך דהשתא משום שבת ראוי לברך במוצאו על הנר שהדליקו מגוי כדפרישנא ומ"מ אפי' כשחל להיות בשבת אין מברכין בורא עצי בשמים שאינו צריך חזוק אדרבה הנאה היא לו כשהגיע זמן שמותר לו לאכול.
ת"ר היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב גוים אינו מברך ואם רוב ישראל מברך דאזלינן בתר רובא ומחצה על מחצה נמי אמרי' בגמ' דמברך פי' משום דספיקא דרבנן לקולא. תני חדא אור של כבשן פי' של סיד מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין ל"ק הא לכתחילה הא בסוף פי' לכתחילה אין מברכין דלשרוף האבנים נעשה ולא להנאת בני אדם ולא לתשמישן ולבסוף עושין בו אור לראות בפי הכבשן והתם מברכין דלהשתמש לראות באורו נעשה. תני חדא אור בית המדרש מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין עליו הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב פי' איכא חשוב מברכין דלכבוד החיים דהינו לכבודו ולהנאתו הוא ליכא אדם חשוב לכבוד ביהמ"ד בעלמא הוא ולאו לכבוד בני אדם ולהנאתו: ת"ר היו יושבין לבית (צ"ל בבית) המדרש והביאו אור לפניהם פי' ובאין לברך על האור שאין רוצין לשהות לסדר על הכוס או שאין להם כוס כל אחד ואחד מברך מפני בטול המדרש וב"ה אומרים אחד מברך לכלן משום ברב עם הדרת מלך: ת"ר גחלים לוחשות מברכין עליהן אוממות אין מברכין עליהן ה"ד לוחשות אמר ר"ח כל שאילו מכניס להן קיסם והן דולקות מאליהן וטעמא דמברך אגחלים אע"ג דלא קיימא להאיר משום דהן עשויין ועומדין להנאת בני אדם דהינו לבשל ודרך תשמישו והנאתו של אור בכך והנאת גופן של ב"א חשוב וכן להתחמם בו משא"כ לכבשן של סיד ומ"מ אינו מברך לעולם אלא למראה עיניו דהינו ראויות להאיר דהינו לוחשות.
לא על הנר ולא על הבשמים של מתים. ת"ר כל שמוציאין לפניו ביום בלילה אין מברכין עליו פי' דלכבודו הוא ולאו להנאת החיים, כל שאין מוציאין לפניו ביום כלומר שאינו חשוב כ"כ להוציא נר לפניו ביום בלילה מברכין עליו דלכבוד החיים [עבידא]. אמר' הונא בשמים של בית הכסא ושמן העשוי לעבור את הזוהמא אין מברכין עליו מ"ט כל מידי דלאו לריחא עביד לא מברכין עליה כלומר דלא חשיב להנאה לעבורי זוהמא ת"ר הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח אפי' ישב שם כל היום כלו אינו מברך אלא אחת נכנס ויצא מברך על כל פעם ופעם: ת"ר היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח טוב אם רוב גוים אינו מברך ואם רוב ישראל מברך פי' משום דסתם מסבתן לע"ז כדאמרן. אמר' חייא בר אבא אמר"י היה מהלך בשוקי טבריא בערבי שבתות או בשוקי צפורי במוצאי שבתות והריח ריח אינו מברך מפני שעסקן לגמר את הכלים. פי' והכשר הכלי לא חשיב הנאת ב"א בגופן של ב"א וכן אתה דן באור שנעשה לכך או שנעשה לעשות [צל"ל לעשן] בו כלים: גרסי' בפ' אין עומדין (דף ל"ג) רב ושמואל דאמרי תרויהו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא, פי' ואיסורא דרבנן הוא כדפרישנא לעיל בס"ד.
<h2>דף נג:</h2>
אין מברכין על האור עד שיאותו לאורו וכמה אמר עולא כדי שיכיר בין איסור לפונדיון, חזקיה אמר כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של צפורי פי' שיהא כ"כ סמוך לו כדי שיהא ראוי להכיר אבל לא בעינן נשתמש בו ממש וי"א דנשתמש בו ממש בעינן ופי' מלוזמא משקל. אמר רב יהודה א"ר אין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצות לומר דאי מקלע ממילא מברך עליה אבל אהדורי לא מהדר פי' ויש אומ' דה"ה נמי אבשמים דהנאה דנפשיה הוא. גרסי' בפרק מקום שנהגו אמר' בנימן בר יפת אמר' יוחנן מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצאי יוהכ"פ וכן עמא דבר. מיתיבי אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות הואיל ותחלת ברייתו הוא וכשהוא רואה מברך מיד ר' יהודה אומר סודרן על הכוס אמר' יוחנן הלכה כר' יהודה ל"ק כאן באור ששבת כאן באור היוצא מן העצים ומן האבנים שאין מברכין במוצאי יוהכ"פ אלא על אור ששבת אבל אור היוצא מן העצים ומן האבנים לא.
מתני'. מי שאכל ושכח ולא בירך בש"א יחזור למקומו ויברך ובה"א יברך במקום שנזכר עד מתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו. אמר רב זביד מחלוקת בששכח אבל במזיד יחזור במקומו ויברך. הנהו תרי תלמידי חד עבד בשוגג כב"ש אשכח ארנקא דדינרי (בגמ' דדהבא) פי' אע"פ ששכח ונעקר ממקומו ע"י שכחה החמיר על עצמו כב"ש וחזר למקום שאכל ובירך, וחד במזיד עבד כב"ה אכליה אריה פי' וחד עבד במזיד נעקר מן המקום במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך. עד כמה הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו וכמה שעור עכול אמר' יוחנן כל שאינו רעב מחמת אותה אכילה. ועונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה פי' שמא להר גריזים ברך. תניא אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקת של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין והנ"מ בעדנא דקא מגמרי להו אבל בעדנא דמיפטרינהו עונין, הנכון בזה כמו שפירש ר"ש ז"ל בעדנא דאמרי הפטרה ואשמועינן דאע"ג דקטן כיון דתקון רבנן הכי דקטן מפטיר שפיר חזי לענות בתרייהו אמן, ואיכא דמפרש דמיפטרי עצמן מברכה.
בדברי הגאונים ובהלכות הרב ז"ל מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה פי' שאינן אלא נקיות בעלמא. ועל מים ראשונים מברך על נט"י. כתב בעל הלכות ז"ל מותר להטביל ידיו בתוך הכלי ומביא ראיה ממה שאנו אומרים בפ' שני דזבחים מהו לקדש ידים ורגלים בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו א"ד כיון דאיכא ורחצו רחיצה מיקרי ולא איפשיטא ודוקא בקידוש ידים ורגלים הוה מספקא להו משום דכתיב ממנו אבל בנט"י אפי' בתוכו מותר דרחיצה מקרי. ואיכא דמקשי עליה מהא דאמרי' בפ' אלו דברים (צ"ל פ' כל הבשר) אריתא דדלאי אין מטבילין בו לידים דה"ל שאובין וי"ל דשאני אריתא דדלאי דאין מטבילין דהיא בקרקע ובעינן בה כל דין מקוה ארבעים סאה ושלא יהו שאובין אבל כשהן בכלי ל"ש ממנו ל"ש מתוכו ע"י הטבילה מותר ושמעתי בשם הגאונים ז"ל שמי שמטביל ידיו בנהר או בכלי מברך על טבילת ידים.
אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן הטוב פי' רגילין היו לסוך ידיהם בשמן אחר מים אחרונים להעביר זוהמת הידים אני ד' אלהיכם זו ברכה פי' וכל הני אסמכתא בעלמא נינהו. גרסי' בפ' כל הבשר (דף ק"ה) אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה. גופא מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות מים ראשונים נטלין בין בכלי בין ע"ג קרקע. פי' נוטלין ידיהן בין בכלי מתחתיהן לקבלם בין שותתין ע"ג קרקע מים אחרונים אין נטלין אלא בכלי ואמרי לה אין ניטלין ע"ג קרקע, פי' אין נוטלין ידיהן ויפלו ע"ג קרקע מפני שרוח רעה שורה עליהן איכא ביניהו קינסא פי' עצים, פי' דלמ"ד אין ניטלין ע"ג קרקע בקינסא שיהא על קרקע ויטול ידיו עליה בהכי סגי ליה ולמ"ד בכלי בעינן כלי ממש שיהו שותתין בו. מים ראשונים ניטלים בין בחמין בין בצונן אחרונים אין ניטלים אלא בצונן אבל בחמין לא מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא ודוקא חמין שהיד סולדת בהן אבל פושרי' לית לן בה. אמצעיים רשות אמר ר"נ ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. אמר רב יהודה בר חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שאכל (צ"ל שאדם) אוכל אחר סעודתו מלח ויש בה מלח סדומית שמסמא העינים דנגעי ידיה בההוא מילתא וכי הדר נגעו ידיה בעיניה מסמי להו. אמר אביי ומשתכחא כי קורטא בכורא ואי כל מילתא מיכל פי' ואם מדד מלח, מדוד מלשון וכל בשליש (ישעיה מ') בעי נט"י. (דף ק"ו) איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים פי' מים ראשונים ור' יוחנן אמר נוטלין מהן לידים אמר' יוחנן שאלתי את ר"ג ברי אוכל טהרות ואמר כל גדולי גליל עושין כן וקימא לן כר' יוחנן בהא: חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים ור"י אמר כל גופו טובל בהן ידיו לא כ"ש. אמר ר"פ במקומן כ"ע ל"פ [דשרי למשקל מיניהו במנא דכ"ע לא פליגי] דאסור פי' משום דאנן בעינן מים שלא נשתנו צורתן דנט"י דומיא דקדוש ידים ורגלים מן הכיור והתם מסתמא דילפינן לה משום מים יתירא דכתיב בהו (שמות ל') ונתת שמה מים לרחצה ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ומהכי דייקי דמים בהוייתן בעינן שלא נשתנו וחמין ע"י האור לא חשיב שנוי שהרי היתה להם שעת הכושר וחמי טבריא חשיב שנוי שאינן ראויין מתחלתן וה"ה למים מלוחים. כ"פ דפסק מיניהו בבת בירתא פי' חריץ קטן והמים פונין שם ואין בהן שעור מקוה אבל מחוברין למקוה ועולה בהן טבילה מ"ס גזרינן אטו מנא ומ"ס לא גזרינן והלכתא כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוא.
מים שנפסלו משתיית הבהמה בכלים פסולין בקרקע כשרין, פי' י"א מים מלוחין הן שאין הכלב יכול ללוק מהן וי"א מים עכורין שקרובין הן להיות כטיט הנדוק. פי' וכל הנ"מ לסעודה אבל לתפלה כיון דסגי לן בכל מידי דמינקי כדאיתא לעיל (דף ט"ו) בהני אפי' לכתחילה נמי מיהו לא מברך בהו כיון דלא איתקון לנטילה. אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן אין נט"י לחולין פי' דידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין אלא משום סרך תרומה כדי שיהו אוכלי תרומה רגילין ליטול ידיהם שהידים שניות ופוסלות התרומה ועוד משום מצוה, מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים, כלומר דרבנן הוא בעלמא ורבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דמייתי לה מדאוריתא דכתיב (ויקרא ט') וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים והתם ודאי טבילה בכל גופו בעי למימר ומ"מ כיון דאפקיה רחמנא בהאי לישנא דידיו מכלל דאיכא טהרה לידים באפי נפשיהו, והא דלא מייתי לה קרא דאמרי' לעיל (דף נ"ד) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים דהתם דרשא דרבנן בעלמא הוא דקרא לא איירי בידים ואסמכתא בעלמא הוא תדע [דהא] מייתינן מיניה מים (מים) אחרונים ואלו לעיל פרישנא טעמא משום מלח סדומית. אמר' אלעזר אמר' הושעיא כל שטבולו במשקה צריך נט"י דהא אמרי' לעיל כל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה וידים שניות ופוסלות תרומה. ואמר ר"א אמר ר' הושעיא לא אמרו נט"י לפירות אלא משום נקיות בלבד ופליגא דר"נ דאר"נ הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח. אמר רבה בב"ח זימנא חדא הוה קאימנא קמי דר' אמי ור' אבין (גירסת ור' אסי) ואייתו לקמיהו כלכלה דפירי אכלו ולא משו ידיהו ולא ספו לי מיניהו ובריך כל חד וחד לחודיה ש"מ תלת ש"מ אין נט"י לפירות וש"מ אין זמון לפירות. פי' מדלא יהבו לי לאכול כדי לאצטרופי עמהם להיות שלשה שאכלו, וש"מ שלשה שאכלו כלומר בפירות מצוה ליחלק ולברך כל אחד ואחד דגבי שנים ל"ש פת ול"ש פירות וכאן וכאן אין זמון ואמרי' לעיל דבריך כל וחד לחודיה. תניא נמי שנים שאכלו מצוה ליחלק בד"א בשהיו שניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. ת"ר קדוש ידים ורגלים עד לפרק כלומר הפרק שבין חבור היד עם הקנה שלה וכן נראה בערכין בפרק האומר משקלי עלי (דף י"ט) מכניס ידו לכלי של מים עד מרפקו והוינן בה והתניא לקדוש ידים ורגלים עד לפרק ומדמקשינן מינה ש"מ פרק לחוד ומרפקו [לחוד], פי' מרפקו הוא הפרק שבין קנה היד והזרוע שנקרא קובדי. לחולין עד לפרק כלומר שבין האצבעות והכף, לתרומה עד לפרק פי' עד לפרק השני שבאמצע האצבעות וכן מוכיח בירושלמי במסכת ברכות דבחולין החמירו יותר משום שאוכלי תרומה זריזין הן וה"נ מוכח סדורא דהא מתני' דנקט חמור ראשון דהינו קדוש ידים ואחרון אחרון קל.
(דף ק"ז) אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כלו פרש"י ז"ל ומתנה עליהן לאכילה ובלבד שיזהר יפה שלא לטנפם ולא ליטמאם הא לא התנה עליהן אע"פ שהזהיר בהם לא מהנה. א"ל רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידיכו מצפרא ואתנו עליהו כל יומא א"ד דוקא בשעת הדחק ופליגא דרבא ואיכא דאמרי אפי' שלא בשעת הדחק והינו דרב. אמר רבה האי אריתא דדלאי אין נוטלין מהן לידים ואין מטבילין בה את הידים אין מטבילין בה את הידים דה"ל שאובין פי' אריתא דדלאי חריץ שעושין סביבות היאור וממלאין אותו מן הנהר ואח"כ משקין השדה ממנו ואין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא כלומר אין כאן טבילה ולא נטילה שכבר נסתלק כחו של הדולה מים מן הנהר לכאן בכלי לאחר ששפכן כאן ובתורת טבילה לא מהני דשאובה היא, ואי מקרב לגבי דולא כלומר אי בשעה שנוטל ידיו הוא אצל הדולה והדולה הוא שופך מים על ידיו נוטלין מהן לידים דהשתא אתו מכח גברא אע"פ שאין זה הדולה מתכוין לכך דלא בעינן בהא כונה דמאן דאתי מחמתיה, א"נ דבשעה ששופך זה המדלה המים לתוך החריץ כל מי החריץ כלן מתנועעים בשפיכה זו וכולן כמאן דאתו מכח גברא, והנ"מ בדולה ששופך ונותן לתוך החריץ עצמו אבל בנותן אותן חוץ לחריץ וממשיך אותן לחריץ כשרין דשאובה שהמשיכוה כשרה לכ"ע לענין נט"י מיהת ואי בזע דולה בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים פי' דהשתא לא מהני מתורת נטילה דליכא כלי ואנן בעינן כלי דומיא דקדוש ידים ורגלים אבל מטבילין בה את הידים דמילף ליפי פי' דחשיבי כמחוברין לענין נט"י מיהת מפני הדולה ששופך ליאור ושופך בחריץ. ואמר רבה כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים פי' רביעית לוג והינו ביצה ומחצה. א"ל רב אשי [לאמימר] קפדיתו אמנא, פי' ליטול מכלי, קפדיתו אחזיותא, פי' שיהא בו מראה מים לאפוקי נפלו בו מי פירות ושנו מראיהן, קפדיתו אשיעורא כלומר שיהא בו שיעור רביעית א"ל אין א"ד אמנא ואחזיתא קפדינן אשיעורא לא קפדינן דתנן מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפי' לשנים ולא היא שאני התם דקא אתו משירי טהרה פי' וליכא לפרושה בבת אחת דמאי שירי איכא אלא בנוטלין בזה אחר זה בלא הפסק כגון שמערה עליהם מצרצור קטן ואין קלוח פוסק ממנו והינו שירי טהרה דאמרי' בהא נצוק חבור וקולא הוא שהקלו חכמים בנטילה זו וראיה לדברינו דבזה אחר זה עסקינן הא דקתני התם בסופה דההיא ר' יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית אלמא בזה אחר זה עסקינן ומענין זה שמערה בלא [הפסק] הוא מה שאמרנו ג"כ שם מחצי לוג לשלשה לחמשה ומלוג לעשרה ולמאה. אתקין רב יעקב מנהר פקוד נטלא בת רביעתא פי' שם כלי נטלא מחזיק רביעית. ואמר רבא מגופת חבית שתקנה נוטלין ממנה לידים פי' חקקה לקבל רביעית נוטלין הימנה לידים ואע"ג דמעיקרא לאו לאשתמושי בגוה עבידי. חמת וכפישה שהן של עור שתיקנן נוטלין ממנה לידים. שק וקופה אע"פ שמקבלין טומאה וחשיבי ככלי לקבל טומאה אין נוטלין מהם לידים דלא חשיבי כלי לענין נטילת ידים מפני שאין דרכן במים. איבעיא להו מהו לאכול במפה מי גזרינן דלמא נגע בפת או לא ומסקנא אמר רב תחליפי בר אבימי אמר שמואל התירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי טהרות פי' אוכלי חוליהן בטהרה דלא זהירי בחולין כתרומה. איבעיא להו אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י או לא ומסקנא והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י, [מאכיל] אינו צריך נט"י פי' דתקנתא דתקינו רבנן ליטול ידים על האוכל גזרו ולא על המאכיל לפי שאינו נחשב אלא נגיעה ובנגיעת חולין לא גזרו רבנן.
אמר רב יהודה אמר [רב] לא יתן אדם פרוסה לשמש אא"כ יודע בו שנטל ידיו פי' דמסתמא לא נטל ידיו פי' שאין בדעתו לאכול עמהם, והשמש מברך על כל כוס וכוס פי' דנמלך הוא על [כל] כוס וכוס, ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה, ר' יוחנן אמר אף מברך על כל פרוסה ופרוסה ולא פליגי הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב, פי' דליכא אדם חשוב נמלך הוא על הכל ואפי' על הלחם ואי איכא אדם חשוב על הלחם אינו נמלך דסמכה דעתיה שבידו ליטול ממנו לאכילה אבל על היין דחשיב נמלך לפיכך מברך על כל כוס וכוס. ת"ר לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס בידו של בעה"ב שמא יארע דבר קלקלה בסעודה, פי' שמא ישפך היין על השלחן אם בעוד שהכוס בידו נוטל דבר אחר, והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו. גרסי' בסוטה בפרקא קמא (דף ד') אמר' זריקא אמר' אלעזר כל המזלזל בנט"י נעקר מן העולם. אמר' חייא בר אשי אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה שלא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה כדי שתרד הזוהמא ולא תתעכב בו משום דידים מזוהמות פסולות, דתנן במסכת ידים (פרק ב') צריך לשפוך מים על ידיו שתי פעמים נטל את הראשונים חוץ לפרק והוא לא הקפיד על השניים אלא עד הפרק ויחזרו ראשונים ויטמאו את הידים. פסולות פי' לברכה. תנ"ה הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה שלא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. אמר' אבהו כל האוכל בלא נגוב כאוכל לחם טמא שנא' (יחזקאל ד') ויאמר ד' אליו ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא פי' רבינו חננאל ז"ל קרי ביה לח מים. גרסי' ביומא בפרק אמר להם הממונה (דף ל') ת"ר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס דבר עם חברו והפליג כלומר שנתעכב שם הרבה והשיח דעתו נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים, פי' משום חשד, ובתר הכי מפרש כיצד נוטל מבפנים, נכנס ויושב במקומו ונוטל ומחזיר פניו לאורחים פי' לאחר שנטל. אמר רב חסדא לא אמרו אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס דמידעי ידעי דאנינא דעתיה כלומר שאין אדם מיסב עד שיטול. אמר רב נחמן בר יצחק אנא אפי' לשתות משום דמידע ידעי דאנינא דעתיה.
<h2>דף נד.</h2>
הרואה מקום שנעשו בו נסים לאבותינו אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה, פי' וכל זמן שיגיע לשם מברך ובלבד בהפסקה של שלשים יום כדאמרי' לקמן גבי רואה את הים הגדול. מקום שנעקרה ממנו ע"ז אומר ברוך שעקר ע"ז מארצנו פי' ודוקא בארץ אבל בחוצה [לארץ] אינו מברך. על הזיקין פי' מפרש בגמ' זיקין כוכבא דשביט הוא כוכב הרץ ממקום למקום ונראה כשבט, ועל הזועות ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות אומר ברוך שכחו מלא עולם פי' לפי שאילו נראין ונשמעין מרחוק. על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות אומר ברוך עושה בראשית פי' בגמ' פריך אטו הנך דלעיל לאו מעשה בראשית נינהו ומשני על הזיקין ועל הזועות מברך חדא מתרתי או ברוך עושה בראשית או ברוך שכחו מלא עולם אבל על ההרים ועל הגבעות עושה בראשית [איכא] כחו מלא עולם ליכא שאינן נראין ברוב העולם. ר' יהודה אומר הרואה את הים הגדול פי' לפי שהוא חשוב וגדול מכלן מברך עליו ברוך שעשה הים הגדול אימת בזמן שהוא רואה לפרקים מפ' בגמ' לפרקים שלשים יום וה"ה לכל הנזכרים במשנה על הגשמים ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת. גמרא. על ניסא דרבים מברכינן ועל ניסא דיחיד לא מברכינן והא ההוא גברא דקאזיל בעבר ימינא ונפל עליה אריה איתעביד ליה ניסא ואיתציל מיניה אתא לקמיה דרבא אמר כי מטית להתם אימא ברוך שעשה לי נס במקום הזה. אמרי' אניסא דרבים כ"ע צריכי לברוכי אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכי לברוכי פי' כי מטו דוכתא דההוא ניסא דלימא ברוך שעשה נס לאבא או לאבי אבא במקום הזה כ"ע ל"צ לברוכי ולומר ברוך שעשה נס לפלוני במקום הזה. ירושלמי מהו שיברך אדם על נס אביו ועל נס רבו. היה אדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחבריו היה מי שנתקדש ש"ש על ידו כגון דניאל וחבריו מהו שיברך אדם על נס שבט למ"ד כל שבט ושבט קרוי קהל חייב לברך, פי' ולא איפשיטו בירושלמי הנך בעיי דנס רבו ודניאל וחביריו, מיהו בגמ' דילן פשיטא להו דמברכין עליהו דתנן ראה גוב אריות וכבשן האש אומר ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה ושל רבו נמי מעובדא דרב יהודה דאתפח ובריכו עליה רב חנא בגדתאה ורבנן בריך דיהבך לן ולא יהבך לעפרא. והקשה הראב"ד ז"ל והיכי אמרי' דאין מברכין אלא על נס רבים או דאביו ולא של חבירו והלא אמרו שהרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו ולאחר שנים עשר חודש מחיה המתים ומעתה ק"ו אם נעשה לו נס שמברך עליו, ומחוורתא דמילתא הכין הוא דלברוכי אדוכתא דאיתעביד ביה ניסא איכא לפלוגי בין רבו לאביו ואדם מסוים לשאר בני אדם דעל רבו ואביו ואבי אביו ומי שנתקדש ש"ש על ידו מברכין ברוך שעשה נס לפלוני במקום הזה ועל נס שנעשה ליחיד דעלמא אין מברכין על המקום שנעשה בו נס הא ודאי כשרואה את חבירו שניצל מן החולה או שנעשה לו נס אחר ודאי על כל יחיד החביב לו הוא מברך ברוך שעשה לך נס וזהו שאמרו הרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו ובתר שתא ברוך מחיה המתים והוא על השמחה שהוא שמח על חברו החביב לו שנעשה לו נס וכדבריכו רב חנא ורבנן אמ' רב יהודה ברפואת חליו ולאו דוקא משום דרביהו הוא דה"ה לחברו. וכל ברכות אלו בשם ומלכות הן דהא קי"ל דכל ברכה דאין בה שם ומלכות לא שמה ברכה והכי איתא בירושלמי והא דבריכו רב חנא ורבנן אדרב יהודה בריך דיהבך לן ואמר להו פטרתון מלאודויי ולא הזכירו בה שם ומלכות היינו משום דכלהו הני הוו תלמידי דרב ורב ס"ל דלא בעינן בברכה [רק] שם ולא מלכות. ת"ר הרואה מעברות הים פי' מקום שעברו בו אבותינו בים סוף ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שזרק עוג למשה ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה מלחמה בעמלק ואשתו של לוט וחומת יריחו שנבלעה פי' שנבלעה במקומה לפי שלא היה אפשר אלא ע"י בליעה לפי שהיתה רחבה כגבהה ולא היתה נפילתה ניכרת וזהו דכתיב (יהושע ו') תחתה, הרואה אותן צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום.
<h2>דף נד:</h2>
ועל לוט ועל אשתו מברכינן שתים על אשתו מברכינן ברוך דיין האמת ועל לוט מברך ברוך זוכר הצדיקים דכתיב (בראשית י"ט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם.
אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות יורדי הים והולכי מדבריות, ומי שהיה חולה ונתרפא, פי' ולאו דוקא חולי סכנה ולא במכה של חלל דוקא אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות מפני שדומה כמי שהעלהו לגרדום לידון וצריך פרקליטין גדולים להציל דרחמיו של הב"ה נעשו לו פרקליטיו ומי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא, יורדי הים דכתיב (תהלים ק"ז) יורדי באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ד' ונפלאותיו במצולה וכתיב ויאמר ויעמוד רוח סערה ותרומם גליו וכתיב יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע, וכתיב וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם וכתיב יודו לד' חסדו. הולכי מדבריות דכתיב תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו רעבים גם צמאים וכתיב וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב וכתיב יודו לד' חסדו פי' וה"ה כל הולכי דרכים צריכין להודות ואע"ג דרב יהודה הולכי מדבריות קאמ' לישנא דקרא נקיט ליה וכל דרך במשמע דסתם דרך סכנה וכן הוא בירוש' דגרסי' בירושלמי (פ' תפלת השחר) גבי תפלת הדרך ר' שמעון בר אבא בשם ר' חנינא כל הדרך (צ"ל הדרכים) בחזקת סכנה ר' חנינא בריה דר' אבהו בשם ריב"ל כל החולים בחזקת סכנה והלכך בכולן צריכין להודות. מי שהיה חולה ונתרפא דכתיב אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו וכתיב כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי (נפשם) [מות] וכתיב ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם וכתיב יודו לד' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ופי' וכל זה מי שנפל למשכב. מי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא דכתיב יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל, וכתיב ויוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק וכתיב יודו לד' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. מאי מברך אמר רב יהודה אמר רב הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב. אמר אביי וצריך לאודויי באפי עשרה שנא' וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו וגרסי' בגמ' אמר מר זוטרא ותרי מיניהו רבנן שנא' ובמושב זקנים יהללוהו פי' וכדאמרי' בעלמא (קידושין דף ל"ב) אין זקן אלא זה שקנה חכמה בלשון נוטריקון הוא זה קנה חכמה פי' ומיעוט זקנים שנים, ורבנו ז"ל לא כתבה הא דמר זוטרא משמע משום דבגמ' אקשינין עליה ואימא בעשרה ותרי רבנן ואסיקנא [בקשיא]. ומיהו עשרה דאמרי' נמי לאו לעיכובא אלא למצוה לכתחילה הא אם לא מצא עשרה מברך בלא עשרה ובלא תרי רבנן מיהו אע"ג דלאו לעיכובא נינהו ראוי הדבר להמתין עד שלשים דילמא מתרמיא ליה מצוה כהלכתא מכאן ואילך לא צריך להמתין ונהיגי לברוכי על קריאת התורה דאיכא מאן דיהיב טעמא משום דקריאת התורה קימא לן במקום רבנן א"נ דניחא להו לעלמא למעבד מצוה כי אתו לאודויי על ניסייהו. רב יהודה חלש עלו לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא א"ל פטרתון מלאודויי והא אמר אביי צריך לאודויי באפי עשרה דהוו עשרה ועני בתריהון אמן וה"ה בלאו הכי דקי"ל שומע כעונה. אמר רב יהודה אמר רב שלשה צריכין שמור חולה וחיה ואבל, במתניתא תנא חולה חתן וכלה וחיה וי"א אף אבל ות"ח בלילה, פי' חולה חיה ואבל צריכין שימור דאיתרע מזלייהו והשד מתגרה בהם.
<h2>דף נה.</h2>
אמר רב יהודה אמר רב שלשה מקצרין שנותיו של אדם הנותן (צ"ל: מי שנותנין לו) ס"ת לקרות ואינו קורא כוס של ברכה לברך ואינו מברך והמנהיג עצמו ברבנות דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רב בר חננא מפני מה מת יוסף קודם אחיו מפני שנהג עצמו ברבנות. אמר' יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור עד שנמלכין בצבור שנא' (שמות ל"א) ראו קרא ד' בשם בצלאל בן אורי וגו'.
<h2>דף נה:</h2>
האי מאן דחזי חלמא ולא ידע אי טבא הוא אי בישא הוא ליזול ויקום קמי כהני בעדנא דפרשי ידיהון ויאמר רבונו של עולם אני שלך וחלומותי שלך חלום חלמתי ואינו יודע מהו בין שחלמתי אני בעצמי ובין שחלמו לי חברי אם טובים הם חזקם ואמצם ויתקימו כחלומותיו של יוסף ואם צריכין רפואה רפאם כמי מרה ע"י משה וכמי יריחו ע"י אלישע וכצרעת מרים וכצרעת נעמן וכחליו של חזקיהו וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע עלינו לטובה כן הפוך לי את חלומותי לטובה ויהיו לי לשלום וניכוין ונפסוק בהדי כהני כלומר (וסיים) [יכוין] לסיים תפלה זו בסיים כהנים את תפלתם ויימרון כולי עלמא אמן, וכי מהדרי כהני אפייהו לימא השוכן בגבורת שלום שים עלינו שלום.
<h2>דף נז:</h2>
מקום שנעקרה ממנו ע"ז אומר ברוך שעקר ע"ז מארצנו, פי' ודוקא דאותו מקום הוא בא"י. ת"ר הרואה את המרקוליס אמר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו פי' לפי שהיא ע"ז מכוערת ומחודשת לזרוק אבנים לאבנים ולקבלן באלוה. אמר רב המנונא הרואה בבל הרשעה צריך לברך חמש ברכות. ראה בבל הרשעה כלומר גופה של עיר אומר ברוך שהחריב בבל הרשעה, ראה ביתו של נבוכדנצר אמר ברוך שהחריב ביתו של נבוכדנצר הרשע. ראה את המרקילוס פי' ע"ז שהיא בבבל אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו, ראה גוב אריות וכבשן האש אומר ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה, ראה מקום שנוטלין ממנו העפר אומר ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים פי' דמקיים מאי דכתיב (ישעיה י"ב) וטאטאתיה במטאטי השמד. מר בריה דרבנא כי מטיא לבבל הוה מצריר עפרא בסודריה ושדי ליה אבראי אמר וטאטאטתיה במטאטי השמד כתיב.
<h2>דף נח.</h2>
אמר רב המנונא הרואה אוכלסי ישראל אמר ברוך חכם הרזים. אמר עולא נקטינן אין אוכלסא פחותה מששים רבוא, פי' דבששים רבוא נככלין בו כל הדעות וכל הפרצופין ולפיכך נתנה התורה בששים רבוא שאלמלא חסר אחד מישראל לא נתנה להם התורה כדאיתא בהגדה לפי שהיה רצונו של הקב"ה שיסכימו בקבלתה כל הדעות והינו דמברכינן על אוכלסא של ששים רבוא ברוך חכם הרזים שהבורא ית' יודע את רזי העולם ותעלומות סתריהם וזה שאמר משה ע"ה (במדבר ט"ז) אלהי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא וגו' שאתה מבין כל הדעות ויהושע היה כללי וכולל כל הדעות וזהו שאמרו איש אשר רוח בו שיכול להלך כנגד כל אחד ואחד והינו דאמרי' בגמ' גבי ר' חנינא בריה דרב איקא דאמרי ליה בהדי דחזינך בריכנא עלך שהחיינו ואמר להו אף אנא כיון דחזיתינכו חשיבותו עלאי כששים רבוא ובריכו עליכו ברוך חכם הרזים ואמרו ליה חכימת כולי האי יהבו ביה עיניהו ונח נפשיה שהיתה לו חכמת של הכרת פנים הנזכרת בתשובת שאלה של רבנו האי והכיר בצורת פניהם שהם חכמים כללים כוללים כל הדעות וגם אין חכם שיכיר בו אם הוא כללי שאין בקי בחכמת הכרת הפנים. ומורי רבנו ז"ל נתן טעם בשלא כתבה הרב בהלכות משום דכיון דלא סלקא ליה שפיר ונח נפשיה נדחה מלברך על חכמת יחיד ברכה של אוכלסא: ת"ר הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו פי' ומשמע אפי' ברואה ר"ע ור' ישמעאל שהיו חכמים כלליים לא יברך אלא זו ולא (על) חכם הרזים משום דאדחיא לה ברכת חכם הרזים על יחיד מטעמא דפרישנא. חכמי א"ה אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם. הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליריאיו. מלכי אומות אומר שנתן מכבודו לבשר ודם. אמר"י לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפי' לקראת מלכי א"ה שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי א"ה פי' שאם יזכה לראות בכבוד המלך המשיח יבחין כמה גדול נוטלי שכר מצות ממה שהיה כבוד האומות בעולם הזה. אמריב"ל הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה לאחר שנים עשר חדש ברוך מחיה המתים. הרואה בתי ישראל בישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה, בחורבנן אומר ברוך דיין האמת. בתי א"ע בישובן אומר וכו' נקמות ד' וגו'. הרואה קברי ישראל אומר ברוך אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והמית אתכם בדין והוא עתיד להקים אתכם לחיי העולם הבא בדין ברוך א"י מחיה המתים. הרואה קברי א"ע אומר וכו'.
<h2>דף נח:</h2>
הרואה את הכושי ואת הגיחור פי' אדום, ואת הלוקאן פי' לבן יותר מדאי, והננס, ופתי הראש פי' שכל שער ראשו דבוק זה בזה, וברדקיהוס אומר ברוך משנה הבריות. ראה את החגר ואת הסומא ואת הקטע ומוכי שחין ובהקנין פי' עדשנין אומר ברוך דיין האמת ואם ממעי אמן אומר ברוך משנה הבריות, פי' וכתב הראב"ד ז"ל שהברכות הללו נתקנו על הצער שמגיע לו לאדם בראותו את שנוי הצורה או על רבוי הכיעור שבאותה בריה והוא מצטער בכך לפיכך אין לברך אותן אלא על ישראל מפני שהוא אח לצרתו אבל לא נתקנו לברך הבורא ית' על הדין שהוא דן בענינים אלו את המחוייבין שא"כ היה להם לתקן ברכות על שבאו לו לאדם בגופו או בממונו בין לישראל בין לאחד מה"א ועוד כתב שדיו לברך על זה פעם ראשונה שראוהו ולא מכאן ואילך לפי שכבר עבר צערו בראייה ראשונה וכן הרב אומר בברכות של בריות נאות שהן מפני ההנאה שמגעת לו לאדם בראותו דבר שמרחיב את נפשו. ואחד גוי ואחד ישראל שוין בכך ודיו בפעם ראשונה פי' שאע"פ שאסור לומר כמה נאה זה מותר לברך על זה לאומן שעשאו. ת"ר הרואה את הפיל ואת הקוף ואת הקפוף אומר ברוך משנה הבריות, פי' ר"ש קפוף שקורין וולטור ויש לו לסתות ולחיים כאדם, ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו.
<h2>דף נט.</h2>
פי'. על הזיקין ועל הזועות מאי זיקין אמר שמואל כוכבא דשביט פי' שנראה כמדלג ברקיע ונעשה כשבט. אמריב"ל הרואה קשת בענן אומר ברוך זוכר הברית במתניאתא תנא נאמן בבריתו וקיים במאמרו אמר ר"פ הילכך נימרינהו לתרויהו ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו. על הרוחות מאי רוחות אמר אביי זעפא. על הברקים ועל הרעמים אומר ברוך שכחו מלא עולם או ברוך עושה בראשית. ירושלמי, על הברקים ר' ירמיה ור' זירא בשם רב חסדא דיו פעם אחת בכל יום. ר' יוסי במה אנן קיימין אם בטורדין דיו פעם אחת ואם במפסיקין מברך על כל פעם ופעם. אתא ר' אחא בר' חנינא בשם ר' חסדא פי' ואמר לה בשם ר' חסדא כדאמר לה ר' יוסי אם בטורדין דיו פעם אחת בכל יום. ואם במפסיקין מברך על כל פעם ופעם, חיליה דר' יוסי מן הדא היו יושבין בחנותו של בשם כל היום אינו מברך אלא פעם אחת היה נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם פי' ומאי טורדין ומאי מפסיקין מפסיקין הינו שנתפזרו העבים בנתים אבל בטורדין שלא הפסיק פזור העבים בין זה לזה דיו פעם אחת ביום ולא דמי לרואה הימים וההרים והגבעות שאינו מברך אלא לאחר הפסקה של שלשים יום שלא ראה דהתם שאני שהם מקומות קבועים בעולם ודיו בברכה אחת מל' יום לל' יום לראייתו אבל זועות ורעמים שהשניים אינן הראשונים עצמן צריך לברך על חדושן הואיל ומפסיקין בפזור העבים.
<h2>דף נט:</h2>
ת"ר הרואה חמה בתקופתה ולבנה בטהרתה כוכבים במשמרותם מזלות בעתם אומר ברוך עושה בראשית פי' שרואה אותן בתחלת הוייתן שהן היום במקום שהיו מתחילתן בששת ימי בראשית בשעה שנתלו ברקיע והוא ידוע לחכמי העבור באי זה זמן חוזרין למקומן הראשון: ר' יהודה אומר הרואה את הים הגדול וכו', ופרקים עד כמה אמר ר' אבא בר רב יצחק עד שלשים יום. על הגשמים ועל בשורות אומר ברוך הטוב והמטיב והנ"מ היכא דאית ליה ארעא לדידיה ואיכא שותפא בהדיה פי' בכי הא גונא מברך הטוב והמטיב ולא צריך לברוכי לא שהחיינו ולא ברכת מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו האמורה לפנינו דהכל בכלל הטוב והמטיב בין טובתו בין טובת שאר כל העולם אבל ליכא שותפא בהדיה מברך שהחיינו פי' ומברך נמי ברכת מודים דאין ברכתו המיוחדת לו פוטרת ברכה שהיא בטובת כל העולם כדתניא קצרו של דבר על שלו מברך שהחיינו על שלו ושל חבירו אומר ברוך הטוב והמטיב ואי לית ליה ארעא לדידיה מברך מודים אנחנו לך וכו' כדכתבנוהו במסכת תענית (דף ו') וחותם ברוך רוב ההודאות ואל התושבחות פי' רוב ההודאות מרובה בהודאות, א"ל מת אביו וירשתו. אי איכא אחי דירתו בהדיה בתחלה מברך ברוך דיין האמת ולבסוף אומר הטוב והמטיב, פי' ובין דאיתניהו להנהו אחי בהדיה בחד דוכתא בין דאיתנהו בדוכתא אחרינא מברך הטוב והמטיב ואי ליכא אחי דירתו בהדיה בתחלה מברך ברוך דיין האמת ולבסוף שהחיינו.
מתני'. בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו, פי' איכא מאן דלא מברך עליהו אלא כי מתהני דהינו כשידור בבית וכשילבש הכלים ולאו משעה דזבין להו, והר"א ז"ל אמר דמשעת המקח מברך עליהו על ההנאה העתידה תדע דברכת הגשמים לאו לאלתר מיתהני מיניהו ואפ"ה מברכינן עליהו משעת ירידתם על סוף הנאתן. ירושלמי לא סוף דבר חדשים אלא אפי' שחקים חדשים הם לו ולאפוקי דאם היה לו ומכרן וחזר וקנאן דאינו מברך עליהן, ודעת חכמי התוספות ז"ל דאין צריך לברך אלא על כלים חשובים לאפוקי מנעל וסנדל וחלוק דלא. מברך על הטובה מעין הרעה שמא תבא לו לרעה ועל הרעה מעין הטובה כלומר שחייב לברך על הטובה שהיא טובה עכשו אע"פ שהיא מעין הרעה שמא תבא לו לרעה שתבא לידי הפסד כגון דאשכח מציאה ויש לחוש שמא יטלנה המלך מ"מ השתא טובה היא וכן חייב לברך על הרעה שהיא רעה לו עכשו מברך עליה כעין שמברכין על הרעה אע"פ שסופה טובה כגון שנכנסו מים שוטפין בתוך שדיהו והשחיתו הזרע או הניר אע"פ שסופה טובה שתהא שדהו שמנה: והצועק על מה שעבר ה"ז תפלת שוא. פי' דמאי דהוה הוה, כיצד הרי שהיתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר ה"ז תפלת שוא היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא תהא אלו בתוך ביתי ה"ז תפלת שוא: הנכנס לכרך מתפלל שתים אחת [בכניסתו] פי' יהי רצון שתכניסני לכרך זה לשלום, ואחת ביציאתו פי' י"ר שתוציאני מכרך זה לשלום, בן עזאי אומר ארבע שתים בכניסתו ושתים ביציאתו ונותן לשעבר הודאה וצועק על העתיד לבא פי' ובהני הויין להו ארבע דכשיכנס מתפלל י"ר שאכנס לשלום וזו היא לעתיד כשנכנס מודה על שנכנס לשלום וזו היא לשעבר וכן ביציאתו פי' ואינן פותחות בברוך ולא מסיימת דתפלה בעלמא כעין בקשת רחמים הם. גרסי' בפרק המפקיד (דף מ"ב) ההולך למוד את גרנו אומר י"ר מלפניך ד' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו, התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי זה מדד ואח"כ בירך ה"ז תפלת שוא לפי שאין הברכה מצוייה לא בדבר השקול ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין שנא' (דברים כ"א) יצו ד' אתך את הברכה באסמיך.
פיס' בנה בית חדש אמר רב הונא ל"ש אלא שאין לו כיוצא בהן פי' לא במקח ולא בירושה אבל יש לו כיוצא בהן אינו צריך לברך פי' אע"ג דלא קנאן אלא שבאו לו בירושה דהא מ"מ אין לו חדוש אצלו הואיל ויש לו ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך פי' בין אין לו בין יש לו דאע"ג דיש לו בירושה הואיל ולא קנה אותן צריך לברך עכשו על שמחת המקח דארעא קמיתא היא לו לענין מקח. וכתב רבנו ז"ל מכלל דאי קנה וחזר וקנה הואיל ועכשו אין לו כיוצא בהן ד"ה צריך לברך כלומר מדאיפליגו אינהו ביש לו בירושה ולא קנה אלא אלו מכלל דאם אין לו עכשו אע"ג דכבר קנה כיוצא באלו שהוא קונה עכשו צריך לברך על אלו הואיל ואין לו.
<h2>דף ס.</h2>
לישנא אחרינא אמר רב הונא ל"ש אלא שלא קנה כיוצא בהן פי' בכי האי גונא צריך לברך אע"ג דיש לו בירושה דמ"מ חדוש הוא לו לענין קנייה אבל קנה כיוצא בהן פי' ויש לו אינו צריך לברך, ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך פי' דאע"ג דקנה כיוצא בהן וגם יש לו צריך לברך על כל קנייה וקנייה. וכתב רבנו ז"ל וקי"ל כר' יוחנן וכלישנא בתרא דאמר בין קנה כיוצא בהן בין לא קנה בכיוצא בהן בין אין לו כיוצא בהן בין שיש לו כיוצא בהן צריך לברך וכן הלכתא.
פיס' הנכנס לכרך (מברך) מתפלל שתים. ת"ר בכניסתו מהו אומר י"ר מלפניך ד' אלהי שתכניסני לכרך זה לשלום, נכנס לשלום אומר מודה אני לפניך ד' אלהי שהכנסתני לכרך זה לשלום. בקש לצאת אומר י"ר מלפניך ד' אלהינו שתוציאני מכרך זה לשלום. יצא לשלום אומר מודה אני לפניך ד' אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני מכרך זה לשלום כך תוליכני לשלום ותסמכיני ותצעידני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך.
הנכנס לבית המרחץ אומר י"ר מלפניך ד' אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מזה ומכיוצא בו לעתיד לבא, פי' ואינו פותח ואינו מסיים בברוך, וכד נפיק מאי אומר אמר רב אחא ברוך שהצלתני מן האור פי' ובהזכרת שם ומלכות הנכנס להקיז אומר י"ר מלפניך ד' אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה פי' ואינו פותח ואינה מסיימת בברוך וכד נפק מאי אומר אמר רבא ברוך רופא חיים פי' ובהזכרת שם ומלכות.
<h2>דף ס:</h2>
הנכנס לבהכ"ס אומר התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון תנו כבוד לאלהי ישראל שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני המתינו לי עד שאכנס ואצא כי זה דרכן של בני אדם. כתב ר"ש ז"ל למלאכים המלוין לו לאדם הוא אומר כן דכתיב (תהלים צ"א) כי מלאכיו יצוה לך וגו' כד נפיק אומר ברוך אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע שאם יפתח אחד מהם או אם יסתם אחד מהם אינו יכול להתקיים אפי' שעה אחת בא"י רופא כל בשר ומפליא לעשות, פי' וכל שעה שנכנס שם ויוצא משם הוא מברך כן שעל הרפואה שיש באותו דבר הוא מברך כן, ודעת מקצת ראשונים שאין צריך כן על הקטנים אלא על הגדולים, דיקא נמי דקתני הנכנס לבהכ"ס ואלו לקטנים לא שיך למימר ביה הנכנס.
גרסי' בפרק התכלת במנחות (דף מ"ג) תניא היה ר' מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר (דברים י"ט) ועתה ישראל מה ד' אלהיך שואל מעמך מאה ממש. אמ"ר בר רב [בגירסתנו: רב חייא בריה דרב] אויא בשבתות ויו"ט דלא נפישי ברכות ממלי בהו באספרמקי ומגדי, פי' מאה ברכות בכל יום הינו תשע עשרה ברכות דתפלת תלת זמנין ביומא ערבית ושחרית ומנחה שהם נ"ז ברכות ושלש ברכות דק"ש דשחרית וארבע ברכות דק"ש דערבית הרי ס"ד ברכות וברכת השינה ברוך המפיל שינה, וברכת המעביר שינה וברכת נט"י, ואשר יצר את, אלהי נשמה, הנותן לשכוי בינה, שלא עשאני גוי, עבד, אשה, פוקח עורים, זוקף כפופים, מתיר אסורים, מלביש ערומים, רוקע הארץ על המים, אוזר ישראל בגבורה, עוטר ישראל בתפארה, שעשה לי כל צרכי, המכין מצעדי גבר, ברכות התורה שתים אקב"ו לעסוק בדברי תורה ואשר בחר בנו דאלו הערב נא ממטבע של ראשונה היא ושתים דפסוקי זמרה ברוך שאמר וישתבח נט"י לסעודה המוציא ארבע דבהמ"ז וכן לסעודה שנייה ברכת היין שתים אחת לפניה ואחת לאחריה הרי ל"ו ברכות וס"ד דלעיל הרי מאה ברכות ובשבת חסרו להו מן התפילה דמעומד שהרי אין מתפללין אלא ז' בכל תפלה ותפלה והינו דקאמר רבנו ז"ל דמשלים להו במיני מגדים ומברך עליהו. תניא היה ר' יהודה אומר חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום שלא עשאני גוי עבד ואשה, פי' עבד ואשה דפטירי מקצת מצות. רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דקא בריך שלא עשאני בור א"ל כולי האי נמי ואלא היכי אבריך שלא עשאני עבד הינו אשה עבד זיל טפי פי' שאסור בבת חורין משא"כ באשה.
הנכנס לישן על מטתו אומר משמע עד והיה אם שמוע ומברך ברוך המפיל חבלי שינה על עיני אדם והמאיר לאישון בת עין י"ר מלפניך ד' אלהי שתתן חלקי בתורתך ותרגילני לדבר מצוה ואל תרגילנו לדבר עברה ותשלוט בי יצר טוב ואל תשלוט בי יצר הרע ותעמידני ממטתי לחיים ולשלום והאירה עיני פן אישן המות ברוך מאיר העולם, פי' ובהזכרת שם ומלכות בפתיחתו וכי מתער לימא הכי אלהי נשמה שנתת בי טהורה אתה יצרת אתה בראתה ואתה נפחת בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא כל זמן שהנשמה תלויה בקרבי מודה אני לפניך ד' אלהי ואלהי אבותי רבון כל המעשים ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים, פי' ולפי שברכה זו סמוכה לחברתה דהינו לברכת השינה אינה פותחת בברוך וברכות אלו של שינה אינו צריך לברך אלא בשינת הלילה, ואפי' ישן לו ביום כעין שינת לילה אינו צריך לברך עליה דיו בפעם אחת דאין כוונת הברכה על שינת[ו] זו אלא על מנהגו של עולם שדרכן בשינה. כי שמע קל תרנגלא לימא הכי ברוך הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, כי לביש אומר ברוך מלביש ערומים, כי מכסי סדינא אומר ברוך אקב"ו להתעטף בציצית, כי מנח ידיה על עיניה אומר ברוך פוקח עורים, וכי תריץ ויתיב אומר בורך מתיר אסורים, כי נחית לארעא אומר ברוך רוקע הארץ על המים, כי קאי אומר ברוך זוקף כפופים, כי משי ידיה אומר ברוך אקב"ו על נט"י, כי משי אפיה אומר ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי י"ר מלפניך ד' אלהי שתתן חלקי בתורתך וכוף את יצרי להשתעבד לך ותנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי וגמלני חסדים טובים ברוך גומל חסדים טובים לעמו ישראל, פי' ולא גרסי' ברוך אתה ה' דלאו חתימה היא דלימא שם. כי אסר המייניה פי' הוא האבנט שהוא צריך לאזור כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה אומר ברוך אוזר ישראל בגבורה, כי סיים מסאניה אומר ברוך שעשה לי כל צרכי, כי מהלך אמר ברוך המכין מצעדי גבר. וכתב הראב"ד דברכות אלו אין מברכין אותן אלא בשעשה מעשה זה, אבל אם לא שמע קול התרנגול אינו מברך הנותן לשכוי בינה, ואם הלך יחף אינו מברך שעשה לי כל צרכי, לא רחץ ידיו אינו מברך על נט"י. אבל שלא עשני גוי ועבד ואשה לעולם הוא מברך וברכות אלו אינו צריך לברכן תיכף המעשה ולא עוד אלא שאינו יכול לברך אותן בשעת מעשה שהרי אין ידיו נקיות לברכה אלא ממתין ומסדרן וכן נהגו.
מתני'. חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה כלומר על כל אחת כראוי לה על הרעה דיין האמת ועל הטובה הטוב והמטיב דכתיב ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע פי' מדלא כתיב בכל לבך וכתיב בשתי ביתין, ובכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך, ובכל מאדך אפי' הוא נוטל את ממונך, ד"א בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך בכל הוי מודד (צ"ל מודה) לו. חייב אדם לברך על הרעה ברוך דיין האמת ומקבלה עליה בשמחה כענין שהוא מקבל את הטובה דכתיב (תהלים ק"א) חסד ומשפט אשירה אם חסד אשירה אם משפט אשירה וכתיב (שם נ"ו) באלהים אהלל דבר בד' אהלל דבר פי' אלהים מדת הדין ד' מדת רחמים וכתיב (שם קי"ו) כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ד' אקרא, וכתיב (איוב א') ד' נתן וד' לקח יהי שם ד' מבורך פי' מסתברא דטעמא דמילתא משום דאין איש בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ובידוע שכל עון נפקד על מי שעשאו או בעולם הזה או לעולם הבא הילכך כשרואה עצמו באחד מן הייסורין יש לו לשמוח ולגמור בדעתו דמירוק עונותיו הוא ומוטב שיש לו (מוהו) [מירוק] בעולם הזה משיש (מוהו) [מירוק] לו בעולם הבא דיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד מן שמיא לטב כל דעביד רחמנא לטב, פי' הינו הך דאמרן שיתלה יסוריו לחסד הבורא י"ת כי למרק עונותיו נתנו לו.
<h2>דף סא.</h2>
ולעולם יהיו דבריו של אדם מעטים לפני הקב"ה כלומר שאע"פ שרואה עצמו צדיק גמור לא יהא כמתפאר וכמתעטר בכך אלא יהא נראה בעיניו שעדיין לא הגיע אפי' לחלק אחד ממה שמחוייב לעשות שנא' (קהלת ה') אל תבהל את פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ ע"כ יהיו דברים מעטים. ותניא אל יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפי' היא אשתו נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדים והעובר אחורי אשה בנהר לא ינקה מדינה של גהינם. אמר רב נחמן ואמרי לה במתניתא אחורי ארי ולא אחורי אשה אחורי אשה ולא אחורי ביהכ"נ בשעה שהצבור מתפללין מפני שנראה כמי שאינו מאמין כשאינו נכנס לתוכה ולא אמרן אלא דליכא פיתחא אחרינא ולא דרי טונא פי' שאינו מוליך משוי על כתפו או בידו ולא רכיב חמרא פי' מדליכא חד מהני היה לו ליכנס שם אבל אי איכא חד מהני לית לן בה פי' דהא קא חזו שהמשוי והחמור מעכבו, וכי איכא פתחא אחרינא תולין שבפתח האחר יכנס. ת"ר המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי שיסתכל בה אפי' גדול בתורה כמשה רבנו לא ינקה מדינה של גהינם שנא' (משלי י"א) יד ליד לא ינקה רע פי' משה רבנו שקבל התורה מידו של הקב"ה לידו.
<h2>דף סא:</h2>
מתני'. לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, פי' שער המזרחי היה בבהמ"ק וקאמר שלא ינהג אדם שום קלות ראש בכ"מ שהוא כנגד שער המזרחי מפני שהוא מכוון כנגד קדשי הקדשים, לא יכנס אדם להר הבית, פי' הוא כל אותו הר שביהמ"ק בנוי עליו, במקלו במנעלו ובסנדלו ובאפונדתו פי' בכיסו ובאבק שע"ג רגליו, פי' והכל מפני מורא המקדש שבתוכו דכתיב (ויקרא י"ט) ומקדשי תיראו, ולא יעשנו קפנדריא פי' שלא יקצר הלוכו שם, ורקיקה מק"ו פי' אסורה בו הואיל וכל הני איסורין בו אמר רב יהודה אמר רב לא אסרו אלא מן הצופה (צ"ל הצופים) ולפנים וברואה, פי' ארישא דמתני' קאי דלא יקל אדם ראשו דלא אסרו לנהוג קלות ראש כנגד שער המזרחי אלא מן המקום שהוא חוץ לירושלם ששמו צופים שיכולין משם לראות הר הבית ומשם והלאה אינן יכולין לראותו משם, [וברואה] לאפוקי אם הוא עומד במקום נמוך. אמר' יוחנן ובמקום שאין בו גדר פי' שאפי' במקום שוה אם יש בו כותל או גדר מפסיק בין המקום שהוא עומד שם להר הבית מותר ובזמן שהשכינה שורה לאפוקי בזמן שאין בהמ"ק קיים דאע"ג דליכא חד מהני שרי.
ת"ר הנפנה בכ"מ לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום, פי' לא יפנה למזרח שיהיו אחוריו [למזרח] ופניו למערב וכן לא יפנה מערב שיהו אחוריו למערב ופניו למזרח מפני שאם יפנה בענין זה פירועו שלפניו או שלאחריו לצד ירושלם, ובגליל אסור צפון ודרום, פי' מפני שהגליל הוא בצפונה של א"י ואם יפנה לצפון או לדרום יהא פירועו לצד ירושלם ור' יוסי מתיר שהיה ר' יוסי אומר לא אסרו אלא ברואה פי' במקום שרואין משם ירושלם. ר' יהודה אומר בזמן שביהמ"ק קיים אסור אין ביהמ"ק קיים מותר ר"ע אוסר בכ"מ ר"ע הינו ת"ק איכא ביניהו חוצה לארץ ת"ק סבר חוצה לארץ מותר ור"ע סבר חו"ל אסור. רבא (צ"ל רבה) הוו רמיאן ליה הנהו ליבנא מזרח ומערב כי היכי דליפני צפון ודרום פי' לבנים שיושבין שם לפנות היו מתקנות ומסודרות אחת למזרח ואחת למערב והוא יושב עליהם ונמצא נפנה צפון ודרום וכדי שלא יהא פירועו שלפניו ושלאחריו למזרח ולמערב עשה כן אע"פ שהיה בבבל שהוא חו"ל לפי שבבל למזרחה של א"י, עאל אביי הפכינהו פי' הפכם לצפון [ו]לדרום כדי שיפנה מזרח ומערב לראות אם יקפיד בו רבו על כך אי ס"ל כר"ע דאמר אף בחו"ל אסור עאל רבה תרצינהו כאשר בתחילה אמר מאן האי דקא מצער לי. הילכתא כר"ע, פי' וכתב הראב"ד ז"ל שלא אסרו אלא בבית הכסא שבשדות אבל שבבית שהכותלים מקיפין לית לן בה.
<h2>דף סב.</h2>
תניא אמר ר"ע פעם אחת נכנסתי אחורי ר' יהושע לבית הכסא ולמדתי ממנו שלשה [דברים] למדתי שלא יפרע עד שישב ולמדתי שלא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום למדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל א"ל בן עזאי ע"כ העזת ברבך א"ל תורה היא וללמוד אני צריך: אי זהו צנוע זה הנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום, פי' שלא יגלה פירועו בלילה אלא כדרך שהוא מגלה ביום. אמר עולא אחורי הגדר נפנה מיד פי' ואין צריך להתרחק עד שלא יראנו. ובבקעה כ"ז שמתעטש ואין קולו נשמע רב אשי אמר כל זמן שאין חברו רואה את פירועו. תניא רשב"ג אומר עמוד החוזר פי' כשמשהא גדולים מביא האדם לידי הדרוקן פי' חולי הנקרא כן סילון החוזר מביא האדם לידי ירקון פי' סילון שיך בקטנים: לא יכנס אדם להר הבית וכו' אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה הנכנס שלא לעשות קפנדריא מותר לעשות קפנדריא כלומר אם לא נתכוין לכך. מאי קפנדריא כמ"ד אדמקיפנא אהדר ואיעול בהא פי' דלשון קפנדריא נוטריקון הקף ואהדר. אמר' חלבו אמר רב הונא הנכנס להתפלל מותר לעשות קפנדריא כלומר שמותר לצאת דרך פתח האחד [צ"ל האחר] שבביהכ"נ שנא' (יחזקאל מ"ו) ובבא ע"ה לפני ד' במועדים הבא דרך שער הנגב וגו': אמריב"ל כל הרוקק בזמן הזה במקדש (גיר': בהר הבית) כאלו רקק בעיניו שנא' (מלכים א' ט') והיו עיני ולבי שם כל הימים כלומ' אף אחר חורבן. אמר רבה ורקיקה בביהכנ"ס שרי מ"ט ממנעל מה מנעל מותר אף רקיקה מותרת, רבא אמר כביתו מה ביתו קפנדריא קפדי אינשי ורקיקה ומנעל לא קפדי אינשי אף ביהכ"נ קפנדריא אסור רקיקה ומנעל שרי. אמר' חייא בר אשי אמר רב היוצא מביהכ"נ לביהמ"ד זוכה ומקבל פני שכינה שנא' (תהלים פ"ד) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.
